אין קונספירציה שמאלנית

מרגע שהפסקנו להתבייש והתחלנו להפנים שהצרות שלנו הן לא כישלון אישי כי אם בעיה חברתית, החלה תגובת שרשרת עצומה וצודקת. ומה טבעי יותר מלהכניס את השמאל לתמונה. על הקשר בין שמאלנים למחאת קיץ 2011
מתן קמינרמתן קמינר

מתן קמינר כותב דוקטורט על היחסים בין מהגרי עבודה תאילנדים בערבה למעסיקים שלהם ובין קפיטליזם לציונות. פעיל ב״אקדמיה לשוויון״

להלן שלוש עובדות שלכאורה אינן מתיישבות זו עם זו: מרבית האוכלוסייה בישראל מתנגדת מכל וכל לעקרונותיו ודרישותיו של השמאל; חלק גדול מהנהגת מאבק האוהלים הנוכחי מזוהה עם השמאל במידה כזו או אחרת; הרוב הגדול של האוכלוסייה בישראל תומך במאבק האוהלים ובהנהגתו.

ההסבר המתבקש, וזה שהימין מנסה להשריש מאז החלה המחאה, הוא קונספירציה: השמאל הקיצוני, מתוסכל מבידודו ההולך וגובר בקרב הציבור, התכנס במחילותיו האפלות ועלה (באקראי, או בעזרתה של מאגיה שחורה במיוחד) על נוסחה מנצחת: מאבק חברתי. ניקח "דרישות צודקות" שמשום מה אינן מקבלות מענה, נניף אותן בראש התורן, נסחף אחרינו המונים ונפיל את הממשלה. משם כמובן הדרך קצרה להקמה של ח'ליפות סלפית מלונדון ועד בייג'ינג, שזו הרי מטרתנו הסופית.

מצדדי תיאוריית הקונספירציה יכולים להיאחז בקלות בעובדות שאין עליהן עוררין – למשל שדפני ליף לא שירתה בצבא, שלסתיו שפיר יש חברים אנרכיסטים, או שאלון-לי גרין ושרון שחף, המקורבים לדב חנין, מעניקים להנהגת המאבק שירותים חיוניים. אבל עצם הקלות שבה ניתן להגיע לעובדות הללו, והעובדה הנוספת שאף אחד אינו טורח להכחיש אותן, כבר מושכת את השטיח מתחת לרגליהם של אלה הטוענים שמדובר בקנוניה, שהרי קנוניה צריך להסתיר.

ודאי מטרידה עוד יותר מנקודת מבטו של הימין, היא האדישות שבה "הגילויים" הללו מתקבלים בציבור (ראו למשל את הטוקבקים כאן). אם לא ניתן ליישב בין שלוש העובדות שהתחלתי עמן באמצעות הסברה שהעם תמים ונבער – כיצד ניתן לעשות זאת? לפני שנמשיך ללעוג לימין (עם כל הכיף שבדבר) כדאי שנודה בכך שמדובר בשאלה לא קלה, שגם לנו בשמאל כדאי להרהר בה. אם לא נשאל את עצמנו את השאלות הקשות, אנחנו עלולים ליפול גם בעצמנו לווריאציה משלנו על תיאוריית הקונספירציה; למשל לכזו שאומרת שהציבור לא מודע למידה שבה השמאל מעורב במחאה וטוב שכך – שכן רק בסוף הדרך, אחרי שנקים מדינת רווחה, יוכלו מסריו של השמאל המכונה "מדיני" (כינוי מטופש במיוחד לשמאל שאינו נעצר בגבולות הקולקטיב היהודי) ליפול על אוזניים כרויות.

דפני ליף מותקפת ע"י שרון גל ב"לילה כלכלי". מאגיה שחורה במיוחד. צילום מסך

מה שמשותף לשתי הווריאציות על תיאוריית הקונספירציה הוא, ההנחה שהציבור טיפש ושאנחנו – השמאל המעורב במחאה – מאחזים את עיניו בצורה כזאת או אחרת. הווריאציה הראשונה מנסה לשווא לחשוף את הקנוניה והשנייה לשמר אותה. שתיהן מתכחשות לכך שהיא כלל אינה קיימת. ושוב אנחנו נותרים עם הדילמה: איך שלוש העובדות שהוזכרו בתחילת המאמר יכולות לדור בכפיפה אחת – אם הציבור לא מטומטם?

העם הלאמטומטם

אולי הדבר הראשון שצריך להכיר בו הוא השכנוע העמוק, והרציונאלי לחלוטין, של רוב היהודים בישראל בדבר חוסר אפשרותו של שלום בינינו לבין הפלסטינים. השאלה "מי צודק", המעסיקה מאד את השמאל (וגורמים מסוימים בימין, כמו אם תרצו), לא מעניינת את רוב היהודים. קודם בא דחף ההישרדות האישי והקולקטיבי, ורק לאחריו ההצדקה האידיאולוגית. רוב האוכלוסייה בישראל – מחוץ לשמאל – מזדהה כנראה עם אמירתו של אהוד ברק שלוּ היה פלסטיני היה מצטרף לארגון טרור. ודווקא משום כך משוכנע החלק הזה באוכלוסייה שאילו רק היו מסוגלים, הפלסטינים היו עושים בנו שפטים שהנכבה מחווירה לעומתם.

לשמאל, כמובן, יש תשובות אינטליגנטיות לפחדים האלה. ראשית, אנחנו מכירים פלסטינים ובונים אתם קשרי אמון עמוקים שמאפשרים לנו לדמיין תוצאה אחרת של ניצחון המאבק הפלסטיני. שנית, אנחנו זוכרים שההיסטוריה היא דינאמית, שתוצאתו של הסכסוך עדיין תלויה מאד בהתנהגותה של ישראל, ושהצעות מציאותיות להסדר הוגן עולות ללא הרף מהצד הערבי. שלישית, וכנראה חשובה מכל, היא ההתעקשות שלנו על כך ששום פחד היפותטי אינו יכול להצדיק את ההתעללות שמעבירה ישראל את העם הפלסטיני מדי יום ביומו.

גם את התשובות הללו רוב הציבור בישראל מכיר ומבין היטב; הן פשוט אינן משכנעות אותו, מכיוון שהוא חלוק עלינו הן מבחינת פירוש המציאות (רצינותה של היוזמה הסעודית, למשל) והן מבחינת סדר העדיפויות הערכי. חילוקי דעות אלה אמנם באים לידי ביטוי בדרכים מכוערות במיוחד, שקשה לנו שלא לקחת אותן אישית – מאלימות משטרתית וגידופים באינטרנט ועד תמיכה בהצעות חוק שנועדו להושיב אותנו בכלא – אך אל לכך לבלבל אותנו. בבסיסן הן לגמרי רציונאליות.

הברית החדשה

מרגע שאנחנו מבינים זאת, גם לא יקשה עלינו להבין מדוע נוכחותו של השמאל בהנהגת המאבק הנוכחי אינה מדירה שינה מעיניהם של רוב תומכיו הימניים בדעותיהם (להבדיל מהימין המאורגן). אולם לשם כך אנחנו גם צריכים להבהיר לעצמנו מהו בכלל שמאל. ההגדרה העקרונית אינה מסובכת: השמאל הוא התנועה ההיסטורית-עולמית הדוגלת בצדק אוניברסאלי, תנועה שדוחה כבלתי-לגיטימי כל ניסיון להצדיק דיכוי ואפליה של בני אדם על ידי בני אדם אחרים. הדמוקרטיה, כעיקרון שלפיו אף אדם אינו ראוי יותר מאחרים להחזיק בכוח, היא הרעיון המרכזי של השמאל. את הסוציאליזם, האנטי-קולוניאליזם והפמיניזם (בין תנועות אחרות) ניתן לראות כיישומים של הרעיון השמאלי.

ניתן, כמובן, להשתמש במונח "שמאל" באופן יחסי, כמו בביטוי "האגף השמאלי של המפלגה הרפובליקנית". ניתן גם להגביל אותו לתחומים מסוימים, כמו "שמאל סביבתי" או "שמאל תרבותי". אך ה"שמאליות" של שני סוגי התופעות הללו היא פריכה, בלתי-עקבית ומועדת לקריסה ולהתהפכות; שמאל אמיתי הוא שמאל ביחס לכל דבר ובכל תחום של החיים. בארץ, שמאל אמיתי מחויב הן למאבק נגד הכיבוש הקולוניאלי והן למלחמה בדיכוי הקפיטליסטי של יושבי הארץ, ערבים כיהודים ואזרחים כנתינים. על מנת להיות שמאל באמת הוא אינו יכול להגביל את עצמו לאחד מתחומי המאבק, גם אם הוא נאלץ לקבל החלטות אסטרטגיות על אפיקי הפעולה היעילים ביותר.

הפגנה ביפו, 27.08.11. שמאל אמיתי מחויב הן למאבק נגד הכיבוש הקולוניאלי והן למלחמה בדיכוי הקפיטליסטי של יושבי הארץ. צילום: קרן מנור / activestills.org

למאפיינים הרעיוניים של השמאל יש השפעה מיידית וברורה על אופני הפעילות שלו. ראשית כל, האמונה בצדקת הדרך הנובעת מעקביותם של הרעיונות השמאליים מאפשרת לנו לגייס משאבים נפשיים גדולים, בדומה לתנועות דתיות, למשל. שנית, ההשתתפות במאבקים שונים באופן רציף מאפשרת את צבירתו של גוף ידע עשיר למדי, לא רק בדמות תיאוריה אלא גם בצורת ידע מעשי: הכישורים הנחוצים לארגון עצרת בעד צדק חברתי דומים לאלה שנדרשים לארגון עצרת נגד הכיבוש. שלישית, מסיבות שקשה לסכמן כאן, חלק גדול מפעילי השמאל מגיעים ממה שקרן שפי מכנה "בורגנות הזמן" – קבוצה חברתית שלחבריה יש זמן פנוי בשפע יחסי להפנות לפעילות פוליטית. כל זה ברור לעין וידוע לכל מי שנכנס לשדה הפוליטי – לא צריך להיות שמאלן או ידען גדול כדי לזהות את המאפיינים הללו.

מתישהו במהלך הקיץ נפל פה לאנשים אסימון רציני. השורש הכי עמוק שהכתה בנו האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, הוא זה שמשכנע אותנו שהצרות שלנו הן תוצאה מכישלון אישי ושאי לכך יש להתבייש בהן ולהסתיר אותן מאחרים. כשאחדים איבדו את הבושה ויצאו לשדרה, נוצרה תגובת שרשרת עצומה שאפשרה לאנשים להבין שהבעיה היא חברתית. ומרגע שהקבוצה הזאת הגיעה למסקנה לא רק שהיא נדפקת אלא שהצדק לצדה, לא היה טבעי יותר מלהכניס את השמאל לתמונה. זה קרה גם בעבר, כמובן, עם קבוצות מדוכאות אחרות שאינן חולקות בהכרח את האג'נדה השמאלנית: שתי דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות הם המאבק נגד גירוש ילדי העובדים הזרים והמאבק נגד הפינוי מכפר שלם.

מה שמייחד את התנועה הנוכחית הוא שהזרימה היא גם הפוכה. אני פעיל כבר שנים לא מעטות, ועל אף שידעתי תמיד לדקלם סיסמאות כמו "אף אחד לא יהיה חופשי עד שכולם יהיו חופשיים", עכשיו אני יכול להודות שמעולם לא הרגשתי שאני באמת נאבק למען עצמי. באחד הימים הראשונים ברוטשילד, כשנערך סבב היכרות והתחלתי לספר בספונטניות על בעיות הדיור האישיות שלי, נפלה גם עליי פתאום כרעם ביום בהיר ההכרה הזאת בכך ש"הבעיה שלי היא גם הבעיה שלך". הבנתי בדיעבד שעל אף כל הטפותיי נגדה, גם אני נפלתי קורבן לאידיאולוגיה הניאו-ליברלית: זיהיתי היטב בצרותיהם של אחרים את פעולתם של כוחות חברתיים אפלים, אך צרותיי שלי היו בעבורי כישלונות אישיים. מי בשמאל שנותר סקפטי ביחס למחאה ותוהה מדוע חבריו מאמצים אותה בכזאת התלהבות, כדאי שייקח את זה בחשבון. לטוב ולרע, הפעם אנחנו נלחמים גם בשביל עצמנו.

הדיאלקטיקה של האינטרס והצדק

עם כל זאת, לא מדובר בברית יציבה במיוחד. מצדו של השמאל נוברים כל הזמן ההכרה בכך שצרותיהם של הפלסטינים גדולות יותר והחשש מכך שהמשך המאבק בתוך ישראל עלול להסיט את תשומת הלב המקומית והבין-לאומית מהכיבוש וזוועותיו הבלתי-פוסקות. מצדם של הפעילים שאינם מגיעים מהשמאל מתגבר הפחד מהשתלטות של השמאל על המאבק. ההדים שמעוררת בימים האחרונים תיאוריית הקונספירציה הימנית בקרב פעילי המאבק אינה נובעת מחדירה מוצלחת של הימין עצמו לגוף הפעילים, אלא מניכוסה בידי פעילים שבעצמם אינם ימנים במיוחד במאבק כוחות פנימי. זה מכוער למדי, אבל זהו רק סימפטום.

ביסודם של המתחים הללו מונחת סתירה עמוקה יותר, הגלומה בהיותה של החברה בישראל גם קולוניאלית וגם מעמדית. הפלסטינים מדוכאים באשר הם פלסטינים, בעוד שאחרים מנוצלים כלכלית גם מבלי להיות פלסטינים. את התמונה מסבכת עוד יותר החפיפה החלקית בין מעמד לבין אתניות בתוך ישראל, שבזכותה הפלסטינים אזרחי ישראל, ובמידה מסוימת גם היהודים המזרחים, מדוכאים על שני הבסיסים גם יחד. העובדה שהשמאל נוכח במאבק האנטי-קולוניאלי וגם במאבק המעמדי איננה תוצאה של קנוניה, אלא של האחדות העמוקה בין שני המאבקים הללו כמאבקים לצדק. אסתכן בהאשמות במגלומניה (ואתגונן בפניהן בכך שאדגיש שאינני מדבר על השמאל כאוסף של אנשים או כרשת של ארגונים אלא כרעיון או כתנועה) ואף אומר שהשמאל, באשר הוא שמאל, איננו אלא אחדותם של המאבקים.

מנקים את סקוואט "בית העם" בתל אביב. ההכרה במאבק כשלנו, לא במובן מופשט אלא במובן הכי יומיומי, חשוב ביותר. צילום: קרן מנור / activestills.org

הסתירה נובעת מכך שבה בעת המאבקים גם אינם אחד כלל וכלל. המידה שבה המעמדות המדוכאים בישראל (ובכלל זה המעמד הבינוני השוקע) "מרוויחים" מהכיבוש והקולוניאליזם מוטלת בספק. נערכו מספר מחקרים בנושא, וחשוב ביותר לערוך עוד, אך בעיניי הסיבה שרוב הישראלים תומכים בכיבוש היא זאת שכבר הזכרתי – הם מפחדים ממה שעלול לבוא במקומו, מנקמתו של הנכבש. בה בעת אותו רוב של ישראלים מפסיד, ללא שום ספק, מהשתוללותו הבלתי-נשלטת של הקפיטליזם במקומותינו. מאז ומתמיד היה קשה לשמאל לעכל את יצור הכלאיים הזה, מדכא ומדוכא גם יחד, על אף שהוא הרבה יותר נפוץ בעולם מאשר המדוכא הטהור.

