אל מעבר לחומת הברושים

מהמאהל החרב בבית שאן ועד הקפה של פריד ברמאללה – מחאת האוהלים המתמשכת והאירועים הצפויים בסוף החודש לקחו את יובל בן-עמי לסיבוב ארוך ברחבי ישראל והגדה. מסע בספטמבר: חלק ראשון
יובל בן-עמי

אמרו שבספטמבר תפרוץ מלחמה. אמרו שבספטמבר תהיה מהפכה. אז החלטתי לצאת לדרכים. אם זו ההזדמנות האחרונה שלנו לראות את הארץ הזאת כפי שהיא עכשיו, צריך לנצל אותה, לא? ואם ספטמבר יעבור בשקט, אם שום דבר גדול באמת לא יקרה, לפחות אבין מן המפגשים שבדרך איך זה יכול להיות; מהם הכבלים שקושרים אותנו לסטטוס קוו, והאם טוב שהם קיימים או לא.

אז הנה התוכנית: לנוע כל החודש בכבישי ישראל והגדה המערבית לאורכם ולרוחבם, לדבר עם כמה שיותר אנשים מכמה שיותר מגזרים, לפרסם עדכונים יומיים באנגלית בבלוג שלי באתר 972+ ופוסטים דו-שבועיים בעברית עבור קוראי העוקץ. זו ארץ שכל יום בה שווה כרך עב כרס. הרקורד המלא של ספטמבר יהיה ארוך כמו התלמוד הבבלי, אך מאחר וגם בתלמוד הבבלי השתמשו רבות בראשי תיבות וקיצורים, אנצל כאן את הפלא המכווץ כל אלף מילים לתמונה.

הנה תריסר רגעים מצולמים משלושת ימי המסע הראשונים וכמה מסקנות שהביאו עימם.

1.

התחנה המרכזית בעפולה. רוח מהפכנית

ביום חמישי חילקו צעירים בתחנה המרכזית בעפולה עלונים להפגנה. לא היה מדובר בצעדת המיליון, והצטערתי במשהו שההפגנה תשאיר אנשים בעיר במקום לשלוח אותם לעצרת הגדולה בחיפה, אבל הרוח דומה ואי אפשר שלא לברך עליה.

2.

עתיקות בית שאן. איו חדש תחת השמש

בעתיקות בית שאן הייתי אחד משלושה תיירים. השניים האחרים היו זוג דרוזי משפרעם, חסון חסון ורעייתו. שאלתי אותם מה דעתם על העתיקות. "אין חדש תחת השמש", אמר מר חסון, והצביע על כותרת קורינתית מרשימה בראש עמוד שקרס. "אם אפשר היה ליצור טכנולוגיה כזאת לפני אלפי שנים, אין לנו באמת יותר מדי במה להתגאות". "אבל אימפריות קמות ונופלות", הקשיתי, "העמודים האלה קרסו ברעידת אדמה, ועכשיו גם הקיסר שלנו חווה קצת תזזית מתחת לרגלים". "לא יקרה כאן כלום כל עוד יש לנו מנהיגים מגומי", ביטל חסון, "זה היתרון של נתניהו על פני עמוד משיש. הוא יתכופף עד שתעבור הסערה ואז יזדקף שוב".

3.

המאהל המפורק בבית שאן. נטוש וחרב

הלם וזעזוע במאהל בית שאן: הוא ננטש וחרב. ניסיתי להבין מעוברים ושבים מה קרה ולאיש לא היה מושג. "אולי היה להם חם", שיערה המוכרת בסטימצקי. רוכב טוסטוס הציע שאניח לבית שאן ואסע לאריאל, שם המאהל ענק. "אבל חשבתי שבאריאל אין מצוקת דיור", אמרתי. "אין, אבל הם מזדהים", השיב.

4.

מראה מהטנדר. ארבעה עגלים וטרמפיסט

מבית שאן המשכתי לתוך הגדה המערבית ותפסתי טרמפים לכיוון טובאס. קיבלתי טרמפ בטנדר פלסטיני שהסיע ארבעה עגלים על פני הנוף המדברי המטרף של צפון-מזרח השומרון.

5.

מחסום ממזרח לטובאס. כל מי שעובר נבדק

הגענו למחסום ממזרח לטובאס. בימים כתיקונם מחסום פנימי כזה היה מאפשר לרכב חקלאי פלסטיני לנוע בקלות לתוך שטח A, אבל מתחילת החודש המתח החל לעלות וכל עובר במחסום נבדק. כאזרח ישראלי, נאלצתי להיפרד מן העגלים ולעלות על מונית שירות פלסטינית חזרה לכיוון הבקעה.

6.

מכולת בכפר תל אל-ביידה. אדמונד ממשיך לבוא

המונית הגיעה לכפר הקטן תל אל-ביידה. כאן נכנסתי לקנות קולה במכולת ונתקלתי בבחור לבוש בחולצה ישראלית ועכשווית מאוד. מסתבר שהוא עצמו ישראלי ועכשווי: ברק בן ה-18 עומד להתגייס לגולני. הוא הגיע לכפר עם אביו, אדמונד, לפגוש את מוחמד, בעל המכולת. אדמונד ומוחמד חברים מאז שנות השבעים. הזמנים מיקמו את הכפר בשטח B והציבו בכניסה שלט המזהיר ישראלים מלהיכנס אליו, אבל אדמונד ממשיך לבוא. נותר רק לקוות שהחודש הזה לא יביא איתו בלגן גדול וחוצץ נוסף בין החברים.

7.

