הכסף החדש

ההכנסות של העשירון העליון משחקות תפקיד עצמאי במערך הכוחות החברתי והכלכלי. יש בכוחן לקבוע כללי התנהגות חדשים; ולערער מדיניות ממשלתית בתחומי החינוך, הבריאות והדיור. פרק שישי בסדרת מאמרים מיוחדת על פירמידת השכר ושוק העבודה בישראל
שלמה סבירסקי

ראינו, כי שוק העבודה בישראל ידע בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20 שני שינויים מאוד משמעותיים: האחד, שבו דנו בפרקים קודמים, הוא היווצרותן של מאות אלפי משרות שלא היו קיימות קודם לכן – עובדי שמירה ואבטחה, עובדי מסעדות, עובדי חברות כוח אדם. כל אלה – בשכר נמוך ובלא הגנה של איגוד מקצועי.

השינוי השני, שבו נתמקד בפרק הנוכחי קשור לעשרות אלפי משרות חדשות בענפי ייצור ושירותים שלא היו קיימים קודם לכן, ובראשם ענפי ההייטק והפיננסים. במשרות אלה השכר הממוצע גבוה פי שניים ופי שלושה מהשכר הממוצע במשק בכללותו. יש דבר אחד המשותף לשתי קבוצות העובדים החדשות: בשתיהן, העובדים אינם מאוגדים. אלא שלבעלי השכר הגבוה יש, כמובן, פחות סיבות להתלונן.

בישראל היו ב-2010 ששה-עשר מיליארדרים ו-10,000 מיליונרים. כולם משתייכים למאון העליון וחלקם לאלפיון העליון. אבל אותנו מעניינים האנשים הרגילים בעשירון העליון, שהכנסתם השנתית הממוצעת קרובה לחצי מיליון ש"ח.

הכנסה שנתית למשקי בית בעשירונים נבחרים

במי מדובר? בואו נראה. ב-2009 היו בישראל 2,100,000 משקי בית. אם נחלק אותם לעשירונים, נקבל בכל עשירון 210,000 משקי בית. זהו, כמובן, גם מספר משקי הבית בעשירון העליון. באותה שנה, ההכנסה החודשית הממוצעת של משקי בית בעשירון העליון עמדה על כ-45,000 ש"ח ובחישוב שנתי – 540,000 ש"ח. יוצא, שההכנסה השנתית של העשירון העליון עמדה על 116 מיליארד ש"ח. וזה רק מה שאנשים בעשירון העליון מדווחים ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה; בפועל, ההכנסות של עשירון זה בוודאי גבוהות יותר. בין כך ובין כך, זהו סכום כסף גדול מאוד. גדול כמעט כמו זה שמקבלים כל ששת העשירונים הנמוכים גם יחד.

הדגש על גודלו של הסכום אינו נובע מצרות עין. נהפוך הוא, אנו שואפים לכך שכל הישראלים יגיעו לרמת הכנסה שכזאת. העניין הוא שהסכום הזה, בגלל גודלו וגדילתו המתמדת, משחק תפקיד עצמאי במערך הכוחות החברתי והכלכלי. יש בכוחו לקבוע כללי התנהגות חדשים; יש בכוחו לערער מדיניות ממשלתית; יש בכוחו לפורר סולידאריות חברתית.

ננסה להמחיש בעזרת מספר דוגמאות:

דיור: לאחר מלחמת ששת הימים, החל הכסף החדש לעודד יציאה משכונות הבתים המשותפים בערים הגדולות אל "שכונות וילות" מחוץ לעיר. "בית צמוד קרקע" הפך לאופנה מחייבת לכל מי שרצה להיות "אין". השכונות של בתים צמודי קרקע כרסמו תחילה בעתודות הקרקע שבתוך הערים ולאחר מכן החלו לנגוס בשטחים הפתוחים שמחוץ לערים. בגלל המרחקים, משפחות החלו להזדקק ליותר ממכונית אחת. כדי לאפשר למכוניות אלה לשרת את בעליהן צריך היה לעבות ולהאריך את רשת הכבישים. זיהום האוויר גדל. שליטת המדינה בתכנון ארוך הטווח התרופפה. מרכזי הערים הוזנחו. קניונים מחוץ לעיר תפסו את מקומם של החנויות המסורתיות במרכזי הערים ומשכו אליהם גם את תושבי פנים העיר. מחירי המצרכים עלו.