המדוכא הטהור חביב על השמאל מכיוון שבדמותו מתאחדים האינטרס והצדק: מאבקו הוא לגמרי אינטרסנטי ולגמרי צודק. השמאל עצמו, לעומת זאת, הוא צודק אבל לא אינטרסנטי, ואויביו הם אינטרסנטים ולא צודקים (את הפינה הרביעית, לא אינטרסנטי ולא צודק, תופס "המדוכא בעל התודעה הכוזבת", שאינו אלא פיקציה). אך אנו נדרשים להבחנה הזאת בין אינטרס לצדק רק משום שקיימים בעולם מצבים של דיכוי, קרי מצבים שבהם לאנשים מסוימים יש אינטרס שאינו מתיישב עם הצדק. מלחמתנו נגד הדיכוי היא, אם כן, מלחמה לביטול ההנגדה בין אינטרס וצדק.

מנקודת מבט זו מקבלת הברית החדשה בין השמאל לציבור חשיבות היסטורית; לא מדובר עוד בבחירה טקטית של שני הצדדים אלא בפוטנציאל לשינוי רב-משמעות. הצעד ש(חלקנו) עשינו לעבר הכרה במאבק כשלנו, לא במובן מופשט כלשהו אלא במובן הכי יומיומי, הוא חשוב ביותר – ויש להגן עליו, כיוון שהוא גם הפיך. האיחוד בין האינטרס של העם בישראל לבין הצדק עדיין רחוק ועמום. ההזדהות הספונטנית עם ההמונים הערבים המתקוממים שמסתתרת מאחורי מלת הקוד "תחריר", מצביעה לכיוון הנכון. הדרך עודנה ארוכה מאד, אך טוב שהתחלנו ללכת בה.

בניית מוסדות שמאלית

ההבנה שאין קונספירציה שמאלנית היא בה בעת גם ההבנה שאין צורך בקונספירציה שמאלנית. המאבק שמאלי במהותו, גם אם רוב הפעילים בו אינם שמאלנים, ולכן כל עוד מהותו תשתמר יהיה בו מקום מרכזי לפעילי שמאל. איננו צריכים להצניע את נוכחותנו ואת עמדותינו – להפך, הסיכוי שהמאבק הזה יהפוך מ"שמאלי יחסית" ל"שמאלי באמת" תלוי בכך שנוכחותנו תהיה פעילה ומורגשת. היום שבו פעילי שמאל יודחו מהמאבק בגין היותם פעילי שמאל הוא היום שבו המאבק הזה ייקבר. אך העובדה הפשוטה הזאת גם מטילה עלינו עול כבד במיוחד, שכן אויבי המאבק מבינים אותה לא פחות טוב מאתנו. הם ינצלו כל רבב שידבק בנו – כל מה שעלול להצטייר כראייה לתככנות, שתלטנות, חוסר-שקיפות ואי-קבלה של דין התנועה הדמוקרטי – כדי להרוס.

כל זה ברמה האסטרטגית. ברמה העקרונית צריך גם להזכיר ששמאליות עקבית באה לידי ביטוי לא רק במסרים ובדרישות אלא גם במעשים. השמאל לא יכול לקבל את הברירה הפשטנית בין "המטרה מקדשת את האמצעים" לבין "להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות". ישנה גם דיאלקטיקה של אמצעים ומטרות, ויתרה מכך: לעתים קרובות, כפי שהזכיר לנו ולטר בנימין, פשוט אי אפשר להגשים מטרות צודקות באמצעים צודקים. לפעמים צריך לבחור, ועול האחריות כבד.

אך בכל הנוגע לבניית מוסדות, האמצעים והמטרות מתלכדים. מוסדות מהפכניים הם אמצעי להגשמת תביעות, אך הם גם "זרע של העולם החדש בתוך הישן". בתור שכאלה, הם מושכים אליהם בטבעיות את הפעילים השמאליים שדואגים להמשכיותה של המחאה, והדבר נכון עבור מוסדות ה"גראסרוטס" – מאהלים, סקואטים, קפה המהפכה בשכונת שפירא – כמו גם עבור מוסדות ההנהגה כגון אסיפת המאהלים והמטה הארצי. האתגר העומד בפני הפעילים השמאליים במוסדות המחאה הוא מורכב: מוסדות שמאליים הם מוסדות דמוקרטיים, ומוסדות דמוקרטיים עלולים ליפול לידיו של הימין.

