לאמץ את השריר הדמוקרטי

תשלום מסים והסתפקות בדמוקרטיה פורמליסטית הופכת את האזרחות שלנו לצרכנית. על מנת לבסס אותה על השתתפות, עלינו להמשיך את מחאת קיץ 2011 לתוך מוסדות שימשיכו לתבוע את המרחב הציבורי לטובת ההתארגנות האזרחית
נעמה נגר

בנאום שלה בצעדת המיליון, טוענת דפני ליף טוענת שבקיץ הזה הפסקנו להיות "צרכנים" והתחלנו להיות "אזרחים". במאמר הזה אתייחס לנקודה זו בהרחבה, גם משום שהנושא ראוי לדיון מעמיק וגם משום שהדרך לבסס אזרחות השתתפותית, להבדיל מאזרחות צרכנית, עדיין ארוכה. ארוכה וקשה, כי גם הרבה אנשים המתיימרים, לכאורה, לעודד אזרחות השתתפותית מעודדים בפועל המשגה של אזרחות כצרכנות. הנה לדוגמה, דברים שפורסמו באתר "שיתוף הציבור"(!) ב-9 באוגוסט תחת הכותרת "הנחות יסוד לתחילת המאה ה-21": "בחברה המודרנית, האזרחים הם הלקוחות של גופי השלטון", וזאת במסגרת המלצות לפתרון מצוקת הדיור, הגברת השקיפות, וכיו"ב'. הכותב הוא לא אחר מאשר הד"ר גדעון בן-דרור, סגן יו"ר עמותת הסגל הבכיר בשירות הציבורי; ועל זה ניתן רק לומר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" (ישעיהו מט, יז).

כדי להבין את שורשי הבעיה צריך לומר משהו על המדינה הקפיטליסטית (בקצרה, כיוון שהתייחסתי לזה בהרחבה כאן). המדינה הקפיטליסטית מבוססת על יחסי חליפין, לא רק בזירת הכלכלה אלא גם ברמה החברתית-תרבותית וכן ברמה האדמיניסטרטיבית-שלטונית. על-פי החוקר והתיאורטיקן קלאוס אופה, הכוח הפוליטי של המדינה הקפיטליסטית תלוי הן בשיטה השלטונית (דמוקרטיה) והן במשאבים הדרושים להפעלתו (המגיעים ממיסים). כדי ליישב את הצורך במשאבים עם המבנה הדמוקרטי, המדינה מעודדת מיסחור של עבודה והון. כשהאזרחים הם עובדים וגם צרכנים, יש הצבר מספיק המאפשר מיסוי.

נושאים את עגל הזהב (פרויקט תיאטרון גרילה, הקשת הדמוקרטית המזרחית וסדאקה-רעות) בצעדת המיליון בתל אביב, 03.09.11. אנחנו לא צרכנים של המדינה, אנחנו המדינה. צילום: קרן מנור / activestills.org

לא חייבים להסביר את זה במונחים של כלכלה פוליטית. בפוסט מזהיר-בבהירותו, טלי מאיר-צ'יזיק עושה את החיבור בין צרכנות בשוק הסחורות והשירותים לבין צרכנות פוליטית. בדומה לליף, היא כותבת כך: "אם אנחנו נמשיך להעמיד דרישות כצרכנים בפני המדינה, דבר לא עומד להשתנות. אנחנו לא צרכנים של המדינה, אנחנו המדינה". מאיר-צ'יזיק הולכת צעד אחד קדימה ועושה חיבור בין אזרחות, קהילה ואדמה, וטוענת ש"ככל שאנחנו מפתחים תודעה צרכנית חזקה יותר, כך אנחנו מאבדים את היכולת לראות את האנשים סביבנו כבני אדם", ומכאן המסקנה שלה ברורה: "אני לא רוצה להיות יותר צרכנית של המדינה. אני לא רוצה להיות יותר צרכנית בכלל". ובאמת, סוגיית האזרחות היא רק דוגמה אחת לאופן שבו חשיבה קפיטליסטית מגבילה את היכולת שלנו לדמיין אחרת את היחסים החברתיים בינינו.

תשאלו: מה האלטרנטיבה? איך אפשר לקיים מדינה ללא מסים? מניין הכסף לשלטון המרכזי? ואם באמת הצורך במיסוי מכניס אותנו למעגל בלתי אפשרי של הצבר וצריכה, איך נצא ממילכוד המיסחור? אין לי תשובה מוחלטת (וחמור מכך, אני גם אוהבת שופינג), אבל בתור התחלה, הנה כמה רעיונות כלליים, בתקווה שיהיו בסיס לדיון.

אזרחות צרפתית, לא אמריקאית

כך כותב כאן שלמה סבירסקי, ב-28 באוגוסט:

בעלי שכר נמוך מפסידים לא רק כסף; הם מפסידים גם מעמד אזרחי. תשלום המס מקנה תחושה של אזרחות "חזקה" או, אם תרצו, יחס קנייני כלפי המדינה. המדינה היא "שלי", "שלנו". ידוע שלעשירים יש יחס קנייני חזק מאוד כלפי המדינה, ובדרך כלל הם אינם מהססים להפעיל את משקלם בענייני מדינה, בעיקר באותם עניינים הנוגעים להם. בעלי שכר נמוך אינם יכולים להרגיש כך. להפך, ההרגשה שלהם – הרגשה שאותה טורחים לטפח הן העשירים והן ראשי המדינה – היא שמה שהמדינה נותנת להם הוא בבחינת חסד, שהרי הם אפילו לא משלמים מסים. מבחינה זאת, עדיף שכל עובד ועובדת ישלמו מס, גם אם נמוך – ויקחו "בעלות" על המדינה.

אפשר להתייחס לטענה של סבירסקי כ"תיאורית" (descriptive) או כ"מרשמית" (prescriptive). מצד אחד, המציאות שהוא מתאר היא לצערנו נכונה, אם כי מצבנו לא גרוע כמו בארה"ב; כששואלים אמריקאי/ת ממוצע מה מגדיר את האזרחות שלו/ה התשובה הראשונה היא "אני משלמ/ת מסים". התפיסה האמריקאית היא שתשלום מסים הוא ההוכחה הראשונה במעלה לאזרחות, והיא מבוססת על הנגדה בין "אזרחים" לבין "קבצנים" (או נתמכי רווחה). זאת בניגוד למודל (נקרא לו "צרפתי") המעמיד השתתפות – ובעיקר הצבעה – בלב הגדרת האזרחות.

מעמדה של ההצבעה בארה"ב מדורדר עד כדי כך, שאין מדובר בערך עליון אלא באמצעי הדרה. שיטת הבחירות היא כזו, שיש אזרחים באזורים רבים שהצבעתם לא משנה במאום, ולעומתם אזרחים באזורים ספציפים שהם אלה שמטים את הכף בבחירות (מבלי להיכנס כאן להסברים ארוכים ומסובכים). דבר זה יוצר תמריץ שלילי לצאת לקלפי. חמור מכך, יש אזרחים רבים שבמדינות מסוימות בארה"ב נשללת מהם זכות ההצבעה עקב הרשעה פלילית – כמובן לרוב אלה שחורים (הסטטיסטיקות מחרידות). התופעה הזו כל כך שגורה, שהמושג "Disenfranchisement" – שפירושו שלילת ההצבעה, ובהשאלה שלילת כוח פוליטי – הוא ביטוי שגור במילון הציבורי האמריקאי.

לשים סייגים למשוואה מסים=אזרחות. צילום: ygurvitz, cc by-nc-nd

בעברית אין אפילו תרגום ישיר ופשוט למונח הזה, וטוב שכך. כששואלים ישראלית ממוצעת "מהי אזרחות" סביר להניח שאחת התשובות הראשונות שנקבל היא הצבעה (לפחות בקרב מי שהתחנכו לפני עידן גדעון סער במשרד החינוך). ברמה ה"מרשמית" (prescriptive) עלינו לחזק את המגמה ההשתתפותית, ה"צרפתית", ולא את המגמה האמריקאית. המחאה בישראל קוראת לבטל את ההפרדה בין כלכלה למוסר, בין צדק למימשל ביורוקרטי, ולהחיל את הערכים הנורמטיביים של החברה האזרחית על מערכות הכלכלה שבשגרה נמצאות מחוץ להישג ידנו. תנועה זו מנוגדת להחלה של ההיגיון הכלכלי (הצרכני) על המערכות הפוליטיות והאזרחיות.

כחלק מהאלטרנטיבות הלא-קפיטליסטיות, אנחנו צריכות לשים סייגים למשוואה מסים=אזרחות – ולא לחזק אותה. לא לתת יד להתרחבות של ההיגיון הכלכלי על עוד חלקות, לשמור על האוטונומיה של הזכויות האזרחיות והפוליטיות שלנו ביחס למעמד הנתינות הכלכלית שלנו. כך, למשל, עלינו למצוא דרכים לחזק את אפשרות ההשתתפות של כלל האזרחים בקבלת החלטות, ואדרבא – לעגן אפליה מתקנת שתספק עוד נראות וכוח פוליטי דווקא לקהילות המנוחשלות כלכלית, כחלק בלתי נפרד מהנסיון לגשר על הפערים הכלכליים.

