על מזבח היחיד

תקופות של שינוי חברתי הן שעתן היפה של התנועות לשינוי החינוך. בוועדת החינוך של מאהל רוטשילד, במאהל הירושלמי, בקבוצת הפייסבוק ח' זה חינוך, בוועדת המומחים של פרופ' קשתי – רבים עוסקים כעת בתיקון החינוך. "צדק חברתי מתחיל בחינוך", נישאת הסיסמה על גבי החולצות. האמונה בכוחו של החינוך לתקן את החברה מזכירה מאוד את אופטימיות האתוס האמריקני ביחס לכוחו של החינוך לפתור כל בעיה חברתית, אולם עיון בקורותיו של החינוך האמריקני ובדמותם של הרפורמטורים הנוכחיים מעידה ששינויי עומק של המעשה החינוכי עודם רחוקים.

"תור הזהב האמריקני" לאחר מלחמת העולם הראשונה לא נמשך יותר מעשור, והוא הסתיים בקריסה הגדולה של 1929. במהלכו, זכה החינוך הפרוגרסיבי לתנופה ניכרת ולאהדה מצד מעמד הביניים האמריקאי, שמצא בו תרופה לתחלואי החינוך המסורתי הישן. אף שיש מחלוקות בנוגע לראשיתו, החינוך הפרוגרסיבי היה בשלב זה זרם מבוסס, גם אם אוונגארדי. הוא זקף לזכותו למעלה מארבעים שנות פרקטיקה חינוכית חדשנית שהקיפה לעתים מחוזות שלמים, מוסדות מחקר חשובים – אוניברסיטת קולומביה המרכזית שבהן – ולצידם בתי ספר ניסויים, ומספר טקסטים מכוננים שהתוו את הדרך לתנועה הפרוגרסיבית כולה, ביניהם "דמוקרטיה וחינוך" הגדול של ג'ון דיואי שהתפרסם במהלך המלחמה.

הנה דבריו של דיואי על הקשר בין בית הספר לחברה ולשינוי החברתי שיש לחולל בה:

אנו רואים את בית הספר מנקודת מבט אינדיבידואליסטית, כדבר שבין המורה לתלמיד, או בין המורה להורה. מעניינת אותנו בעיקר ההתקדמות שעשה היחיד אותו אנו מכירים, התפתחותו הפיזית, יכולתו לקרוא, לכתוב ולצייר, ידיעותיו הנצברות בגיאוגרפיה ובהיסטוריה, שיפור בהתנהגות, סדר ויצירה- ואנו שופטים את עבודת בית הספר על פי סטנדרטים אלו. בצדק אנו עושים כן. ועדיין, השקפותינו צריכות להתרחב. המיטב, אותו מבקש אב לבנו, אותו צריכה הקהילה לבקש לכל ילדיה. כל אידיאל אחר לבתי הספר שלנו הוא צר מדי… פעילות לפיו תהרוס את הדמוקרטיה שלנו… הסוציאליזם והאינדיבידואליזם אחד הם בנקודה זו.

רק באמצעות נאמנותם לצמיחתם המלאה של כל היחידים המרכיבים אותה, יכולה החברה להיות נאמנה לעצמה… חשוב מאוד שניאחז בהשקפת העולם הרחבה יותר, החברתית, בכל פעם שאנו חושבים על התנועה החדשה בחינוך. בלעדיה, ידמו השינויים במוסדות הבית ספריים ובמסורתו להמצאות שרירותיות של מורים פרטיקולריים, או לכל היותר כשיפורים בפרטים מסויימים. school and society, 1899

ב-1918 התפרסם המאמר "The project method" של ויליאם קילפטריק, דמות מרכזית במערכת הכשרת המורים האמריקנית וממשיכיו הבולטים של דיואי. הוא היווה בעיני רבים מימוש מוצלח של הפילוסופיה החינוכית של דיואי והפך עד מהרה לפרוגרמה החינוכית המובילה של בתי הספר הפרוגרסיביים שהחלו לקום. שנה לאחר מכן הוקמה "אגודת החינוך הפרוגרסיבי", שבין מקימיה בלטו הורים בני מעמד הביניים שלנוכח זוועות המלחמה ביקשו להיטיב את החינוך. בתי הספר שהילד במרכזם (child-centered school) החלו להיפתח ברחבי ארצות הברית בתנופה מרשימה, תוך שהם מזהים את עצמם עם הרעיונות הפרוגרסיביים וכמענה לחינוך הישן והכושל שהוביל למלחמה.

במסגרת שיטת הפרויקט רווחו ארבעה דגמים, כשהטיפוסי שבהם עסק בהכנה של חפץ או מערך ("נושא") על ידי הכיתה ובשימוש בהם. הפעילות ביקשה ללכוד את ההתעניינות הטבעית של הילדים. היה זה תהליך של יצירת דבר בעולם: הפיכת רעיון לממשות, כשהלמידה האינטלקטואלית (האינטר-דיסציפלינרית) מהווה תנאי הכרחי ליצירה והיא הובנתה לתוך תהליך הפרויקט כצורך של הילד. העניין של הילד בקידום הפרויקט הבטיח מוטיבציה לאורך התהליך, הבניית הפרויקט כמשימה קבוצתית הבטיחה התנסות ביחסים חברתיים דרך פעילות משותפת, אנטי-תזה ללמידה האטומיסטית של החינוך הישן.

היצירתיות הפכה תנאי הכרחי בפיתוח התהליך, ויתרה מכך: קילפטריק העמיד תהליך חינוכי שבו ליצירתיות יש לא רק מקום, אלא גם ערך חיובי. השיטה נתפשה על ידי אוהדיה כפתרון לכל תחלואי החינוך האמריקני וקילפטריק זכה להכרה כדמות המשפיעה ביותר על בתי הספר האמריקניים לאחר דיואי. "פילוסופיית הצמיחה" היתה לאלטרנטיבה ל"פילוסופיית המשמעת". שאלת המפתח של החינוך החדש היתה: האם החינוך מספק הזדמנות מתמדת לצמיחה? האם הפוטנציאל מתממש במלואו? החינוך החדש הציב לעצמו שתי מטרות מרכזיות: א. מקסימום צמיחה; ב. הבנה סובלנית של העצמי והחברה.

על מזבח היחיד

תור הזהב נגדע באחת עם פרוץ המיתון הגדול של 1929. החינוך הפרוגרסיבי שיגשג באותם ימים לא רק בקרב מעמד הביניים האמריקאי הממוקד בילד; במקביל, טובי ההוגים של החינוך הפרוגרסיבי הועסקו בבניית המערכת החינוכית של רוסיה הסובייטית, שראתה בפילוסופיית הניסיון של דיואי את הפדגוגיה המהפכנית שבאמצעותה יכונן העם הרוסי החדש. הקשר בין המצב החברתי לבית הספר שוב הוצב במרכז הדיון החברתי. החינוך הפרוגרסיבי מצא את עצמו מותקף לא רק מהחזית של תומכי החינוך המסורתי, הליברלי הקלאסי, אלא גם מתוך המחנה פנימה, על-ידי נציגי הקוטב החברתי של התנועה.

ג'ורג' קאונטס, מאנשי קולומביה אף הוא, היה מהבולטים שבמבקרים. בשנת 1932, כשנה לפני חתימת הניו-דיל, הרצה קאונטס בפני הציבור שהגיע לאסיפה השנתית של אגודת החינוך הפרוגרסיבי. דבריו בכנס זה פורסמו אחר כך תחת השם Dare the school build a new social order? והיו לקריאה עזה למעשה חינוכי פוליטי, דמוקרטי רדיקלי:

בתי הספר שלנו נסחפים על ידי אותם כוחות המעצבים את החברה במקום לכוון אותם. בתנאים מסוימים החינוך יכול להשפיע ולהועיל כפי שאנו מקווים שיהיה. לשם כך, על המורים לוותר על האופטימיזם קל-הדעת שלהם, להעמיד את המושג החינוך לביקורת נוקבת ולהיות מוכנים להתמודד בצורה הרבה יותר מציאותית, יסודית ופוזיטיבית עם המוסדות החברתיים האמריקניים.

ביקורתו הופנתה לא רק למחנכים השמרנים בני הדור הישן אלא גם ובעיקר לאותם מחנכים פרוגרסיביים שעסקו במשך עשור בחינוך מממוקד-ילד וכעת מופתעים לראות את עצמם עומדים בפני המשבר החברתי החמור. דווקא תנועה זו, שהוקמה על בסיס הצורך לתקן את החברה באמצעות החינוך, שביקשה לקדם את הרווחה החברתית באמצעותו, בגדה ביעדיה. קאונטס הכיר אמנם בהישגי התנועה: מיקוד תשומת הלב בילד, ההכרה בחשיבות העניין של הלומד בתהליך הלמידה, חשיבות הפעילות בתהליך הלמידה, הזכות לאישיות ייחודית של הילד; אולם אזהרתו של דיואי לא נשמעה והחברה הוזנחה על מזבח היחיד.

בכך היה חינוך זה – המתקדם ביותר לכאורה – לצורה החינוכית ההולמת ביותר את השלטון האינדיבידואליסטי שהוביל לקריסתה של ארצות הברית, ועל כך הוא מבקר את הפרוגרסיבים:

בחשבון אחרון, חלק גדול מהעשייה של החינוך האמריקני היא ללא תכלית. חולשת החינוך הפרוגרסיבי נובעת מהעובדה שלא פיתח שום תיאוריה של רווחה חברתית. הימנעות זו אינה אלא שיקוף של תודעת ההורים הליברלים בתודעתם, בני המעמד הבינוני, שזנחו את המחויבות הכללית לטובת בנם היחיד. אנשים אלו, שאינם מסוגלים לחרוג ממעמדם, הוכיחו עצמם כבלתי ראויים להנהגה… ספק אם ביכולתם לכתוב לנו תיאוריות חינוכיות. בקרבם, מספר הילדים נמוך יחסית וההכנסה גבוהה…

בסתר הם חשים עצמם עליונים ואינם מעוניינים שילדיהם יתמזגו עם ילדי העניים או בני המעמדות הנמוכים. הם אינם מעוניינים לקבל דוקטרינות חברתיות רדיקליות ולתמוך בטיפול שורשי. לשיטתם החינוך צריך אמנם לעסוק בחיים, אך בצורה מדוללת מאוד שלהם.

מסקנתו, אם כן, היא ש"החינוך הפרוגרסיבי אינו יכול לסמוך על בתי הספר הממוקדים בילד". קאונטס קרא למורים להיות פרוגרסיביים באמת ולהשתחרר מהשפעת קבוצה זו. הוא קרא למורים, כציבור, להנהיג את החברה, להתמודד עם המציאות החברתית הקשה לאשורה, לפתח תיאוריה חברתית של רווחה, לכונן יחסי חיים עם הקהילות ולנסח חזון מאתגר של כבוד אנושי. כמעמד, זהו ציבור משכיל יותר ומחויב יותר לכלל מן התעשיינים, אנשי התאגידים ויתר הקבוצות השולטות בחברה האמריקנית. הוא קרא למורים להכיר בכך ש"בתי הספר אינם מובילים לסדר חברתי טוב יותר. רק על חייו מיטיב בית הספר להילחם. בודדים הם בתי הספר הנאבקים למען אידיאל או רעיון אחר. הם נשלטים על ידי כוחות שמרניים המשמרים מבנים חברתיים ורעיונות של עידן שחלף".

העידן שחלף לדעתו היה עידן הציוויליזציה התעשייתית הנשלטת על-ידי יחידים. המשימה החינוכית אינה להתנגד לתיעוש אלא לשנות את מבנה הבעלות. זוהי הסוגיה הדמוקרטית הראשונה במעלה: "עלינו להתמודד במישרין עם שאלת השליטה במכונה. לטובת עניינו של מי יש לנתב את כל המהלך? באורה של הדמוקרטיה יש רק תשובה אפשרית אחת: לקידום רווחת הכלל. אם אנחנו רוצים שרווחי התיעוש יצטברו במלואם לטובת העם, עלינו לחשוף את ההונאה של התאגידים. אם על המכונות לשרת את הכלל ולשרתו בשוויוניות, הן אינן יכולות להיות רכושן של מעטים. מובן שאין טעם לבקש את דעתם או את הסכמתם של הבעלים הנוכחיים. המסגרת מעוצבת כך שיתנגדו, שיחשבו קודם כל על עצמם ועל רווחתם. לא ניתן לחשוב על הישרדותה של הדמוקרטיה במצב עניינים של התמדת הצבר ההון בידי מעטים".