חינוך: הורים בעלי הכסף החדש, כמו הורים בעלי כסף בכל דור, ביקשו להבטיח את מעמדם העתידי של בניהם ובנותיהם. הם יכלו להעניק להם דירה וכסף, אבל בימינו חשובה גם ההשכלה. הדרך לעשות זאת: "חינוך אפור" – תשלומי הורים גבוהים לבתי ספר ייחודיים הבוררים את תלמידיהם בקפדנות. הכסף הפרטי החל להשתלט על בתי הספר. משרד החינוך איבד שליטה. החינוך הציבורי איבד גובה. הסיכוי לשפר את הישגי כלל התלמידים קטן. מיקומה של ישראל במפת ההישגים הבינלאומית נמוך. האוניברסיטאות והמכללות הפרטיות רוצות רק את העשירון העליון ומפנות את היתר למכללות הציבוריות. העשירון התשיעי והשמיני רוצים גם הם חינוך אקסקלוסיבי: מי שאינו יכול להרשות לעצמו בית ספר ייחודי פותח לפחות מגמה ייחודית בבית הספר הרגיל.

בית ספר פרטי. המסלולים היוקרתיים – תיכונים עיוניים בערים הגדולות, אוניברסיטאות, מכללות פרטיות – נקנים בכסף על-ידי בעלי היכולת

בריאות: פעם כולם היו חברי קופת חולים וכולם חיכו בתור (טוב, חוץ מבעלי השררה). היום הכסף מפתה את הרופאים לתת שירות פרטי, את קופות החולים וגורמים עסקיים אחרים להקים בתי חולים פרטיים, את בתי החולים הציבוריים להציע שר"פ – שירותי רפואה פרטיים.

פעם כולם היו חברי קופת חולים

קופות החולים מציעות ביטוחים רגילים, ביטוחים נוספים, ביטוח זהב, ביטוחי פלטינום ומיני מתכות שונות. כתוצאה מכך, מתקנים ציבוריים משמשים לצרכים פרטיים ותקציבים ממשלתיים זולגים איכשהו לשימושים פרטיים. רמת השירותים הרפואיים בישראל עדיין גבוהה, אבל יש מי שממתין חודשים ארוכים בתור ויש מי שמקבל את השירות מיד. מי שאינו יכול לרכוש לבדו שירות רפואי פרטי, מגייס את כל המשפחה. מי שאינו יכול לארגן זאת, נידון לתלות במערכת ציבורית שהדרישות ממנה הופכות בלתי אפשריות.

מה מחלחל כלפי מטה

ג'וזף שטיגליץ קורא לזה "חלחול התנהגותי כלפי מטה" (trickle down behaviorism): מה שמחלחל כלפי מטה הוא לא הכסף (כדבר הפוליטיקאים המבטיחים שהצמיחה תפתור את הכל בדרך של "חלחול פירות הצמיחה כלפי מטה") אלא דפוסי ההתנהגות. הבעיה היא שאפשר להיות "קופים אחרי בני אדם" פעם ועוד פעם ועוד פעם, אבל לבסוף היכולת לחקות את ההתנהגות של העשירון העליון פוקעת – אין עוד כסף. זה מה שגרם לצעירי המעמד הבינוני לעלות לבוידעם, להוציא את האוהל של הטיול למזרח או לדרום אמריקה ולהתמקם בשדרות רוטשילד.

לכל הדוגמאות שהובאו לעיל יש שלושה דברים במשותף:

האחד, הכסף הפרטי מייצר "צרכים" חדשים. אמנם, כולם בבחינת מותרות שאפשר גם אפשר בלעדיהן, אך הכסף הופך אותם ל"חיוניים". הבתים המשותפים שבהם גדל הדור הצעיר שפנה ברבות הימים לשכונות הווילות היו טובים למדי; הם בוודאי היו טובים מאלה של תושבי השכונות "הדרומיות". אבל מרגע שהארנק תפח, "בית צמוד קרקע" הפך "צורך" שאי אפשר בלעדיו. עתידם ההשכלתי של תלמידי בתי הספר השכונתיים באזורים "הצפוניים" היה מובטח עוד לפני שנים, אבל מרגע שהארנק איפשר זאת, שיעורי העשרה, שיעורים פרטיים ועוד המצאות הפכו ל"צורך" שבלעדיו אי אפשר לגדל היום ילדים.

