כולנו שוכבים במסדרון

שמי שירי טננבאום, רופאה מתמחה במחלקה האונקולוגית בתל השומר ומתנדבת בארגון רופאים לזכויות אדם. מחר (ראשון) ייכנס מכתב ההתפטרות שלי לתוקף ואני לא אגיע לבית החולים, כמו גם אלף מתמחים נוספים.

העבודה שלי זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. אני מרגישה צורך להתנצל בפני החולים שלי על כך שאני מתפטרת, אבל אין לי ברירה – אני עושה את המהלך הקיצוני הזה לא עבורי, כי אם עבורם ועבור הילדים שלהם. זו ההזדמנות האחרונה להילחם על הרפואה הציבורית בישראל. כשפקידי האוצר אומרים שלא אכפת לנו מהחולים שלנו, זה הדבר הכי נורא שאדם יכול לומר לרופא. אני יודעת שהחולים שלנו מבינים את זה. חבל לי שהממשלה ומשרד האוצר לא.

בריאות זה לא רק רפואה והמאבק למען מערכת רפואה ציבורית איננו רק מאבק על רפואה טובה יותר. זהו מאבק על עצם הזכות לבריאות. בישראל פערי בריאות אדירים בין פריפריה למרכז, בין עשירים ועניים, בין יהודים לערבים. תוחלת החיים של תושב רעננה גדולה בשש שנים מתוחלת החיים של תושב באר שבע ובשמונה שנים מזו של תושב נצרת. עולים מאתיופיה חולים בסכרת פי ארבעה מישראלים ילידי הארץ. ושיעור התמותה של תינוקות בדואים גדול פי שלושה מתינוקות יהודים. אלה פערים שחברה בריאה לא יכולה להשלים איתם ולא יכולה לחיות איתם עוד יום אחד נוסף.

את הפערים במערכת הבריאות לא צריך לצמצם – את הפערים האלה חייבים להעלים. חברה בריאה היא חברה הוגנת, חברה סולידרית, ובריאות איננה מסתכמת רק בציוד רפואי מתקדם יותר ותנאים טובים יותר לרופא – בריאות היא קודם כל אחריות.

 כרופאה, תפקידי אינו מסתכם בלתת מרשם או לשים תחבושת ולשתוק. האבחנה המדויקת ביותר לא שווה דבר אם החולה שלי אינו יכול להרשות לעצמו לרכוש את התרופה. עשרים אחוז מהשכבות המוחלשות בחברה אינם מסוגלים לקנות לעצמם תרופות! המדינה הולכת ומסירה מעליה – אם לא הסירה כבר – את האחריות לבריאות שלנו.

יותר ויותר חולים צריכים לבחור בין בריאות לבין חינוך, בין בריאות לבין דיור, בין בריאות לבין מזון. המצב הזה הוא בלתי נסבל.

 חובתי כרופאה היא לא רק לשאול לשלום החולים שמגיעים אלי. החובה שלי היא לשאול גם מיהם החולים שלא יכולים להגיע. אני יודעת שיש חולים שמחכים שבועות ארוכים לתור לרופא, אני יודעת שיש חולים עניים שאינם מסוגלים לשלם את תשלומי ההשתתפות, אני יודעת שיש פליטים ומהגרי עבודה שלא מגיעים לרופא כלל. גם להם אני דואגת, למרות שהאוצר אומר לכם שאני דואגת רק לעצמי.

החולים בישראל הופכים שקופים מיום ליום. בתחילה היו אלה החולים הפלסטינים שהפכו שקופים בעינינו, אחר כך הערבים אזרחי ישראל, אחר כך החולים בפריפריה, אחר כך מהגרי העבודה והפליטים, העניים במרכז, הקשישים, הנכים – כולנו חולים שקופים ומכולנו המדינה הסירה אחריות. זו לא רק הזקנה, כולנו שוכבים במסדרון. תפקידי לזעוק את זעקת החולים כולם, לדאוג שהם לא יהיו שקופים יותר. כי רפואה טובה ושוויונית היא לא מותרות.

 בריאות איננה רק רפואה טובה. בריאות היא מכלול של גורמים שיחד יוצרים אדם בריא ושלם, אדם אשר יכול לממש את הפוטנציאל הגלום בו ואת חייו בצורה מלאה ביותר.

בריאות היא גם השכלה, רמת הכנסה סבירה, בריאות היא גישה נאותה למזון ולמים, היא חיים בסביבה בריאה, בריאות היא שמירה על כבוד האדם וחירותו. בריאות היא זכות יסוד. 

אני לא רוצה לעסוק ברפואה פרטית. אני באמת רוצה להמשיך ולעבוד במערכת הרפואה הציבורית ולשרת את כל אזרחי ישראל, לא רק את עשירי ישראל. שובר את לבי לחזות בקריסה של מערכת הבריאות ובפערים שרק הולכים ומתרחבים. אכפת לי. אם לא היה אכפת לי, לא הייתי כאן כמו כולכם. 

אנחנו חייבים להציל את הרפואה הציבורית. אבל הצלה של המערכת היא יותר מדאגה ליותר רופאים ולשכר הולם. היא גם דאגה ליותר אחיות ואחים, פסיכולוגים, פיזיותרפיסטים וצוות הבריאות כולם. היא דאגה להגדלת מספר מיטות האשפוז ולהוזלת עלות התרופות.

מערכת ציבורית שוויונית היא בלימת מגמות ההפרטה של מערכת הבריאות והפקרת האזרחים בחיק הביטוחים המשלימים.

 אין צדק רפואי בלי צדק חברתי. וצדק חברתי איננו רק למעמד הביניים. צדק חברתי איננו רק לאזרחים. צדק חברתי הוא לבני האדם כולם.

קוראים לי שירי טננבאום, רופאה מתמחה. מחר אני מתפטרת. זה יהיה יום עצוב בשבילי, אבל אני עושה את זה כי אני יודעת שההסכם שהאוצר מוכר לנו כהסכם היסטורי אין בו שום בשורה ושום שינוי. המערכת תמשיך לגסוס. אני מתפטרת כצעד נואש אחרון לגרום לראש הממשלה לקחת יוזמה, להציל את הרפואה הציבורית וליטול מחדש את האחריות על הבריאות של כולנו.

 זו זכותנו וזו חובתו!

הכותבת היא רופאה מתמחה במחלקה האונקולוגית בתל השומר ומתנדבת ברופאים לזכויות אדם