הגבעה הצרפתית. ילדות מושלמת

את יום המסע השני, יום שישי, אני מתחיל בגבעה הצרפתית בירושלים. כאן גדלתי, מול נוף מרהיב של העיר העתיקה, בתוך בלוקים ישראליים שהאבן הירושלמית מוסיפה להם שארם מיוחד, ולאורך שבילים רוגעים להולכי רגל שצמחייה עשירה מייפה אותם. זאת היתה ילדות מושלמת.

8.

מטעמי ציונה בגבעה. חשיפה מוגבלת למרחב

במעדנייה הוותיקה מטעמי ציונה שבשכונה אכלתי מוסקה ופיטפטתי עם לקוחות על החודש הדרמטי בו אנו מצויים. אף אחד לא סיפק תחזית מעניינת במיוחד.

9.

קו האופק של שועפאט. ברושים נמוכים מסתירים

מצד שני, קשה לחזות מה יהיה כשהחשיפה למרחב כל-כך מוגבלת. פחות מקילומטר מצפון לגבעה הצרפתית נמצאת עיר הברקת הזאת העשויה בטון. 20,000 איש חיים במחנה הפליטים שועפאט, שנמצא בתחום השיפוט של עיריית ירושלים. בכל ילדותי בגבעה לא ידעתי על קיומו של המקום. היום אני שב לטיילת שניבטה אז לכיוונו, להבין מה ראיתי או לא ראיתי כשהלכתי לאורכה כילד. מסתבר שעם השנים עוטרה הטיילת בשורה של ברושים נמוכים שמסתירים היטב את הנוף (התמונה הזאת צולמה בהמשך היום ממזרח – מהגבעה הצרפתית נשקף נוף מוגבל יותר של המחנה).

כשנבנתה חומת ההפרדה, דאגה ישראל לבודד את המחנה באמצעותה מיתר העיר. פיורד בתוואי החומה פולש לתוך ירושלים ומחליש עוד יותר את השכונה החלשה ביותר בבירת ישראל. לראשונה בחיי חציתי את המחסום וביקרתי במקום.

10.

מנהרה בשועפאט. חומה של כאב וזעם

הוא אפלולי מאוד, מחנה שועפאט. מכיל בניינים בני שש ושמונה קומות שחלקם בנויים מעל הרחובות. ילדים עזרו לי לנווט בסימטאות. אם תהיה תסיסה בסוף החודש, היא תתחולל כנראה גם כאן. "אני שונא את כל הישראלים ואת כל האמריקאים", מסביר לי מוחמד, בן 12 וחצי, שחשב אותי לעיתונאי זר. "למה?" שאלתי. "הם הורגים אותנו".

ישראלים לא רואים את הפלסטינים מעבר לחומה של ברושים. פלסטינים לא רואים את הישראלים מעבר לחומה של כאב וזעם ופוליטיקה פשטנית. לאף אחד אין יכולת לחזות את העתיד אפילו שלושה שבועות קדימה. מתוסכל, החלטתי לנוע הלאה. כששאלתי את הילדים איפה היציאה מהמחנה, הם הצביעו על צינור בטון שעובר מתחת לחומה. חשבתי לנהוג כרומאי ולחמוק דרכו, כפי שהם כנראה עושים, אבל כשהגעתי אליו התברר שהוא מלא בביוב. על אף היותי נצר ליהדות פולין, החלטתי לוותר ולנסוע במוניות שירות לרמאללה.

11.

קפה אל-ג'מאל ברמאללה. אתם לא תיכנעו

כאן, בקפה אל-ג'מאל שבעיר העתיקה הקטנה והלא מאוד פוטוגנית, סבה השיחה על כמה נושאים מעניינים, בהם שילוחה של טורקיה את השגריר הישראלי מאנקרה ומחאת האוהלים שלנו. "אתם תנצחו". אומר לי פריד, הבעלים.

"איך אתה יודע?"

"כי זה חייב לקרות. השבוע קיבלתי אישור לנסוע לירושלים. ראיתי שם ארטיק שוקו-וניל מתוצרת שטראוס, בדיוק מאותו סוג שאנחנו קונים כאן. כאן הוא עולה שקל, שם הוא עלה עשרה שקלים. עם כל הכבוד, אתם לא מרוויחים בממוצע פי עשר מאיתנו. אי אפשר לחיות כל הזמן בגירעון ולכן אתם לא תיכנעו.

12.

עגל הזהב. לא נכנענו

אתם יודעים שלא נכנענו. יודעים את זה טוב כל כך שחבל שאשחית כאן מלים. על היום השלישי, שהיה מרתק, אדבר בסיבוב הבא, אבל תמונה אחת מתוכו היתה חייבת להופיע כאן כבר עכשיו. אותה אני אוהב יותר מכל המאות שצילמתי בליל ההפגנה, למרות איכותה הגרועה. עוד אחזור לקפה של פריד ואשאל אותו מה דעתו עליה: על העגל, על הדגל, ועל ראשו של הראיס שמתנוסס על ראש מקל כמו ארטיק בעשרה שקלים. אני מבטיח לספר לכם מה הוא אמר.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    התמ"ג של הרשות הפלסטינית הוא 3000 דולר, ואילו הישראלי הוא 29,000.

  2. גיל

    ההכנסה הישראלית הממוצעת גבוהה פי חמישה מזו הפלסטינית, ואי השוויון בהכנסות (תודות לביבי ולסאלם פיאד גם יחד) פחות או יותר זהה.

  3. שחם

    נפלא,התשובה של 2011 למסעות א.ע של שנות ה80 ב"אור התכלת העזה".