המרשם של טרכטנברג

לקראת הגשת ההמלצות של צוות רוטשילד בראשותו של פרופ' מנואל טרכטנברג, עולה התהייה מה יהיו כלי המדיניות עליהם ימליץ הצוות, כמו גם על איזו תפיסה כלכלית-חברתית יהיו אלה מבוססים. היות והמחאה הנוכחית קוראת באופן ברור לשינוי סדר היום החברתי בישראל – קרי לשינוי היחס בין המדינה, השוק והאזרחים – מעניין במיוחד לדעת האם המסקנות ינסחו מחדש את ה"אמנה החברתית" או יאשררו את זו הנוכחית.

למזלנו, עמד טרכטנברג בראש ועדה דומה להפליא של המועצה הלאומית לכלכלה, שהגישה את מסקנותיה באפריל 2007 במסמך בין 132 עמודים תחת הכותרת "אג'נדה כלכלית-חברתית לישראל 2008-2010" (pdf). גורלו של הדו"ח ההוא, יש בו כדי לרמז על גורל הדו"ח אותו תגיש הוועדה הנוכחית: אף לא אחת מן המסקנות יושמה, והוא הלך בדרך דו"חות רבים נוספים שנכתבו בשנים האחרונות. ובכל זאת, אם ברצוננו לעמוד על אופיין של המסקנות אותן צפויה הוועדה הנוכחית להגיש, נראה שעיון בו יכול ללמדנו דבר או שניים.

מהדו"ח שניסח טרכטנברג לפני למעלה מארבע שנים, עולות שתי מסקנות ברורות: 1. אז, כמו היום, התנגד הפרופ' להגדלת התקציב ולהגדלת חלקה של המדינה בתוצר. 2. כלי המדיניות אותן הציעה הוועדה בראשותו הם מבית מדרשו של מילטון פרידמן ותלמידיו, וכוללים את הרחבת תכנית "מהל"ב" (ויסקונסין) לכל הארץ והשתת מס הכנסה שלילי והפיכת מדינת הרווחה מאוניברסלית למדינת סעד. לאלה יש להוסיף מסקנה אחת אותה ניתן לאמץ בחום: הרחבת הפיקוח על אכיפת חוקי העבודה.

במסמך מזוהים שני איומים מרכזיים הניצבים אל מול הכלכלה והחברה בישראל: איום פנימי – תחולת עוני גבוהה, ואיום חיצוני – תחרות הולכת וגוברת בזירה הבינלאומית. בעוד שאי-שיווין מתרחב נזכר במסמך, טרכטנברג אינו רואה באי-השוויון הצומח איום כלשהו. צמצומו אינו נתפס כמטרה: "אין ספק שהצמיחה המהירה של סקטור ההיי-טק תרמה לגידול באי-השוויון… אולם, אין זה ברור כלל ועיקר ש[אי-השוויון בהכנסות] מסיבה זו מהווה 'בעיה' שדורשת התערבות ממשלתית. קרוב לוודאי שכל ניסיון למתן את גידול אי-השוויון מסיבה זו, יגבה מחיר משמעותי מבחינת תמריצים להתפתחותם העתידית של סקטורים צומחים" (ע' 16).

כאמור, האיום הפנימי אותו ראה לנגד עיניו הינו הגידול בתחולת העוני, הנובע בעיקרו מאי-השתתפות של חרדים וערבים בשוק העבודה. כך, היעד המרכזי ב"אג'נדה כלכלית-חברתית" הוא צמצום העוני על ידי הגדלת שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה. השגתו של יעד זה אינו נותנת מענה למחאה הנוכחית, שהחלה כמחאת מעמד הביניים העובד – מעמד שלא זכה לקחת חלק בחגיגת הצמיחה של העשור האחרון; בעוד שבשנות האלפיים גדל התוצר לנפש בכ-15 אחוזים, ירד השכר הריאלי באותה תקופה בכ-6 אחוזים! לתפיסתו של טרכטנברג, נתונים אלה אינם מהווים איום על הכלכלה והחברה בישראל. יתרה מכך, התמודדות עמם "קרוב לוודאי" שתפגע ביכולתה של כלכלת ישראל להתמודד עם האיום של תחרות גוברת מבחוץ.

על בסיס עמדה זו, מונה הדו"ח את כלי המדיניות אותם על המדינה להפעיל:

1. עידוד הפריון והחדשנות בתעשיות המסורתיות במטרה להגביר את שיעור הצמיחה.

2. טיפול ממוקד ב"מוקדי העוני", קרי חרדים וערבים.

3. הקניית כלים פרטניים להשתלבות בשוק העבודה – על ידי הרחבת תוכנית מהל"ב לכל רחבי הארץ.

