אנחנו סחורה זולה

מרצי ומרצות הסגל הזוטר עובדים במערכת שלא רואה אותם ממטר, בלי כל תנאים או ביטחון תעסוקתי. מדיניות ההפרטה ושיתוף הפעולה של האוניברסיטאות מאיימים לא רק עליהם, אלא על ההשכלה הגבוהה כולה – מכתב לסטודנטים ולסטודנטיות
עדנה גורני

אני יוצאת מהארון: אני חברה בסגל הזוטר. זהו, אמרתי את זה. זה לא קל, סגל זוטר. כשי לחגים קבלתי מטרייה עליה כתוב באותיות של קידוש לבנה "ארגון הסגל הזוטר". בעונת הגשמים לא השתמשתי בה – התביישתי.

זה זמן רב שאני חושבת שלא אני צריכה להתבייש, אלא המערכת שהגתה ויזמה את המעמד הזה של מורים מן החוץ או מרצים נלווים או עמיתי הוראה (כל אוניברסיטה או מכללה משתמשת בשם אחר, מעליב יותר או פחות), ובקיצור – כל מי ששייך לסגל הזוטר. זה זמן רב שברור לי כי פתרון ההפרטה למצוקה התקציבית של האוניברסיטאות והמכללות, מצוקה שהיא תוצאה של מדיניות, משנה מן היסוד את ההשכלה והופכת אותה לסחורה. הזכות להשכלה כמו הזכות לבריאות, לדיור, לפרנסה, היא זכות אזרחית בסיסית. מה קורה כשהיא הופכת לסחורה?

בראש ובראשונה, תפיסת ההשכלה כסחורה מקרינה על הסטודנטים והסטודנטיות ועל יחסם ללימודים. הקונה משלם במיטב כספו ומקבל בתמורה סחורה ראויה. אין לקונה אחריות על טיב המוצר שקנה – האחריות הזאת מוטלת על כתפי המוכר. כלומר, על הסטודנטית לא מוטלת האחריות להגיע לשיעורים, לקרוא את חומר הקריאה, להשקיע מאמצים. ברגע ששילמה את שכר הלימוד זכותה לקבל תואר. יותר ויותר אני שומעת תגובות ברוח זאת מסטודנטיות שמוחות על ציון נמוך מדי: "אבל שילמתי כל כך הרבה שכר לימוד". מה הקשר? הקשר נוצר כאשר מתייחסים להשכלה כאל סחורה. והאחריות מוטלת על כתפי המוכר, כלומר המרצה.

ומה קורה למרצה החברה בסגל הזוטר? היא נמדדת על פי רמת הפופולריות שלה בקרב התלמידים והתלמידות. אם היא דורשת רצינות והשקעה ואלו באים לידי ביטוי בציונים, יוצא שמה לרעה והסטודנטים לא נרשמים לקורסים שלה; אם אין מספיק נרשמים לקורסים שלה, הם מתבטלים והיא נשארת ללא פרנסה. אז מה היא תעשה? תיתן ציונים טובים כדי שהסטודנטים יירשמו לקורס שלה. והרי מגיע להם, כי שילמו שכר לימוד. הם קנו את הסחורה – תואר אקדמי. תופעת האינפלציה בציונים ידועה ומדאיגה ואחד הגורמים לה הוא החשש מסגירתם של קורסים – דבר שמאיים בעיקר על חברי הסגל הזוטר.

על הסטודנטים לא מוטלת האחריות להגיע לשיעורים, לקרוא את חומר הקריאה, להשקיע מאמצים. צילום: krugazor, cc by-nc-sa

ומה קורה ליחסים בין המרצה לסטודנטיות ולסטודנטים? קשה מאד ליצור קשר ואינטימיות מצד אחד וכבוד הדדי מצד שני כאשר היחסים נתפסים כיחסים בין מוכרת ללקוחות. בזמן שיעור הפסיקה אותי סטודנטית באמצע משפט ושאלה "זה יהיה בבחינה?" כששאלתי מדוע היא שואלת, ענתה ללא היסוס "כי אני רוצה לדעת אם להקשיב או לא". אותה סטודנטית לא ראתה בהשכלה ערך או זכות. כפי שבחנות לא תרצו להתעכב אלא תרצו לקבל את המידע הרלוונטי, לשלם וללכת. כך קורה יותר ויותר בכיתות ובחדרי ההרצאות – אני אדבר בקצב הכתבה, הם יסכמו במחברת ויקיאו בבחינה. אני אתן ציון טוב וחסל. אלו היחסים בינינו.

