מה שלמדתי במאהל יפו

גם אם אינכם מאמינים במדינה שהפקירה אתכם מאז 48', וגם אם אתם חושבים שמחאת רוטשילד היא שכפול של האידיאולוגיה הציונית, אנחנו זקוקים לעזרתכם – פנייה לפלסטינים ולפלסטיניות אזרחי ישראל
אודי אלוני

אני כותב כאדם ששייך לאותו שמאל הלוקח זה זמן רב חלק במאבקם של פלסטינים באוהלי מחאה בלוד, רמלה, יפו ושייח ג'ראח, ובלי משים הופך שותף דה-פקטו לקהילה דו-לאומית שוויונית; קהילה הנאבקת יחד נגד הריסות בתים של משפחות קשות יום, ובעד צדק חברתי ופוליטי לכל. לכן בכל פעם שאני שומע את הסיסמה "אנחנו לא פוליטיים", אני מתמלא חרדה. כי בישראל, זהו הקוד האידיאולוגי האומר: הפלסטיני מחוץ למשחק, גם אם הוא אזרח ישראל.

למרות או בשל כך, אני רואה חשיבות רבה במחאה הישראלית העכשווית, כי אני עדיין מלא תקווה שהמוחים משדרות רוטשילד ילמדו גם הם להושיט לפלסטיני יד לצדק לפני שהם מושיטים לו יד לא-מחויבת לשלום. לפעמים אני תוהה, האם כאשר ישראלים יוצאים לרחובות בסיסמה "המאבק על הבית", הם יכולים להכיל ולהזדהות עם תמצית המאבק הפלסטיני העממי לדורותיו, שגם הוא בעיקרו "המאבק על הבית"; בבילעין נאבקים על הבית, בשייח ג'ראח נאבקים על הבית, המאהל בלוד שעומד כבר חצי שנה אחרי ש-60 ילדים נזרקו לרחוב, הוא מאבק על הבית. יום האדמה הוא מאבק על הבית, וזכות הפליט לשוב לביתו, כפרו, עירו, אדמתו, הוא מאבק על הבית.

לדעתי, אין ברירה ליהודי-הישראלי הרוצה לדמות את שדרות רוטישלד לכיכר א-תחריר, אלא להתחיל לחשוב במושגים שהם מעבר לחשיבה הלאומית. לכן, כאשר עבד אבו שחאדה וחבריו הקימו את המאהל הדולאומי למען זכויות הדיור של הפלסטינים כקהילה מנושלת ביפו, מיד מצאתי בו תקווה. לאחר ששהיתי בו כמה פעמים, הבנתי שיש מחלוקות אמיתיות על דרכי המאבק ושכדאי לפתוח בדיון פתוח וביקורתי על אופניו – ולו רק כדי לשכללם.

חשוב, למשל, לברר האם זה נכון ללכת יד ביד עם שכונת התקוה על חשבון המאבק המשותף עם רמלה או ג'נין, או האם בכלל יש סתירה בין שתי דרכי הפעולה הללו? האם בחורה פלסטינית יפואית המניפה דגל פלסטין מועילה או מזיקה למאבק? האם הסיכומים עם שכונת התקוה לא להניף דגלים בהפגנה קודמים לקולה של פלסטינית מיפו שיש לה קרובי משפחה במחנה הפליטים ג'נין, או שמה פעולתה הלאומית מחדדת את השאלות שצריכות להישאל – כי ייתכן שבחשיבה יותר רחבה אפשר לגשר בין התפיסות השונות, ובמקום לראותן כמאבקים מנוגדים להגדירן כמאבקים משלימים?

הגוש היפואי ב"צעדת המיליון", 03.09.11. צדק חברתי ופוליטי מהנהר ועד לים. צילום: קרן מנור / activestills.org

אין זה דבר של מה בכך לפלסטיני מיפו להקים אוהל דו-לאומי. רבים מהפלסטינים חושבים כי כל עוד אחיהם כבושים, והחוקים והתקנות של מדינת ישראל משרתים את הגזל המתמשך של אדמה פלסטינית והעברתה לידיים יהודיות תוך ריסוק הרוח הפלסטינית, אין הצדקה למאבק משותף. הרי עם כל הכבוד לחברה מרוטשילד, ויש כבוד, מאבק המתעלם מהבעיה הפלסטינית לא יכול להיות מאבק לצדק.

ייתכן, למשל, שאם מארגנות מחאת האוהלים ברוטשילד וועדות המומחים והמומחיות היו קשובות ליפו ולוד, ומוסיפות לדרישותיהן גם דרישה להקפאת הריסות בתים וחוק איסור גזל אדמה על בסיס לאומי בכול המרחב מהנהר לים, הרבה יותר פלסטינים היו מצטרפים למאבק המשותף שהחברה של יפו הימרו עליו. ולכן נשאלת השאלה המטרידה: מדוע, בעצם, מנסחי התביעות לא הוסיפו סעיפים אלו?

כשמהפכות היסמין ותחריר החלו, כתבתי שעל הציבור הישראלי להצטרף למאבק למזרח תיכון חדש וחופשי מדיקטטורות וכיבוש. עכשיו, כשמאות-אלפי ישראלים יצאו ויוצאים לרחובות בקריאה לצדק חברתי, אפשר לפנות באותה בקשה לפלסטינים ולפלסטיניות אזרחיות ישראל. כי גם אם אינכם מאמינים במדינה שהפקירה וגזלה אתכם מאז 48', וגם אם אתם חושבים שמה שמתרחש ברוטשילד הוא בסופו של דבר שכפול של האידיאולוגיה הציונית, אנחנו זקוקים לעזרתכם כדי לערער את האידיאולוגיה השלטת.

אתם יכולים להתנות זאת בדרישות ספציפיות לתיקון העוולה כלפי הפלסטינים משני צידי הגדר – כי אם לא המחאה לא תציית למידת הצדק הכללית, היא תיגמר אך ורק בשיפור מעמדם של בני העם השליט. אולם אפשר גם לומר כך: יש לכולנו מחויבות לנסות להשפיע על ציבור שאולי הפעם פתוח לשינוי אידיאולוגי; חובה על כולנו לנסות להפוך את את מחאת האוהלים 2011 למחאת כיכר תחריר, למען קידום מרחב ים-תיכוני חף מדיכוי. לאף אחד אין מושג מה יהיו תוצאות הקיץ הזה, אך בלי שיתוף הפלסטינים אזרחי ישראל – צפוי לנו כישלון.

החשש לקחת חלק בהרפתקאה מובן לנוכח תחושת הניכור של הפלסטינים אזרחי ישראל להוויה הישראלית-יהודית, שמחאת האוהלים היא חלק אינטגרלי ממנה. הרי כל כך הרבה פעמים בעבר נכוו הפלסטינים ברותחין, משני צדי החומה, מבגידת השמאל הציוני: אותו שמאל שהבטיח להם הרים וגבעות, רק כדי לקדם בסופו של דבר סדר יום יהודי לאומי. ובכל זאת אני רוצה לקוות שהפעם אולי זה אחרת, ולו בגלל שזו פעם ראשונה בהיסטוריה הישראלית שצעירים מקבלים השראה מהשיח הדמוקרטי הערבי ולא רק ממודל מערבי.

ובעיקר, הפעם יהיה זה אחרת, רק אם אנחנו נעשה את זה אחרת. רק בדיעבד נדע אם מחאת האוהלים משחזרת את הלאומנות הישראלית-יהודית, או אירוע מהפכני שהצליח להפיל את חומות האפרטהייד ולהפיץ צדק לכל. לכן, ייתכן שהמחאה לא צריכה להזמין אתכם/ן אליה, אלא צריך להתפרץ ולהצטרף אליה ככזאת שמתנהלת במרחב ציבורי פתוח לכל לשנות ולהשתנות בו.

במאהל יפו למדתי על הפיצול בתוך האוהל עצמו בין אלו הרוצים להרים את דגל הלאומיות הפלסטינית המוכחשת, ובין אלו הרוצים להילחם על דיור ציבורי עם אחיהם משכונת התקווה וכך לשמור על ביתם בעירם האהובה. הוויכוח הוא בין אלה הרוצים להתחיל בשיתוף פעולה מעמדי יהודי-ערבי, לאלו החושבים שהמאבק חייב להתחיל מבניית הלאומיות הפלסטינית. כי כדי להגשים חזון של מרחב אחד מהנהר ועד הים של צדק חברתי, מגדרי ופוליטי, ראשית על הפלסטינים והפלסטיניות להיות שווי כוחות ליהודים וליהודיות. ולכן במאהל יפו למדתי שיעור חשוב, שאלו גם אלו, דברי אלוהים חיים.

המאמר פורסם בערבית באתר "arabs48" ובעיתון "פסל אלמקאל"

כנראה שיעניין אותך גם: