• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

סופגים וסופרים את המלקות

פתרון המתייחס לשטחי הגדה, רצועת עזה, מזרח ירושלים והתפוצה הפלסטינית, לא יהיה שלם אם לא יכלול גם התייחסות לעניינו של המיעוט הפלסטיני בישראל. סקירת הספר "Israel's Palestinians: The Conflict Within" וכמה הרהורים על הוראה
יוסי אמיתי

מרצה באוניברסיטת בן גוריון. בעבר מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.

בשנה האקדמית היוצאת העברתי בקמפוס אילת שבאוניברסיטת בן גוריון קורס שכותרתו "החברה הערבית בישראל". הקורס זכה לביקוש רב בקרב הסטודנטים, שאינו זכור לי מקורסים אחרים שהעברתי בקמפוס הקטן והחדשני הזה בשנים עברו. אני מעז לחשוב שאולי (הלוואי!) פעלו כאן המוניטין של המרצה, אך בוודאות פעלה כאן האטרקטיביות של הנושא עצמו, והמודעות לכך שמדובר בסוגיה קיומית מן המעלה הראשונה עבור החברה הישראלית כולה ("בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, יושב ערבי עם נרגילה").

לאורך הקורס כולו התלבטתי ביני לבין עצמי בשאלת הלגיטימיות של העברת נושא רגיש זה על ידי מרצה יהודי-ישראלי. האם לא מוטב היה, תהיתי, לו העביר את הקורס מרצה מקרב אזרחי ישראל הערבים הפלסטינים? חשבתי, למשל, על שלושת הכרכים המצוינים של "ספר החברה הערבית בישראל", שראו אור בהוצאת מכון ון-ליר משנת 2005: מומחי חינוך, כלכלה, סוציולוגיה, סטטיסטיקה ומגדר, כולם אינטלקטואלים ערבים מעולים בתחומם, חברו יחדיו להפיק תוצר משובח ומאיר עיניים. אחרי הכול, סברתי, האזרחים הערבים בישראל הם אלה שחווים את הבעיה יום-יום, שעה-שעה, ואילו האזרחים היהודים עשויים, לכל היותר, לגלות אמפתיה למצוקתם של עמיתיהם הערבים וללמוד וללמד אותה במישור הקוגניטיבי. נזכרתי בפתגם ערבי ששמעתי לפני שנים רבות, לאמור: "אינו דומה זה שסופג את המלקות, לזה שעומד בצד וסופר אותן".

בסופו של דבר הענקתי לעצמי את הלגיטימציה שביקשתי. חשבתי שמרצה ערבי היה מן הסתם מיטיב ממני להעביר את הנושא שהוא חווה על בסיס יומיומי, אבל בנסיבות העניין, ומשום ש"בתוך עמי אני יושב", ייתכן שאני נהנה מיתרון שאינו עומד לזכותו של עמיתי הערבי: סביר לשער שבהציגו את הנראטיב הפלסטיני לגבי הסכסוך על הארץ הזאת (נראטיב המהווה נקודת מוצא הכרחית לכל דיון בסוגיות הסטאטוס והזהות של המיעוט הערבי בישראל) ייתקל המרצה הערבי בחומה בצורה של דעות קדומות ואנטגוניזם תוקפני בקרב מאזיניו, היהודים ברובם.

אני, לעומת זאת, מאמין ביכולתי להציג ביושר אינטלקטואלי את הנראטיב הפלסטיני, תוך הכרת הקושי שהנושא מעורר בקרב מאזינים שגדלו וחונכו על בלעדיותו של הנראטיב היהודי-ציוני, וניסיון להתמודד אתו, לאו דווקא תוך פסילתו על הסף או בדיעבד. נהפוך הוא: אני מציג את ההיסטוריה של הסכסוך, המלווה גם את סוגיית מעמדם וזהותם של האזרחים הערבים-הפלסטינים במדינת ישראל, כעימות בין שני נראטיבים לגיטימיים מעצם היותם נראטיבים.

בהיותי מודע לכך שעצם המושג "נראטיב" מעורר אנטגוניזם בקרב רבים וטובים בקהילת הרוב היהודי ("אין נראטיבים; יש אמיתות היסטוריות"), המטרה המתודולוגית שהצבתי לעצמי הייתה להביא את תלמידיי להכרה שכל היסטוריה (או שמא היסטוריוגרפיה) היא בהכרח היסטוריה של נראטיבים, ותמיד יש בה יותר מנראטיב אחד. אם מטרה זו תושג בסיומו של הקורס – דיינו, "ואידך זיל גמור". אני סבור, בכל הכבוד, שתרומתי להשגת מטרה זאת עשויה להיות יעילה מזו של עמיתי הערבי.

אך השכנוע העצמי הזה, ה"רציונלי" לכאורה, לא שם קץ לספקותיי. לפני שבועות אחדים הצגתי דילמה זו לפני אחד ממוריי ורבותיי הנערצים. הוא הגיב באומרו שעצם הצגת השאלה אינה לגיטימית, שכן משתמע ממנה שמי שאינו חי חוויה מסוימת אינו ראוי ללמד אותה. "הרי זה כאילו אמרת, שמרצה שאינו יהודי אינו ראוי ללמד לימודי קבלה או מקרא". חלקתי עליו, ואמרתי שהמשל אינו דומה לנמשל, כיוון שנושא החברה הערבית בישראל, במציאות המדממת ששני עמי הארץ הזאת חווים, הוא נושא כאוב מאין כמותו, ונוגע בעצבים חשופים של החברה הישראלית כולה, על יהודיה וערביה. בסופו של דיון הסכים אתי מורי ורבי שהדילמה היא בלתי פתירה, ומרצה המלמד נושא בעל רגישות גבוהה חייב לשוות את הדילמה לנגד עיניו תמיד, שעה שהוא מתמודד עם קשיו.

עניין פנימי?

פתיח ארוך זה לא היה, לטעמי, אלא פרוזדור הכרחי לדיון על ספר שראה אור לאחרונה בארה"ב, והתווסף לקורפוס הנרחב של הספרות המחקרית העוסקת בסוגיות המיעוט הערבי בישראל. הספר, "Israel's Palestinians: The Conflict Within", חובר במשותף על ידי שני מרצים בכירים מישראל, פרופ' אילן פלג ופרופ' דב וקסמן, המלמדים וחוקרים מזה שנים רבות במוסדות אקדמיים אמריקאיים יוקרתיים (קולג' לפאייט בפנסילווניה והאוניברסיטה העירונית של ניו יורק – CUNY, בהתאמה). כותרתו של הספר מדברת בעד עצמה ומעבירה את עיקר מסריו. קהל היעד של הספר הם כנראה אנשי אקדמיה וקוראים בעלי מודעות פוליטית בקהילה האינטלקטואלית בארה"ב ובמדינות אנגלו-סקסיות נוספות, אבל אני מאמין כי הוא עשוי לאתגר גם קוראים רבים בישראל, יהודים וערבים כאחד, המגלים עניין בנושא.

מגמתו העיקרית של הספר, לדברי מחבריו, היא "להסב תשומת לב למתח המסלים בתוך ישראל, בין הרוב היהודי והמיעוט הפלסטיני, ולהציע רעיונות כיצד ניתן להפיג מתח זה. אין מדובר רק בסוגיה בעלת חשיבות פנימית עבור ישראל, המאיימת על יציבותה של המדינה ועל משטרה הדמוקרטי. זוהי גם סוגיה הקשורה ללא הפרד בסכסוך הישראלי-פלסטיני הכולל, סכסוך בעל השלכות אזוריות ואף גלובליות כבדות משקל". טענת המחברים היא ש"תהיה זו טעות להאמין כי הסכסוך בין ישראל והפלסטינים עשוי להיפתר מכוח 'פתרון שתי המדינות' כשלעצמו". הם גורסים שבעייתם של הפלסטינים אזרחי ישראל "זכתה" במידה רבה להתעלמות ברמה המקומית, האזורית והגלובאלית. לכל היותר נחשבת בעיה זו לעניין ישראלי פנימי, שיש לו קשר מועט, אם בכלל, לסכסוך הישראלי-פלסטיני הכולל.

תהיה זו טעות להאמין כי הסכסוך בין ישראל והפלסטינים עשוי להיפתר מכוח פתרון שתי המדינות כשלעצמו. צילום: ascambe, cc by-nc-sa

לאחר שהם מצביעים על הפוטנציאל הנפיץ של המשך הזנחת סוגיות אלו לגבי עתידה של מדינת ישראל, מגיעים המחברים לשני מסריו העיקריים של הספר, השלובים זה בזה: ראשית כל, יש צורך חיוני בהגדרה מחודשת של יחסי הרוב והמיעוט האתניים בתוך מדינת ישראל, ומכאן נגזרות מספר הצעות עיוניות ופרקטיות כיצד לייצר מערכת יחסים מאוזנת ומשתפת, במקום מפלה ומדירה, כדי לקדם את פני הסכנות שהצביעו עליהן. שנית, פתרון כולל של הבעיה הפלסטינית חייב לכלול לא רק את סיום הכיבוש והקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית לצד מדינת ישראל, אלא גם "טרנספורמציה של ישראל מבפנים", ברוח אותה "הגדרה מחודשת", שהיא עניינו של המסר הראשון.

במלים אחרות: פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני המתייחס לשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה, מזרח ירושלים והתפוצה הפלסטינית, לא יהיה שלם, אם לא יכלול גם התייחסות לעניינו של המיעוט הפלסטיני בישראל גופא.

הנוסחה המשולשת

שמונת פרקי הספר מציגים היבטים שונים המעצבים, במונחי סטאטוס וזהות, את מצבו של המיעוט הפלסטיני בישראל ויחסיו עם הרוב היהודי. במהלך קריאתו של הספר ניסיתי לאתר סוגיות יסוד שהמחברים לא התייחסו אליהן או התעלמו מהן. שמחתי להיווכח שהיה זה ניסיון כושל מצדי. התרשמותי היא כי אין כמעט אבן שפלג ווקסמן לא הפכו בפרויקט המשותף שלהם. אם להוסיף לכך את הדקדקנות הדידקטית של המחברים, את סגנונם הבהיר, ואת הקשר הסיבתי בין חלקיו השונים של הספר, אוכל לומר ביושר שתרומתם לקורפוס המחקרי של הסוגיה, ולשיח האקדמי והפוליטי בעקבותיו, היא מן המשובחות. קריאתו של הספר מומלצת בהחלט לאלה שמגלים עניין בנושא.

ברצוני להתעכב במיוחד על עמדתם של המחברים בהציעם חלופות לשיח ההגמוני המתנהל בישראל, בכל הנוגע להגדרת זהותה של המדינה ("מדינה יהודית", לעומת "מדינת כל אזרחיה"). הכותרת שהם מציעים לביקוש אחר החלופה היא: "לא אתנוקרטיה, ולא דו-לאומיות". הם מנסים לגבש מעין דרך ביניים, שתספק, כך הם מאמינים, את ציפיות המינימום הצודקות של הרוב והמיעוט כאחד. בהקשר זה מציגים המחברים באורח ענייני את "מסמכי החזון העתידי" שחוברו ע"י אינטלקטואלים פלסטיניים בישראל כבסיס לשיח פנים-פלסטיני מחד, ולדיאלוג עם קבוצות ויחידים מקרב הרוב היהודי מאידך (כמו, למשל, עם קבוצת דיון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, דיאלוג אשר עד מהרה עלה על שרטון).

פלג ווקסמן גורסים כי אין בהכרח סתירה בין היותה של ישראל "מדינה יהודית" לבין היותה "מדינת כל אזרחיה". היא יכולה, למעשה, לענות על שני הפרמטרים הללו יחדיו: "אנו מאמינים שמדינת ישראל יכולה להיות מקום, בו יהודים ופלסטינים יכולים לחיות כאזרחים שווים, ושהיא יכולה, ולמעשה חייבת, להיות 'מולדת עבור העם היהודי, דמוקרטיה פלורליסטית, ומדינת כל אזרחיה'".

אעיר בנקודה זאת, כי אני חש קצת לא בנוח עם הנוסחה המשולשת המוצעת. היא אמנם כוללת את כל רכיבי הדילמה שהמחברים מבקשים לטעון שאינה נטולת פתרון, אבל הגדרת ישראל כ"מולדת עבור העם היהודי" (ודוק: "מולדת", ולא "מדינה") מתעלמת מהיותה של אותה כברת ארץ גם "מולדת" עבור תושביה הפלסטינים, מה גם שמחברי "מסמכי החזון העתידי" מתעקשים להגדיר את הפלסטינים כ"אוכלוסייה ילידה", ואת היהודים כ"אוכלוסיית מהגרים". לכן אני סבור שהנוסחה המשולשת שפלג ווקסמן מציעים טעונה עדיין מקצה שיפורים, ודבר זה יכול להיעשות אך ורק תוך הידברות מתמשכת עם עמיתינו ושותפינו הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל.

מתוך הנחת המוצא ששלום ישראלי-פלסטיני לא יוכל להיות מושג כל עוד יישארו הפלסטינים בישראל "מיעוט זועם ומנוכר", מציגים המחברים מספר המלצות לתיקון המצב. העיקריות שבהן:

– הכרה רשמית בפלסטינים בישראל כמיעוט לאומי.

– שדרוג זכויותיהם הקולקטיביות, כך שתכלולנה אוטונומיה תרבותית רחבה יותר.

– הרחבת ייצוגם הפוליטי.

– שיפור משמעותי של מצבם הסוציו-אקונומי.

צעדה בתל אביב, 20.08. סולידריות יהודית-ערבית. צילום: אורן זיו / activestills.org

בחזרה לדפוס היישובי

בשולי פרזנטציה זו של תכניו ומסריו של הספר, ארשה לעצמי להעיר מספר הערות. קצת קשה להשיג השגות על ספר שאתה חולק שבחים למעלותיו המחקריות ומסכים עם עיקרי טיעוניו. ייתכן שהשגותיי הן יותר בגדר חידוד תובנותיו של הספר מאשר מחלוקות של ממש. ראשית כל, יחסי הניכור, ולעתים העוינות, שחש הרוב היהודי כלפי המיעוט הפלסטיני (ולהפך) קשורים אמנם, כטענת המחברים, לעצם הסכסוך הלאומי המתמשך, ותהיה זו קלות ראש להתעלם מכך. אולם נראה שחלק לא מבוטל של רגשות אלו ושל יישומם המדיר והמפלה קשורים בהתארגנות ה"יישובית", הטרום-מדינתית, של המפעל הציוני בארץ ישראל/פלסטין בתקופה המנדטורית, ואולי אף לפניה.

בפועל, לא הייתה חלופה של ממש להתארגנות הציונית ה"יישובית", שמשמעותה – מתן עדיפות מוחלטת לפתרון הבעיה הלאומית היהודית, ולגידולה, לביטחונה ולרווחתה של היישות היהודית המתהווה בארץ הזאת. לא היה זה עניין של רשעות או של "אי-הבנה טראגית", אלא הכרח היסטורי – ששום מחווה של רצון טוב או של מצפון דואב לא יכלה להציע לו חלופה של ממש. הכרח היסטורי זה הגיע לפרשת דרכים עם הקמת המדינה. היו מנהיגים בישוב היהודי (למשל פנחס לבון) שהבינו בעוד מועד כי הדפוס ה"יישובי" חייב לפנות מקום לדפוס "ממלכתי", לפיו על המדינה לתפקד כמדינה, ולא כקהילה סגורה, ולנהוג בשוויון גמור כלפי כל אזרחיה. אבל אבחנה זו נותרה קול קורא במדבר, והנורמות הטרום מדינתיות התמשכו אל תוך דפוס ההתנהלות של הרוב היהודי שלאחר הקמת המדינה כלפי המיעוט הפלסטיני.

אמנם בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, ובמיוחד בקדנציה השנייה להנהגתו של יצחק רבין, נחוותה התקדמות הדרגתית, לעתים מוחשית למדי, מן הדפוס ה"יישובי" אל הדפוס ה"ממלכתי", מה שהיווה מקור לאופטימיות מסוימת; אולם בשנים האחרונות אנו עדים לסיבוב פרסה ולחזרה מואצת, אפילו מרושעת, אל הדפוס ה"יישובי", אשר כיום סכנותיו מרובות מאלו שהיו בתחילתו.

שנית, אני מסכים לחלוטין עם קביעתם של המחברים כי בעיית המיעוט הפלסטיני בישראל היא חלק בלתי נפרד, ואף קריטי, של הסוגיה הפלסטינית בכללה, וכי כל הסדר ישראלי-פלסטיני שלא יכלול גם התייחסות ל"סכסוך מבית" יהא לוקה בחסר ויטמון בחובו פוטנציאל הרסני לגבי ההסכם הכולל (אם וכאשר) שיושג. כמו כן אני שותף לחשש שהם מביעים בפרק הסיכום של ספרם, שמא דווקא השגת הסכם ישראלי-פלסטיני ללא הטרנספורמציה הדרושה ביחסי הרוב היהודי והמיעוט הפלסטיני בישראל גופא, עלולה דווקא להסלים את המתח בין שתי קבוצות האוכלוסייה. עם זאת, אני סבור שבעיית המיעוט הפלסטיני בישראל היא בראש ובראשונה בעיה ישראלית פנימית, שעל החברה בישראל להתמודד אתה, גם ללא קשר להשגת השלום הישראלי-פלסטיני המיוחל.

בעבר נמניתי על מקימי "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", שניהלה מאז 1976 דיאלוג מתמשך עם אש"ף (שיוצג בעיקר על ידי המנוח ד"ר עיסאם סרטאווי). דווקא באותה שנה, שנת "יום האדמה" המקורי, המליץ יאסר ערפאת לפלסטינים אזרחי ישראל לנהל את המאבק על קרקעותיהם וכלל זכויותיהם כאזרחים ישראליים, כחלק ממאבקם לשיוויון, ולחפש שותפות במאבקים אלה עם בעלי ברית יהודיים. בקרב המיעוט הפלסטיני בישראל מדגישים גורמים פוליטיים משמעותיים (בעיקר חד"ש), לצד הבלטת זהותם הלאומית, כי מדינת ישראל היא זירת המאבק שלהם, ואין הם מחפשים זירות מחוצה לה כשמדובר במאבקם לזכויות אזרחיות ולהכרה בייחודם כמיעוט לאומי. אני שותף לתפישה זאת.

דווקא הגדרת בעייתו של המיעוט הפלסטיני בישראל כבעיה ישראלית פנימית בראש ובראשונה, יחד עם בנייתה של שותפות וסולידריות יהודית-ערבית, יש בהן כדי להזין את המאבק להרחבת הדמוקרטיה הישראלית והגדרת ישראל כ"מדינת כל אזרחיה", יחד עם מתן מענה למאווייו הלאומיים של העם היהודי בישראל, בצורה שאינה מדירה ומפלה את המיעוט הפלסטיני.

ולבסוף, לצד שבחיהם של הספר ושל מחבריו, אני סבור שטוב היה אילו חבר אליהם שותף שלישי, חוקר פלסטיני-ישראלי, המסוגל לתת למחקר חשוב זה ערך מוסף של אותנטיות אישית וקולקטיבית. מה שמחזיר אותי לפתיח של המאמר הנוכחי, ולפתגם המצוטט בו: "אינו דומה זה שסופג את המלקות לזה שעומד בצד וסופר אותן".

Israel's Palestinians: The Conflict Within

Ilan Peleg and Dov Waxman

Cambridge, 2011

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.