כשהטלתי על סטודנטים בסיום קורס לכתוב עבודה ולא בחינה, נתקלתי בתגובות זועמות: "למה עבודה? אנחנו לא יודעים איך לכתוב עבודה!" (כלומר, "אין לנו מה ללמוד מכתיבת עבודה וצריך לקרוא יותר מדי מאמרים"). ובאמת, מדוע הטלתי עליהם כתיבת עבודה? גם עבורי זאת עבודה הרבה יותר קשה לבדוק עבודות מאשר לבדוק מבחן, אלא שאני מאמינה שבכתיבת עבודה ישנו ערך מוסף רב. אבל, לא משלמים לי עבור בדיקת עבודות. אז בעתיד אבחר בפתרון הקל מבחינתי – בחינה אמריקאית – קל ונעים ודורש מינימום זמן. כמו בחנות.

ומה קורה להשכלה עצמה? ערכה יורד כי המגוון יורד. קורסים נסגרים אם לא נרשמים 25 או 30 סטודנטים. כשקורס נסגר, גובר העומס בקורסים הנותרים. המפסידים הם שוב גם המרצים שעובדים בעומס רב וגם הסטודנטים. כשההשכלה היא סחורה, נוצרת הפרדה בין סחורה יקרה וסחורה זולה, בין אוניברסיטאות במרכז ובפריפריה, בין מכללות פרטיות לבין ציבוריות. הפרדה זו מחזקת ומעמיקה את ההפרדה בקרב הצרכנים – אלו שיכולים רוכשים השכלה יקרה ואלו שלא רוכשים השכלה זולה ולא נשכח את אלו שידם אינה משגת כלל לרכוש השכלה.

ומה קורה למרצים הזוטרים? הם עובדים במערכת שאינה מעריכה אותם, אולי מן השפה ולחוץ אבל לא באמת. בלי תנאים, בלי ביטחון תעסוקתי, קורסים שמתבטלים ברגע האחרון, אין ביטחון מסמסטר לסמסטר, משנה לשנה. במכללות, המשכורת היא עבור ארבעה חודשים בסמסטר או שמונה חודשים בשנה. בחלק מהמקומות לא ניתן אישור חניה לשנה כולה אלא בעבור סמסטר בלבד. אם את צריכה לבוא לפגוש סטודנטים, להחזיר עבודות, להכין ולקרוא בספרייה – תסתדרי בלי אישור חניה; אם את משקיעה בהכנת קורסים ובקריאת מאמרים את עושה זאת על חשבונך – לא משלמים לך על זה.

ואם לא די בכך, המרצים הזוטרים חייבים ללמד הרבה יותר שעות כדי להגיע למשכורת ראויה, והם מתרוצצים ומלמדים בשלושה-ארבעה מקומות – כי אף מקום עבודה לא מעסיק אותנו במשרה מלאה, כדי לא לתת לנו תנאים וכדי שנהיה זולים למערכת. כן, זולים. קונים אותנו בזול. גם ביחסים אלו אין כבוד הדדי – אנחנו סחורה זולה שקל להחליפה, יחסים של ביקוש והיצע. ודאי שעבודה בתנאים כאלה פוגעת במסירות ובמוטיבציה. אנחנו הופכים להיות חלק משרשרת הסחורות – קונים מוכרים קונים ומוכרים. זמן למחקר? תשכחו מזה.

צילום: The University of Iowa Libraries, cc by-nc

ועל מי מוטלת האחריות? ראשית, מדיניות ההפרטה של הממשלה שקיצצה ומקצצת בחינוך ובהשכלה. אך גם האוניברסיטאות והמכללות משתפות פעולה: ההנהלות והסגל הבכיר שביכולתם ובכוחם לעשות שינוי זנחו את הסגל הזוטר. בחודש יוני האחרון נחתם הסכם שכר עם מרצי המכללות, אך רק עם מורי הסגל הבכיר. זה מקומם ותמוה במיוחד, שכן אין השכלה ללא הסגל הזוטר שמהווה 75% במכללות ו67% באוניברסיטאות! מדוע בכלל נוצרה הפרדה בין סגל בכיר וסגל זוטר? כולנו עושים אותה עבודה – מדוע אין סגל אחד שדואג לכולם? מדוע הרפורמה בהשכלה הגבוהה פוסחת על הסגל הזוטר? מדוע אין הבנה כי לטווח ארוך המדיניות הזאת פוגעת בראש וראשונה בהשכלה עצמה ובכולנו – במורים ובתלמידים כאחד. מערכת החינוך וההשכלה איננה מייצרת אזרחים חושבים אלא צרכנים צייתנים. ויש מי שמרוויח מזה. צרכנים ידאגו רק לעצמם, ללא סולידריות חברתית, ללא חשיבה על ההשפעה שיש לצריכה על אחרים ועל הסביבה.

בימים אלו של מחאה חברתית אני שמחה לראות שהתעוררנו והתנערנו. שערבות הדדית וסולידריות אינן מלים גסות. שיטת הפרד ומשול משרתת את מי שמרוויח מהמצב הקיים. ההפרדה שקיימת בין סגל זוטר לסגל בכיר היא רק דוגמה קטנה להפרדות עמוקות הרבה יותר שמשסעות את החברה שלנו – בין נשים לגברים, בין ערבים ליהודים, בין עניים לעשירים, בין עובדי קבלן למועסקים בהעסקה הוגנת, בין דתיים לחילונים, בין מרכז ופריפריה ועוד.

השכלה היא זכות. ראוי שלא נוותר עליה, שלא נהפוך אותה לעוד מוצר צריכה. השכלה יכולה להיות הרבה יותר מידע או מנגישות למקצוע. בכוחה לעודד יצירתיות ומעוף, ליצור העצמה, לתרום לאיכות חיים, להגביר רגישות חברתית וסביבתית. בכוחה להפוך אותנו לאזרחים ואזרחיות פעילות. על ההשכלה להיות נגישה לכולם ולכולן. בסוף המאה ה-19 נשים החלו להיאבק למען קבלת זכויות בסיסיות – אחת החשובות שבהן הזכות להשכלה. ואחרי שהזכות הזאת הושגה בעמל רב כל כך, אנחנו מוותרות ומוותרים עליה מרצוננו ומעדיפים לצרוך ולמכור אותה?

הכותבת היא חברת סגל זוטר באוניברסיטת חיפה ובמכללת עמק יזרעאל, מנחה בשלוחה של אוניברסיטת לסלי ופעילה בארגון פמיניסטי אישה לאישה, חיפה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ישעיהו

    תודה לעדנה גורני על שהציגה את הדברים באופן רהוט וברור כל כך.

    במשך שנים לימדתי כ"חבר סגל זוטר", בארץ ובארצות הברית והחוויה מוכרת. מדובר לא רק בתנאים נחותים אלא גם במעמד חברתי עלוב בתוך המוסד. מאז שאני חבר סגל מן המניין גיליתי שאני כבר לא שקוף כשאני מסתובב במסדרון ומכירים בקיומי. האוניברסיטה היא אחת המוסדות בעלת ההירארכיה היותר נוקשה בעידן המודרני.

    מעבר לכך, היחס להשכלה כסחורה היא צרה צרורה שפוגעת ברמת ההשכלה בארץ, כמו גם בארצות הברית. הרעות החולות שציינה הכותבת – כמו אינפלצית הציונים ורתיעה מדרישת מאמץ מן ה"לקוחות", לא נעצרות בגבולות הסגל הזוטר ומחלחלות לדרגים הגבוהים יותר.

  2. שרי א.

    מסכימה עם כל מילה וחשוב להוסיף שמקור הבושה אינו רק בשכר או בתנאי ההעסקה, אלא בעיקר בשל העובדה שהמעסיקים (האוניברסיטאות והמכללות) לא רואים את עמיתי ההוראה או המרצים מן החוץ כשותפים/ות. טוב, אלו חוקי הגילדה- השוליות תמיד נשארים בשוליים.
    האירוניה היא שכיוון שגם מרצים בכירים חווים את כל ההתמודדויות הפדגוגיות והערכיות מול הסטודנטיות והסטודנטים, וגם הם לדעתי, אינם זוכים לגיבוי מהמערכת- יוצא שכל החוקרים והמרצים פועלים בסביבה תחרותית ועוינת שהגיע הזמן לשנות אותה באופן מוחלט.

  3. איציק

    היכן האחריות שלכם? התנערו. המורים מן החוץ והסגל הזוטר צריכים להתאחד-אפילו איחוד אד הוק-ולשנות את כללי המשחק.
    כמו הרופאים המתמחים, אתם מיטב האנשים; מדוע אתם נוהגים כמו אשה מוכה?
    תתארגנו, ובמקביל לפעילות הספציפית, תתחילו לפעול נגד העסקה קבלנית באופן כללי וגם אצלכם.

  4. בנדטו קרוצ'ה

    ראשית, רובו המוחלט של הסגל הבכיר, מקפיד לדאוג לעצמו ומתנכר לעמיתיו – גם אם אלה כביכול חבריו – מהסגל הזוטר.

    שנית, גם בענייני חברה ומדינה, מתי מעט- באורח יחסי – מגלים מעורבות ערה.

    שלישית, זה מכבר האנשים החזקים באוניברסיטאות הם התורמים ובעלי ממון אחרים (אקירובים, מרידורים וכיו"ב), והסגל נוהג כמו דגים באקווריום.

    רביעית, ראויים לשבח הם דווקא חברי ארגון הפאישזמוס – "חוסן לאומי" – אקדמאים ימנים שהתאגדו ולא חששו להשמיע את קולם.

    חמישית, סליחה עם היוצאים מן הכלל שכלל ועיקר אינם מעידים על הכלל.

  5. מפיסטו

    מדברים גבוהה גבוהה נגד הכיבוש ובעד זכויות אדם ואת עמיתתם שיוצאת לפגרה ללא שכר – לא רואים ממטר.

    הם נורא אוהבים את האנושות ושונאים בני-אדם.

  6. רון מוושינגטון

    למרצים הקבועים יש אותן בעיות כמו לך. אותי הכריחו להעלות ציונים כדי שלא יהיו נכשלים, איני יכול להעמיס על ה"סטודנטים" שום דבר, הם עסוקים מכדי ללמוד ותוקפניים מכדי לעמוד בהתחייבויות ובדרישות, והמערכת מחפה עליהם.
    יש אבטלה סמויה מכיוון שמעסיקים מורים מן החוץ.
    ההזנייה בולטת ביותר בהכשרת המורים באוניברסיטאות – רובה המכריע נעשית על ידי סגל זוטר ולמחלקות לחינוך כמעט שאין שום קשר בוודאי לא אחריות לאיכות ולרמה.
    פשעתי וחטאתי וגרמתי נזקים כאשר במשך שנים רבות חתמתי על מאות תעודות הסמכה להוראה למי שלא היו ראויות/ים להן, ואיני היחיד בכך. במכללות להוראה יש עוד אלפים כאלה.
    בעוד זמן מה אוכל לחתום בשמי הנכון – לאחר שהמוסד שלי כבר לא יוכל לבוא עימי חשבון.
    אך אז כבר יהיה מאוחר.

  7. מדען מהדרום

    גב' גורני היקרה (דר', אני מניח)

    בכל אוניברסיטה מתוקנת, את ההרצאות נותנים אנשי סגל. אלו אנשים שמקבלים את תנאי התעסוקה הכי סוציאליים שיש (בהנחה שעברו את מסלול הייסורים הלא סוציאלי של פוסט-5 שנים טירונות – ואז קביעות. אם האוצר לא היה מקטין את האוניברסיטאות כפי שהקטין, סביר להניח שלא הייתה לך עבודה כסגל זוטר.

    אצלנו בבן גוריון המצב גרוע באותה מידה מבחינת גודל הסגל הבכיר. עם זאת, למיטב ידיעתי רוב הסגל הזוטר מורכב ממתרגלים. הם אינם נבחנים בסקרי הוראה (כלומר הם כן, אבל לא מפטרים אותם על סמך הציון).

    לגבי החינוך כמצרך, הדבר נכון בכל הרמות. עם זאת, בטווח הארוך יש מנגנון תיקון: בגלל ריבוי מוסדות החינוך, אלו שירדו לזנות ייצרו סטודנטים חסרי ערך. מקומות העבודה, לימודי ההמשך וכו' יהיו חסומים בפני בוגרי מוסדות סוג ב' שכאלה. עם זאת, אני מסכים שתהיה ירידה כללית ברמה, כי אף מוסד אינו חסין.

    האלטרנטיבה, אגב, לא פחות גרועה: מימון קשיח שאינו תלוי בבחירת הסטודנטים עלול להוביל למוסדות מאובנים, שאינם מתאימים את עצמם לשינויים בחברה ובמדע. חייבת להיות איזו דרך אמצע.

  8. מדען מהדרום

    פעם הכל היה מושלם? יהודים לא התקבלו להרווארד עד שנות ה-30 (אני לא יודע מתי נשים התחילו ללמוד)

  9. אירית הלפרין

    מזדהה לגמרי עם דבריה של עדנה מבחינתי השיא היה כשמנהלת במכללה שאלה אותי אם אני לא רואה בעיית נאמנות בעבודתי גם במוסד אקדמאי אחר כשכל מה שהיא הציעה לי זה שני קורסים של שעתיים.מה זה אומר נאמנות למוסד? לא העזתי לשאול כמובן גם ככה הרגשתי כמקבצת נדבות.
    דרך אגב בלסלי אין קביעות לאף מרצה הקפיטליזם האמריקאי מרשה לעצמו בלי זכויות לשום מרצה ולכן הרבה מרצים מהטובים שבהם עזבו וחלקם פתחו מסלולים משל עצמם.

  10. גרי רשף

    בגדול מה שעדנה גורני כותבת נכון- המרצים אינם אמורים לרצות את הסטודנטים ולהישפט על פי מידת הפופולריות שלהם, וגם חוסר הבטחון התעסוקתי מקומם.

    מצד שני- אחד הסטודנטים היה יכול לפרסם כאן פוסט בדיוק הפוך, גם הוא בדרישה ל"צדק חברתי", ולהתלונן על המוסדות המנוכרים והמרצים שמנותקים מהסטודנטים, על כך שהמערכת ממאיסה את הלימודים ולא רואה בהם ערך, על כך שציונים ניתנים במשורה, ועל שהמוסדות מגוננים על המרצים הבלתי נסבלים בשיטת יד רוחצת יד; כל זה בניגוד למוסדות במדינה X שם מרצה נבחן על פי חוות דעת תלמידיו, וראו זה פלא- כולם שם מרוצים והרמה האקדמית לעילא ולעילא..

  11. דוקטורנטית למדעי הרוח

    לפני כמה שנים היתה שביתה של הסגל הזוטר באוניברסיטאות. כבר שכחתם? לא נורא, האוניברסיטאות לא שכחו: כדוקטורנטית לא מעסיקים אותי יותר, כי אני יקרה מדי! זה שצריך לשלם לי 12 חודשים בשנה וגם פנסיה, ר"ל, הופך את זה ללא כדאי. לכן, מדען מהדרום, הסגל הזוטר הוא רק מתרגלים – ורק מסטרנטים, כי להם עדיין לא צריך לשלם כמו לעובדים אמיתיים. הם רשומים כ"עוזרי הוראה" גם כשהם ממש מלמדים. אנחנו הדוקטורנטים נפלטנו מהמערכת, חיים ממלגות של 2700 ש"ח ומלמדים במכללות אם נותנים לנו.

  12. עדנה גורני

    תודה לתגובות.
    ברצוני להתיחס לסוגית האחריות – האחריות בהחלט מוטלת גם עלינו חברי הסגל הזוטר ובשנים האחרונות היו התארגנויות, שביתות ומחאות שבינתיים נשאו מעט פרי.
    גם בתוך הסגל הזוטר קיימות הפרדות שלא קל לגשר עליהן – בין סגל זוטר באוניברסיטאות לבין סגל זוטר במכללות, בין סטודנטים ומתרגלים לבין עמיתי הוראה ועוד.
    בהחלט נחוצה יותר סולידריות גם עם עובדים אחרים שמועסקים בתנאים לא הוגנים כמו למשל עובדי ניקיון שהם עובדי קבלן במרבית המוסדות האקדמיים.

  13. אסף

    בעיקרון המצב לא היה אמור להיות רע כל כך. סגל זוטר היה פעם סגל במעבר – בין הדוקטורט למשרה התיקנית. משרד האוצר ייבש את המערכת וצוואר הבקבוק נוצר ככה שנעלמו המשרות התיקניות והמוסדות התמלאו בסגל זוטר.

    עכשיו הכסף חזר לזרום ואיתו יבואו משרות חדשות. האם יהיה מספיק כדי לשחרר את צואר הבקבוק?

    זה לא כל כך נורא ללמד בתנאים של סגל זוטר כל עוד יודעים שזה מעמד זמני שמוביל תוך שנתיים שלוש למשרה. הבעייה היא שזה מזמן כבר לא המצב. על האוניברסיטאות לקחת אחריות על הסגל הזוטר אחרת הם יגמרו כמו הרופאים המתמחים.

  14. רתם

    החל מ1969. עד אז, בחצר האחורית של הרוורד היתה מכללה לנשים, לזלי קולג' ומה למדו בה? הוראה וחינוך. בסופי שבוע נערכו מסיבות משותפות לבני שני המגדרים. בייל המצב היה דומה ויש שם כיום פסל בחוץ שמראה החל מ 69, כמה נשים למדו בכל שנה באוניברסיטה.
    תודה לעדנה על הפוסט

  15. אורי ביתן

    תודה לעדנה גורני על המאמר הרהוט והמקיף.לפני שלוש שנים לא פוטרתי ממכללת ספיר (כן, המכללה החברתית של שדרות והדרום, זו שקיימה כל שנה את "כנס שדרות לחברה" ובראשה עמד איש תנועת העבודה, זאב צחור). לא היה צורך לפטר אותי, מפני שכל פעם היו שוכרים אותי מחדש ושולחים לי חוזה עבודה שבו הסכמתי שכל הזכויות הסוציאליות שלי כלולות בשכר הגלובלי, בד"כ שבועיים אחרי תחילת הלימודים. גיליתי שאני "לא מפוטר" כשפרסמו את תוכנית הלימודים הסופית בסמסטר ב', כחודש לפני תחילת הסמסטר. לקח להם חודש לענות לאימיילים שלי. בשנה הקודמת שלחו הסטודנטים עצומה נגדי לראש החוג, בגלל שדחיתי תרגילים שלהם שהיו מורכבים מציטוטים של הטקסט עליו נתתי את התרגיל.

  16. ניר

    פוטרתי מספיר, בצורה לא הולמת, בגלל שאניסגל זוטר
    ואני לא יכול להגיד כלום למערכת למרות שאני צודק
    אז מה.
    לתבוע.
    מה אתם אומרים?

  17. דוד דרורי

    שלום עדנה,
    יופי של מאמר , ישתלב כנראה באוסף הדוגמאות שאני מציג בקורס שלי במכללת עמק יזרעאל ולפעמים באוניברסיטת חיפה על ההשכלה כמוצר השקעה או צריכה…
    דוד
    חבר בסגל הזוטר…