אמריקה נתונה במאבק בין כוחות מנוגדים: המסורת הדמוקרטית, ירושת העבר, מול מערכת ההסדרים הכלכלית הלובשת בחלקה את צורתו של הפיאודליזם התעשייתי. אלמלא תתארגן המסורת הדמוקרטית ותתקיף את המערכת הכלכלית, כליונה מובטח.

בין החינוכי לפוליטי

בפילוסופיה של החינוך רווחות שתי גישות בשאלת הקשר בין בית הספר לחברה: הראשונה, האפלטונית, רואה בבית הספר אתר בו מתעצבת החברה העתידית האידיאלית. כתוצאה מכך, בית הספר מצוי במתח מובנה מול השלטון, כפי שמעידה הוצאתו להורג של סוקרטס. השניה, האריסטוטלית, מבקשת לייצר קורלציה בין השלטון למעשה החינוכי באמצעות הכפפת החינוכי לפוליטי.

הרפורמטורים בחינוך משתייכים לרוב למחנה האוטופי הראשון. אולם קאונטס קורא למורים לחרוג מגבולות בית הספר ולעצב הן באתרי ההוראה והן בחברה במישרין, דמוקרטיה מהותית באמצעות שינוי הסדר החברתי. את הדמוקרטיה הוא מגדיר כ"רגש של שוויון מוסרי של האדם והשאיפה לחברה בה ימצא רגש זה את מימושו המלא". הוא קרא לציבור המורים להכיר בכך שהמאבק למען השגת הדמוקרטיה הוא משימת הדור ולהכיר בכוחות המתנגדים למאמץ זה:

אם אנו חפצים בהישרדותה של הדמוקרטיה שלנו, עלינו לחפש בסיס כלכלי חדש. הדמוקרטיה המסורתית נשענה על ייצור זעיר. הכוח המניע שלה היה הספר והמרחבים. כעת השתנה בסיס הבעלויות, שכן הקרקעות נתפשו, הספר נסגר, הייצור ההמוני גובר וכך גם ההמון. ברור שכיום שוב לא יכול כל אדם להחזיק מכרה, פסי רכבת, מפעל משלו או חווה ממוכנת. לפיכך, אם אנו חפצים בדמוקרטיה, עלינו לזנוח את האינדיבידואליזם הכלכלי… הדמוקרטיה צריכה לעלות על נתיב שיתופי. החלופה היחידה היא זניחת הדמוקרטיה ואימוצו של דגם חדש כזה או אחר של פיאודליזם.

מורים רבים פועלים בשדה החינוך מתוך עמדה הרואה בחינוכי מעשה בלתי מופרע, הנבדל מהפוליטי. סוכני-שימור אלו אינם לוקחים חלק במאבק הנוכחי. לעומתם, מורים רבים מאמינים ביכולת החינוך לתקן את החברה. אך פעמים רבות, עמדתם מוליכה לפרקטיקות שמרניות שמגבירות את הקיטוב החברתי וחוסמות את האפשרות לפיתוח שיח חינוכי חלופי. מעשיהם מגבירים את בידוד המעשה החינוכי מן הפוליטי. לבידוד זה צורות רבות: ההפרטה לסוגיה, העמדת הילד במרכז, ביסוס הלמידה על מוקדי העניין המיידיים בלבד שלו או השאיפה לייצר בעבורו סביבה מוגנת כביכול, ממנה נעדרים מושגי הכח, הקונפליקט וביטוייהם. כך, החינוך המתקדם כביכול הופך לאחד מהחסמים המרכזיים העומדים בפני החינוך הרדיקלי. על המורים המכירים בכך מוטלת משימה כפולה: לעשות כל מאמץ כדי לקדם את המימד הפוליטי של המעשה החינוכי ובמקביל להתחייב לפעולה ישירה לשינוי מבנה המשטר החברתי-הכלכלי.

הכותב הוא מורה ותלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית בירושלים