4. השתת מס הכנסה שלילי.

5. אכיפת חוקי עבודה.

6. צמצום במספר העובדים הזרים.

7. "ייעול מערך הקצבאות והעצמת שירותי הרווחה" – שמשמעו ביטול מדינת הרווחה האוניברסלית והפיכתה למדינת סעד.

האג'נדה הכלכלית-חברתית של פרופ' טרכטנברג מכוונת לצמצום היקף התמיכה הממשלתית והפנייתה לסקטורים מסוימים, אותם הוא מזהה כנזקקים ביותר. אין מדובר במדינת רווחה אוניברסלית שתוכל לתמוך גם במעמד הביניים הנשחק, אלא ככזאת שרואה עצמה אחראית לשכבות המוחלשות בלבד. בעוד שיש לשמוח על כך שמצוקות השכבות המוחלשות והסיוע להן מועלה על סדר היום, הפתרון המוצע אין בו כדי לענות ולו במעט על התביעות לצדק חברתי המועלות כעת.

"ההשקפה הבסיסית המנחה אותנו היא לא שהמדינה צריכה לדאוג לכל צרכי הפרט על פני חייו, אלא שהיא צריכה להעמיד לרשותו של כל אחד את הכלים הבסיסיים הדרושים כדי שהפרט ידאג לעצמו" (עמ' 8-9). ההשקפה העומדת בבסיס האג'נדה הכלכלית-חברתית אותה מציע טרכטנברג לישראל משמעה מתן תפקיד מסוים מאוד למדינה ביחס לשוק ולאזרחיה. משמעותה היא הפיכת המדינה לכזאת המפקירה באופן פעיל את האזרח (ובמיוחד את האזרח העני) בידי כוחות הביקוש וההיצע, וזאת בניגוד להשבת תפקידה כתומכת ומגנה על האזרח מפני גחמותיו של השוק. בניגוד לקריאות העולות מן הרחוב לשובה של מדינת הרווחה, זו ששומרת לעצמה מונופול בתחומים כגון חינוך ובריאות בהם נזקו של השוק רב מיתרונותיו, התפקיד המוקצה למדינה באג'נדה החדשה-ישנה הוא לכל היותר לספק בידי הפרט את הכלים שיסייעו לו להשתתף בשוק העבודה.

כל זה היה טוב ויפה לולא היו מרבית המוחים ברחובות אנשים עובדים. מחאת מעמד הביניים החלה כמחאה של מי שלוקחים ולוקחות חלק בשוק העבודה ובכל זאת לא מצליחים לחיות חיי רווחה כתוצאה מיוקר המחייה בישראל ומדלדולם המתמשך של השירותים להם אחראית המדינה. כפי שעולה מהדו"ח של 2007, עמדתו של פרופ' טרכטנברג היא כי במידה והפרט יצטרף אל השוק, השוק כבר ידאג לכל צרכיו. כלי המדיניות אמורים לכפות על הפרט להיכנס לשוק העבודה באמצעות תכנית מהל"ב, שחיקת קצבאות המחייה ואיום בשלילתן של האחרונות אם לא ישתפו פעולה עם הקבלן המפעיל את התוכנית באזור מגוריו; זאת, בתוספת הגזר של מס-הכנסה שלילי. אם כן, האג'נדה שמציב בפנינו פרופ' טרכטנברג אינה מתמודדת עם הסיבות שהביאו לפרוץ המחאה; ויתרה מכך, היא-היא זו שהביאה למציאות שבגינה פרצה המחאה הנוכחית.

תשובה אמיתית למחאה הנוכחית לא יכולה להיות מבוססת על השקפה מעין זו. הקריאה לצדק חברתי שסחפה את ישראל עלתה על רקע כשלונו המוכח של השוק לדאוג לאזרחים הלוקחים חלק פעיל בשוק העבודה, ובשל התעלמותו של השלטון ממצוקות אזרחים אלה. המשך הפקרתם הפעילה של אזרחיות ואזרחים בידי כוחות השוק, בתקווה עיוורת כי די בכך לפתור את מצוקות וחוליי החברה בישראל, כמו גם לפטור את השלטון מאחריותו לרווחת אזרחיו – היא שהביאה עשרות-אלפים לנטות את אוהליהם ברחובות הערים ומאות-אלפים לצעוד בהם. ספק אם מרשמים נוספים מבית מדרש זה יחזירו אותם לבתיהם.

עוז גורה הוא עורך וכותב הבלוג "אבטלה סמויה"; דותן לשם הוא עמית פולברייט בפוסט דוקטורט במחלקה לדת באוניברסיטת פרינסטון