לא רק זאת – במעין גלגול לוגי, "טיפוח המצוינות", שבתחילה היווה מענה ל"צרכים" החדשים של בעלי הכסף החדש, הפך עם הזמן להיות "צורך לאומי". אז היום מטפחים "מצוינות" בגן חובה, בבית הספר היסודי, בבית הספר התיכון. היום יש גם "מרכזי מצוינות" למרצים באוניברסיטאות. המדינה אומרת בעצם לבעלי היכולת: מה שאתם עושים, לא זו בלבד שהוא משרת את האינטרס הפרטי שלכם, הוא גם חיוני למדינה. הכסף הופך לציונות. הציונות הופכת לכסף.

השני, הכסף הפרטי תופס את מקומה של קביעת מדיניות ציבורית. המדיניות הציבורית בתחום החינוך, למשל, חותרת מאז 1968 לאינטגרציה. הכסף הפרטי חותר לסגרגציה. המדיניות הציבורית נשענת על ההנחה כי רפואה ציבורית טובה מצמצמת את ההוצאה הלאומית לבריאות ומפנה משאבים קולקטיביים לשימושים אחרים; הכסף הפרטי רוצה להבטיח שירות רפואי ייחודי לבעליו – ובכך מונע מן הכסף הזה לשמש למטרות קולקטיביות אחרות. המדיניות הציבורית בתחום הבנייה חותרת לבנייה רווייה; הכסף הפרטי חותר לניכוס קרקעות מדינה לשימוש פרטי ייחודי.

השלישי, הכסף הפרטי, מרגע שהוא משמש לקידום מעמדי אקסקלוסיבי, מצמצם את ההזדמנויות של בעלי הכנסות נמוכות יותר. מאות אלפי תלמידות ותלמידים שיכולים היו להגיע להישגים השכלתיים גבוהים מתקשים כיום לעשות זאת, משום שהמסלולים היוקרתיים – תיכונים עיוניים בערים הגדולות, אוניברסיטאות, מכללות פרטיות – נקנים בכסף על-ידי בעלי היכולת. גם בעבר היה הקידום קשה לרבים, אלא שאז עוד ניתן היה להגות תוכניות ציבוריות לתיקון המצב. כיום, כאשר הכסף הפרטי קובע מהלכים לאומיים, קשה יותר לעשות זאת. כתב על כך ג'וזף שטיגליץ: "בכל פעם שאנו פוגעים בשוויון ההזדמנויות, פירוש הדבר שאין אנו מנצלים כמה ממשאבינו היקרים ביותר – האנשים שלנו".

מה המוצא? על הנייר, המוצא גלום במהפכה שייעודה לתפוס את כספי העשירון, המאון והאלפיון העליונים ולחלקם בין כולנו.

האם זו הדרך הנכונה? כמובן שלא. ממש לא. כוח מוליד כוח. מי שלוקח בכוח, לא בהכרח יתחלק במלקוחו. סביר יותר שישתמש בכוח כדי לגונן על שללו. הכסף שיילקח בכוח יישאר אצל מעטים. אולי מעטים חדשים, שונים מן המעטים של היום, אבל מעטים בכל זאת. יתרה מזאת: כולנו נצטרך לחיות כאן יחד גם ביום המחרת. שיפור החברה דורש שיג ושיח ולא פתרונות כוחניים.

המוצא מורכב יותר. הוא מצריך פעולה בו-זמנית וארוכת-טווח במספר מישורים. הוא מצריך שיתוף פעולה. הוא מצריך הסכמה קולקטיבית.

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק 5 – קורפורטיזם של קריצת עין

פרק 4 – ברוכים השבים לימי הביניים

פרק 3 – העסקה המשולשת

פרק 2 – הכסף לא מתגלגל ברחובות

פרק 1 – עוברים לקדמת הרכבת

כנראה שיעניין אותך גם: