מעבר לצדק החלוקתי

עבור פעילים והוגים המבקשים שוויון וצדק חברתי, מושא הביקורת העיקרי הוא המשטר הקיים של חלוקת המשאבים וההכנסות בחברה: למה המנהלים הבכירים מקבלים שכר כל-כך גבוה? למה שכר המינימום כל-כך נמוך? למה אין מס על עזבון? למה מפחיתים את המסים לעשירים? סוגיות חלוקתיות תופסות את קידמת הבמה בכל תחום ותחום של הדיון הציבורי. אנשי רשות המסים טוענים שמה שהם עושים הוא חלוקה מחדש של ההכנסות; השירותים החברתיים הציבוריים, כדוגמת חינוך, נתפסים כדרך להעניק למעוטי הכנסה את מה שאחרים יכולים להשיג בכספם הפרטי; לאחרונה, גם בג"ץ הכיר בצדק חלוקתי כסוגייה חשובה.

איש אינו יכול לערער על חשיבותם של נושאים חלוקתיים, העומדים ביסוד משנת הצדק של הפילוסוף הידוע ג'ון רולס. גם אני עסקתי בהם בפרקים קודמים ואף אשוב ואדון בהם בפרקים הבאים. השכר, שהוא הנושא המרכזי של סדרה זאת, הוא בראש ובראשונה סוגייה חלוקתית: אין זה מובן מאליו או "חוק טבע", שבתום חודש עבודה ייטול המעסיק את עיקר הרווח ואילו העובד או העובדת יקבלו רק שכר, ולעתים קרובות שכר נמוך. משטר החלוקה עומד גם ביסודו של המדד המוכר ביותר של אי-שוויון, הלא הוא מדד ג'יני – המדד מציב שני קצוות לוגיים: האחד, מצב שבו כל ההכנסות במשק זורמות לכיסו של אדם אחד; השני, מצב שבו ההכנסות מתחלקות באופן שווה בין כל האנשים. ככל שמתרחקים ממצב של שוויון עולה ערך מדד הג'יני. בישראל, מדד הג'יני כיום גבוה משהיה בעבר – סימן לכך שחלוקת ההכנסות פחות שוויונית.

עם זאת, אין לשכוח שהחלוקה היא רק צד אחד של מטבע השוויון והצדק. ישנו גם צד שני: הייצור והשליטה באמצעי הייצור. החלוקה מתחילה מרגע שהמשאב או המוצר מצוי, קיים; אבל איך מגיעים לכך שהוא יהיה בנמצא? כל עוד התקיימה האנושות רק מציד ולקט, הסוגייה העיקרית שהעסיקה את האנושות אכן הייתה קשורה בצדק חלוקתי: מי רשאי ללקט איפה? מי ביער הקרוב ומי ביער הרחוק? מי זכאי לקבל נתח מבשר החיה שניצודה? מי זכאי לקבל את הנתחים המשובחים ביותר?

אבל מרגע המעבר לחקלאות, ועוד יותר מכך, מרגע המעבר לייצור תעשייתי, גדלה חשיבותן של שאלות הנוגעות לייצור. אמנם, גם בתחום הייצור אפשר להעלות שאלות חלוקתיות – מי מקבל את חלקת האדמה שליד הנחל, מי את זאת שבמדרון ההר? אבל תחום הייצור מעלה גם שאלות אחרות, שאלות של שליטה והשקעה: מי שולט בזרעים? במה נשקיע את כספי מכירת העודפים – בטיוב חלקות חדשות או בבניית פירמידות? מי שולט באמצעי הייצור התעשייתי? מי שולט בשוק האשראי? במה נשקיע את הרווחים – ברכישת מכונות חדשות, במחקר ופיתוח, ברכישת חברה מתחרה, בעסקאות פיננסיות? היכן נקים את המפעל החדש – בעיר הגדולה, שבה יש את כל השירותים, או בעיירת פיתוח שבה כוח העבודה זול? מה צריכה להיות מדיניות ההשקעות של המדינה – שדרוג התעשיות המסורתיות ביישובי הפריפריה או קידום ההיי-טק ביישובי המרכז?

סוגיות של שליטה והשקעה זוכות בדרך כלל לחשיפה פחותה מזו של סוגיות חלוקתיות. לא ברור מדוע. אולי זה מכיוון שמי שעוסק בהן בדרך כלל הם האנשים הנחשבים ל"כבדים" במשק: שר האוצר, נגיד בנק ישראל, ראשי הבנקים, ראשי חברות הביטוח וכמובן – הטייקונים הגדולים. אולי זה מכיוון שחלק גדול מן הדברים "נסגר" מאחורי דלתיים סגורות או במסיבות למוזמנים בלבד. "האזרח הקטן" המיתולוגי מרגיש בדרך כלל קטן מדי מכדי לעסוק בסוגיות אלה. מה הוא מבין בזה? הרי לו עצמו יש כסף רק לצרכים הבסיסיים ולא להשקעה. תשאלו אותו על התלוש, בזה הוא מבין. אל תשאלו אותו על ההחלטה של טייקון א' להשקיע בפרויקט נדל"ן במזרח אירופה, או בהחלטה של טייקון ב' לקנות חברה מתחרה רק כדי לפרק אותה. אבל לא רק "האזרח הקטן" נמנע מלעסוק בכך: נמנעים גם הפילוסופים הכותבים על צדק, גם מדעני החברה המנתחים חלוקת הכנסות וגם הפעילים החברתיים הנלחמים למען חברה צודקת יותר.

האמת היא שסוגיות של ייצור, שליטה והשקעה קודמות הגיונית, לסוגיות של חלוקה. ראינו כי בישראל, קפיצת המדרגה המשמעותית ביותר בתחום השכר התרחשה בעקבות צמיחתה של התשלובת התעשייתית-צבאית. איך היא צמחה? מי קבע? מי השקיע? מתישהו לאחר מלחמת ששת הימים, החליטה ממשלת ישראל לרכוש יכולת עצמאית של ייצור נשק. מרגע שכך החליטה, היא הזרימה השקעות מסיביות מתקציב המדינה וגם קיבלה סיוע רב מממשלת ארצות הברית. השקעות אלה ייצרו מקומות עבודה נחשקים ומתוגמלים היטב, בתעשייה הצבאית עצמה ומאוחר יותר בתעשיית ההייטק. ישראל היא כיום אחת היצואניות הגדולות של נשק. כמחצית מכלל הייצוא התעשייתי וייצוא השירותים באה מן ההייטק. הודות לכך אפשר לשלם שם שכר יפה לעובדים.

זאת, בשעה שבאזורי הפריפריה של ישראל רבים מן המפעלים עדיין מייצרים מוצרים זולים בשיטות לואו-טק, ומשלמים שכר נמוך. אזורים אלה גם לא מושכים השקעות משמעותיות חדשות.

מה עושים? התשובה הרגילה היא: להעלות את שכר העובדים בפריפריה, למשל באמצעות העלאת שכר המינימום (שרבים מהם מקבלים). אין ספק שזהו צעד ראוי, אך אין בו כדי להעלות את שכר העובדים עד כדי השוואה עם שכר עובדי ההיי-טק במרכז הארץ, הגבוה פי ארבעה ופי חמישה. אם זוהי המטרה – ובעיניי, זוהי המטרה – צריך לשדרג את התעשייה והשירותים בפריפריה: את המיכון, את תהליך הייצור, את המוצרים, את השיווק וכיו"ב. אחד הכיוונים הרצויים הוא היי-טקיזציה של ענפי משק שבהם השימוש בחידושי ההיי-טק הוא נמוך. צריך גם לשדרג את כוח האדם המקומי, באמצעות הכשרה מקצועית, הכשרה מתמשכת במקום העבודה ולימודים אקדמיים. שדרוג של התעשייה והשירותים, מצד אחד, ושדרוג השכלתי ומקצועי של העובדים והעובדות, מצד שני, הם הבסיס לשדרוג השכר.

איך משיגים את זה? הצעד הראשון הנדרש הוא השקעה. כסף עם אורך נשימה, כסף שרואה רווחים בטווח הארוך. כסף שאינו מחפש מכה מהירה אלא שואף להקפיץ מדרגה.

הנה כמה פרטים שעשויים לשמש רקע לדיון:

בישראל, ההשקעה בייצור חדש (מפעלים חדשים, מכונות, ציוד וכלי תחבורה חדשים, תשתיות – מה שקרוי "השקעה בנכסים קבועים") נמוכה: כאשר מחלקים את כלל ההשקעה בתמ"ג, מוצאים כי ההשקעה נמוכה בהשוואה למה שהיה כאן בעבר והיא נמוכה גם בהשוואה להשקעה בארצות ה-OECD. פירוש הדבר, בין השאר, שאין מייצרים כאן מקומות עבודה חדשים בכמות האפשרית. כולם באים בטענות אל החרדים ואל הערבים על שרבים מהם אינם עובדים – אבל האמת היא שאם כולם ירצו להצטרף בבת אחת לשוק העבודה, לא יהיה במה להעסיק אותם.

אז למה ההשקעות נמוכות? אולי אין כאן מספיק כסף להשקעה? אולי צריך לפתות משקיעים זרים? ובכן, כיום יש דווקא די הרבה כסף בישראל. אבל חלק משמעותי ממנו אינו מופנה להשקעות בייצור חדש, שיכולות לייצר לא רק מקומות עבודה חדשים אלא גם מקומות עבודה המשלמים שכר סביר. לאן הולך הכסף? טוב, חלק ממנו הולך לחו"ל. בעשור האחרון, ההשקעות של ישראלים בחו"ל היו גדולות מן ההשקעות של זרים בישראל. חלק מן הכסף מושקע בחו"ל מסיבות הניתנות להצדקה – למשל, כספי קרנות הפנסיה, שמפזרות את השקעותיהן כדי להבטיח לחבריהן תשואה טובה. חלק הולך להשקעות בייצור חדש בחו"ל במקום בישראל. חלק משמש לספקולציות פיננסיות ולא להשקעה בפעילות כלכלית ממשית.

שנית, ההשקעות בייצור חדש בישראל הולכות ברובן לענפים מעטים ולחלקים מעטים של הארץ. הדוגמה הבולטת והמוכרת ביותר היא זו של ההשקעות בענף ההיי-טק, שרובו ככולו ממוקם במרכז הארץ. לעומת זאת, הנגב והגליל מקבלים פחות השקעות. מבחינת השקעות בייצור חדש בתעשייה, מחוז ירושלים והיישובים הערביים בישראל נמצאים למעשה מחוץ לכלכלה התעשייתית של ישראל. כל זה אומר, בלשון כלכלית, את מה שכולנו יודעים ממילא: מי שמחפש תעסוקה הולך למרכז הארץ, כי שם האקשן הכלכלי.

הכלכלנים טוענים שהחלטות על השקעות צריכות להיות בידי השוק החופשי. זה מבטיח, לטענתם, "הקצאה אופטימלית של מקורות". זוהי קביעה שמזמן אינה משכנעת. בוודאי לא אחרי הנפילה הפיננסית של 2008, בעקבות השקעות ענק בסחורות-דמה ובתעלולים פיננסיים. בישראל לא היו נפילות דומות, אמנם, אבל ההשקעות כאן הן אופטימליות רק במובן זה שהן מניבות רווח רב לקבוצות ההון – אך לא בהכרח רווח לכלל ישראל.