אין לסכנה הזאת תרופת פלא ולא יכולה להיות. אבל העקרונות השמאליים של שקיפות ויושר עד הסוף הם כאן לא מכשול, כפי שניתן לחשוב, אלא דווקא כלי עזר. אנחנו מסייעים בהקמתם של מוסדות דמוקרטיים, משתתפים בהתלהבות בניהולם ובפיתוחם וסרים למרות החלטותיהם, אבל יש לנו קווים אדומים: מאבק שאיננו של כולם אינו המאבק שלנו. ככל שנגיד זאת בקול רם יותר ובהזדמנויות רבות יותר – כן ייטב לשמאל וכן ייטב למאבק. שכן בסיכומו של דבר, חד הם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסי לוס

    טקסט חשוב מאד.
    תמיד חסרו לי קולות בשמאל שמתייחסים ברצינות ובכבוד לציבור הרחב היהודי כדי להצליח לנסח אופני פעולה אפקטיביים יותר ורלבנטיים יותר ולא להסתפק בעמדה הצודקת שבגלל עיוורון זה הפכה לעתים קרובות מדי לעמדה צדקנית. הגיעה העת לשינוי. לא רק של המוני בית ישראל אלא גם של השמאל. כדאי לא להחמיץ את ההזדמנות ולהיכשל פעם נוספת.
    אחריך מתן.

  2. מ

    פתחת את מאמרך ברשימת עובדות שלא מתיישבות זו עם זו, ואני אוסיף עוד אחת:
    איך זה שתנועת מחאה, שהתחילה דרכה במחאה על מחירי הדיור, יכולה לדבר על "קיפוח" הערבים, בזמן שמחיר מ"ר לערבי נמוך פי שלוש ממחירו ליהודי?

    עמדותיו של השמאל הטהרני לא יוכלו להתקבל על ידי הציבור שאתה קורא לו "לא מטומטם", וזאת מאחר שהדרך היחידה להחזיק בעמדות אלה מחייבת הטמנת הראש בחול כדי לא להבחין באלימות, בגזענות, בבדלנות והאופורטוניזם של הצד שאתם מזהים אותו כצד ה"מדוכא" ושואפים לעשות איתו שלום. ולכן אנחנו מעונינים אמנם בצדק חברתי, אבל לא בצדק אוטופי, כזה שאפשר למצוא בריאד, בדמשק או ברמאללה. קשרי האמון העמוקים שבניתם, ספק עם קבוצת "בורגנות הזמן" בצד הפלסטינאי, ספק עם מניפולטורים מתוחכמים, אינם רלוונטיים.

    את ה"ברית החדשה" בין השמאל לציבור הכללי יש בכל זאת להבין כפשוטה, כברית אד-הוק לצורך המאבק החשוב הזה. ולכן לא נותר אלא לקוות שלא תהרסו את מה שכבר הושג, כדרכו של השמאל להרוס כל פלטפורמה לשינוי; ודוגמא טובה לכך היא ה"קשת הדמוקרטית המזרחית", שבתחילת הדרך היו לה הישגים חשובים, אלא שאז השמאל הטהרני הצליח להשתלט על סדר היום ובכך הפך אותה לקריקטורה.

  3. ליטל

    לא יודעת על מה אתה מבסס את ההשערות שלך. נוכחותו של השמאל בהנהגת המאבק הנוכחי בהחלט מדירה שינה מעיניהם של תומכיו הימניים בדעותיהם. במקרה הטוב הם אמביוולנטיים לגבי העובדה הזו, במקרה הפחות טוב הם ממש מתעבים את המטה ברוטשילד. בשני המקרים המצוקה שלהם מעסיקה אותם יותר מהעובדה הזו. בכל מקרה זה מתח שתמיד קיים באוויר, בכל מפגש או פעולה מחוץ למטה ברוטשילד. הולכים על ביצים.

  4. avidan

    פוגע בול. תודה.

  5. יאיר כרמין

    בעיית שמאל ימין אצלנו נובעת ראשית מהחינוך, אין אצלנו חינוך -ברמה העקרוניתוהמעשית- לסוציאליזם.
    המילה הזאת- סוציאליזם- מפחידה דורות שלמים של אנשים- מכיוון שהימין והקפיטליזם מפחידים איתה את הקהל.
    רוב הציבור מבין את התיסכול בריצה אחרי השלום-כביטוי- ולמעשה- יש טרור, והוא התוצאה היחידה שמגיעה מהצד השני, ולכן בגדול רוב הציבור פנה ימינה,פיתרונות השמאל לסיכסוך- לא ישימים.
    בכל הקורסים לכלכלה-כולל באוניברסיטאות-לא מדברים על שיטות אחרות, רק על הקפיטליזם-כשיטת השיטות, רק שוכחים -כנראה- להראות מה הוא עושה בפועל.
    וזבקיצור נמרץ.

  6. אשר עידן

    מדהים! תחקיר מעריב על פיקציית המחאה. כמו שאובמה עשה מהפכה במצריים לוב תוניס וסוריה, הוא מנסה עכשיו לעשות מהפכה בישראליסטאן. זאת באמצעות שליחו סטנלי גרינברג, שמפקד על טל זילברשטיין (נוער הנרות במיל. ויועץ ליורשי צ'אוססקו בהווה), על אלדד יניב (רק לפני רגע , יד ימינו של אהוד ברק), שבס, ראש אגודת הסטודנטים, והפיונית דפני ליף. אובמה-ליף, נגד ביבי-אדלסון, ברפובליקת הבננות. http://rotter.net/forum/scoops1/16306.shtml

  7. יואב ש. קונץ

    תודה מתן על המאמר המעולה. מיושבי בניכר לאחר ייאוש אני מוכרח להודות שיש לי הרגשה ששנים חטאתי בחטא ההפגנות השבועיות בבלעין ושכמותה, מסיק הזיתים באוקטובר וכו, ללא הפגנות מקבילות בקרב עמי פנימה, לא חברתי בין המאבקים, השקעתי רבות בדיונים ארוכים על ציונות, שתי מדינות או מדינה אחת, והתייאשתי מלשכנע את הציבור בדרכי. נדמה לי שדרך הפעולה של חרמות, אנטי-מתנחלים או אנטי-צבא, אנטי-גדר וכו כשלה, בעוד שהחיבור עליו מתן מדבר, בין כפר שלם ליפו, ושיח חברתי לא מתפשר וחוצה מפלגות כמו שעשתה עיר לכולנו בראשות דב חנין, יוצרת בחברה הישראלית דינמיקה של שינוי לטובה, תקווה ויצירה דמוקרטית. כן יהי רצון. השמאל ה"מדיני" נטו, מיוסי ביילין ועד יונתן פולק, נכשל. לא? ושיהיה בהצלחה לכולם!

  8. סמולן

    נועז, מעמיק, קצת מוזר לחשוב שהוא מתפרסם בהעוקץ. משהו השתנה. יאללה, להפגנה.

  9. Henry Lowi

    I do not agree with all of Matan’s analysis, but I certainly agree with the following which, I believe, are his main points:
    שמאל איננו אלא אחדותם של המאבקים.

    ההזדהות הספונטנית עם ההמונים הערבים המתקוממים שמסתתרת מאחורי מלת הקוד "תחריר", מצביעה לכיוון הנכון. הדרך עודנה ארוכה מאד, אך טוב שהתחלנו ללכת בה.

    It is important to point out that this “social justice” movement has mobilized and radicalized people. It has permitted new and good ideas to take root: The idea that we are fighting for OUR future, and that our future does not trust the Israeli elite of tycoons and generals, and that our future is not necessarily hostile to the Arabs. The idea of solidarity is not one of generosity or altruism, but of enlightened self-interest: I am not in solidarity with the Palestinians under occupation because of “international law” or the “international consensus”. I am not in solidarity with the Palestinian refugee because I take pity on the refugee, or because of some super–abstract ideas of “guilt” and “justice”. I am in solidarity with the Palestine refugee because that refugee is fighting against the government of tycoons and generals, and for social justice. I can live with the Palestine refugees in a regime that upholds peace and social justice for all. I cannot live with the generals and tycoons who exploit me and waste my life.

    The “social justice” movement has been criticized for being self-centred and not taking up “the occupation”. I have criticized the “Palestine solidarity” movement for being self-centred and not taking up “social justice”. There has been a failure of solidarity in both places. But that can change. When people are struggling, the struggle itself raises the question: “Who are my allies? Who are my adversaries? How can I make my movement stronger?”

    The great anti-war slogans of the socialists in the First World War were: “Peace to the cottages; war to the palaces.” “The main enemy is in our own country.” These slogans can be adapted and modified for use in Israel.

    I agree completely with the following:
    מוסדות מהפכניים הם אמצעי להגשמת תביעות, אך הם גם "זרע של העולם החדש בתוך הישן". בתור שכאלה, הם מושכים אליהם בטבעיות את הפעילים השמאליים שדואגים להמשכיותה של המחאה, והדבר נכון עבור מוסדות ה"גראסרוטס" – מאהלים, סקואטים, קפה המהפכה בשכונת שפירא – כמו גם עבור מוסדות ההנהגה כגון אסיפת המאהלים והמטה הארצי.

    That is also the answer to the question: Where do we go from here?

  10. סיני

    כשם שאני מוצא עצמי לומד רבות כבר 7 שבועות ממנהיגי המחאה, כך השכלתי מאד מקריאת הרשימה מרחיקת הראות של מתן.
    תודה!

  11. אלי

    ישנם הרבה מאוד דברים מוזרים מצד הנהגת המאבק הזה. אין דמוקרטיה – דפני וחבריה עושים מה שהם רוצים בלי להתחשב במאהלים, מה שיוצר קרע גדול ביניהם. ועוד הרבה דברים. אבל זאת לא השאלה, וזה אל העניין. ה"עם" לא שייך לזה. באנשים שמגיעים לעצרת – מגיעים כדי להיות ביחד. יש משהו חדש שנולד הין השורות, הוא לא שייך לא לשמאל ולא לימין. הוא שייך לכול העם. הרצון לקשר אחר בינינו, לקרבה, שיח, שותפות. אנשים יוצאים כדי לדבר אחד עם השני, פשוט להיות ביחד. יש בעיות מיידיות לפתור – נכון. אבל יש משהו הרבה יותר עמוק ושורשי שמוציא את כולנו לרחובות – נמאס לנו לאכול אחד את השני, אנחנו רוצים לחיות כמו בני אדם.

  12. חנן שליב

    חבר'ה תתחילו להתעורר סוף סוף. היום ה2/9 תוך הרבה פחות מ100 ימים ההתנגשות בשטחים כבר תסחוף הכל ,אבל הכל.התנזימים למיניהם ונוער הגבעות,כבר הבטיחו שאין מנוס מכך.עכשיו צריך לעבוד קשה וחזק על ההמשך. ב73 קבלנו את "גוש אמונים" (נחמד או לא, התוצאה -אולטרה קטאסטרופלית).שמואלי צודק:
    יש ישראלים חדשים,אז קדימה,תנו להם חזון של מדינת רווחה,כלים של השכלה וחינוך חברתי של המאה ה21,סביבה מקיימת והשתלבות ציונית אמיתית במרחב המזרח תיכוני של אביב 2012.

  13. מאור

    הציבור הלא-שמאלי מצטרף למחאה שמובלת בידי שמאליים כל עוד הם מקפידים להצהיר "אין כאן ימין ושמאל", כלומר כל עוד הצד המדיני מובלע. אם וכאשר מנהיגי המחאה יתחילו לצאת בגלוי נגד הממשלה, נגד הכיבוש וכו'- הציבור יתחיל לשאול כיצד מוחי האוהלים מימנו מערך הסעות חינמיות, מדוע המארגנים נמנעים מלהציג פתרונות מעשיים, כיצד נתקבלה ההחלטה לדחות מראש את ועדת טרכטנברג וכו'.

  14. בונדי

    כתבת היטב. חשוב מאוד.
    וגם עכשיו נמשיך בעבודה..!
    אל המהפכה ומעבר לה.