אז מה עושים? קודם כל, מתחילים לדון בזה. דיון ציבורי, ולא דיון סגור של בעלי השליטה בתאגיד זה או אחר או של ועדת ההשקעות של קרן פנסיה זו או אחרת. הגיע הזמן שהדיון החברתי ירחיב את אופקיו. אין הצדקה להתמשכות המצב הקיים, שבו כולנו מתמקדים בצדק חלוקתי וזונחים את ההחלטה המקרו-כלכלית החשובה ביותר – ההחלטה לגבי טיב השימוש בהון הנצבר במשק. מדיניות ההשקעות והפיתוח משפיעה על כמות התעסוקה ואיכותה, על רמת השכר, על איכות הסביבה, על האי-שוויון המגדרי, על מגוון המצרכים, איכותם ומחיריהם ועוד ועוד. דיון ציבורי שאינו כולל סוגיות של השקעות ופיתוח הוא מוגבל ולעתים קרובות גם עקר.

מצבו של הדיון הציבורי בסוגיות של השקעה ושליטה מזכיר את המשל הידוע של פרקינסון. מסופר על ישיבת ממשלה שבה יש שני נושאים על סדר היום: האחד, תוכנית להקמת כור גרעיני בעלות של, נאמר, 10,000,000,000 (עשרה מיליארד) דולר; השני, הקמת סככת אופניים עבור השרים, במחיר, נאמר, של 5,000 דולר. הדיון בפיתוח הכור הגרעיני נמשך 10 דקות, כי אף אחד מהשרים, חוץ משר האנרגיה ושר הביטחון, אינו מבין בזה, וכולם סומכים על שני שרים אלה. הדיון בהקמת סככת האופניים, לעומת זאת, נמשך שלוש שעות: דווקא בזה כולם מבינים ואף אחד לא רוצה לוותר על זכות הדיבור.

והנמשל: לכל אחד מאיתנו יש מה לומר בסוגייה של שכר המינימום: 4,300 ש"ח? 4,500 ש"ח? 4,800 ש"ח? צמוד לדולר? צמוד לשכר הממוצע במשק? הבעיה היא שרק מעטים מאיתנו יודעים מה לומר כאשר מדובר בשאלה האם צריכה חברת ביטוח א' להעמיד לרשות טייקון ב' כך וכך מיליוני דולרים כדי להשקיע בפרויקט זה או אחר? או בשאלה, האם לא רצוי שאנחנו, "האזרחים הקטנים", נהיה מיוצגים בוועדת ההשקעות של קרן הפנסיה? או בשאלה האם אין זה רצוי שהשליטה בקרן הפנסיה תהיה ציבורית ולא פרטית וכך נוכל להשפיע על רמת התעסוקה ועל רמת השכר במשק?

הגיע הזמן שנעלה כיתה ונלמד לדון לא רק בסוגיות חלוקתיות אלא גם במדיניות ההשקעות והפיתוח של המשק בכללותו. כל עוד אנו מותירים את המדיניות הזאת בידי בעלי הממון והשררה, אנו דנים את עצמנו למאבק סיזיפי בפערים החברתיים. אז בכל זאת, מה עושים? התשובה המקובלת היא: נתארגן ונשפיע על חברי הכנסת כדי שחבריה ישפיעו על שר האוצר כדי שזה ישפיע על ראש הממשלה כדי שזה ידבר עם נוחי דנקנר ושרי אריסון ועידן עופר ולב לבייב ויצחק תשובה כדי שאלה ישקיעו בארץ.

אבל יש גם אפשרות אחרת. אין צורך להרחיק לכת עד הכנסת שבירושלים. אנחנו יכולים לפנות הכי קרוב שאפשר – אל עצמנו. כי הכסף שלווים הטייקונים מן הבנקים או מחברות הביטוח הוא בעיקרו, הכסף שלנו.

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק 6 – הכסף החדש

פרק 5 – קורפורטיזם של קריצת עין

פרק 4 – ברוכים השבים לימי הביניים

פרק 3 – העסקה המשולשת

פרק 2 – הכסף לא מתגלגל ברחובות

פרק 1 – עוברים לקדמת הרכבת