מה בין הרמב"ם ליגאל רמב"ם

כמו כן, חשוב לשמור על ההשתתפות כמפעל קולקטיבי ולא רק עסק למומחים או נציגים, כי שלטונם של המומחים או הנציגים מנוון את השריר הדמוקרטי. דמוקרטיה פורמליסטית בלבד מבססת את אי-השוויון בנגישות לשלטון, ומרחיקה אותנו ממוקדי קבלת ההחלטות, בשעה שדמוקרטיה רחבה/עמוקה הופכת אותנו למוקדי קבלת ההחלטות. אבל בשביל כבוד צריך לעבוד: להיות אזרחים כל השנה. נדמה שהתרגלנו כבר להפעיל את השריר הדמוקרטי – לשאת ולתת עם הממשלה והכנסת, ללמוד בעצמנו לקרוא ולהבין את לשון החוק, לצרוך אמצעי תקשורת מגוונים (ורצוי גם לתמוך בהם כספית), להשתתף באסיפות עממיות וכו' – אבל יש סימנים מדאיגים המעידים על שריר עצל. יש קריאות בסגנון "שים עלינו מלך" (שמואל א, ח:ה), המתבטאות, למשל, בדרישה למנות את פרופ' זליכה למשרת שר האוצר.
מה הסיפור עם זליכה? למה נטפלתי אליו? בדיון הקודם שלי אודות האיש והאושייה, נגעתי בסוגיית המשנה הכלכלית שהוא פורש. הפעם יש לי בטן מלאה על התפישה הדמוקרטית שלו. ההצעות של פרופ' זליכה מנוגדות לחלוטין לאופי הדמוקרטי (במובן העמוק, לא במובן הפורמליסטי) של המחאה. כך, למשל, אין לו בעיה עם חוק שמפקיע, בפועל, מ-120 חברי כנסת את היכולת לדון ברצינות בתקציב המדינה ולערער על סעיפיו. בראיון מה-31 באוגוסט הוא אומר: "חוק ההסדרים עשוי לשמש כלי נהדר לביצוע הדה-קונסטרוקציה הענפית". אז כן, זליכה הוא דמוקרט, אבל הוא דמוקרט פורמליסט, ויתרה מכך, הוא מאמין במותר הטכנוקרט על הפוליטיקאי, מותר הביורוקרט על האדם הפשוט. העיקר שיש לו "כלי נהדר" לבצע את מה שלדעתו חשוב.

ירון זליכה. דמוקרט פורמליסט

באופן אירוני, זליכה מתלונן ש"הפקיעו מאיתנו את היכולת להשפיע על המדיניות". בדבריו הוא מתכוון לכך, שבגלל הקשר הון-שלטון-עיתון, קשה לבצע רפורמות שיפחיתו את הריכוזיות במשק. אוקיי. ומה לגבי פקידי האוצר שמכתיבים את תפיסת עולמם (בין השאר באמצעות חוק ההסדרים) ומפקיעים מנבחרי הציבור שלנו את היכולת להשפיע על המדיניות? אז כשזליכה אומר "הפקיעו מאיתנו", למי הוא בעצם מתכוון? כנראה שלפקידי הממשל.

או למשל האמירה שלו: "אם מישהו לא יודע מה צריך לעשות, שיסתכל על מה שאני אעשה בועדת הרכב, ויעתיק". זה הזכיר לי את הרמב"ם (לא מבחינת הגדלות). הרמב"ם כתב את החיבור "הי"ד החזקה" תחת השם השאפתני "משנה תורה", כלומר חיבור שיחליף את המשנה, ואשר יהיה משני רק לתורה, הקודקס הפסיקתי האולטימטיבי ש"יסתום את הגולל" בשאלות הלכתיות, ויהפוך למדריך התקף לקיום מצוות. הרמב"ם לא השאיר זכר לחילוקי הדעות והמחלוקות שאפיינו את ההגות היהודית אלפי שנים, ואשר סגנונן הפולמוסי הפך למהות בפני עצמו. זה לא צלח. החיבור הגאוני עומד בפני עצמו, אך הפסיקה המשיכה לחיות ולהשתנות עוד בתקופתו והרבה אחריו, ואת הפסקנות הרמב"מית דחו הוגים יהודים אחרים מכל וכל. לא כך ייעשה.

אל תגידו ספטמבר, הביאו את היום

במהלך החורף והאביב דיווחתי כאן על ההפגנות ההמוניות בוויסקונסין (הפגנות שבועיות של כ-100,000 מפגינים, במדינה של חמישה וחצי מליון תושבים). ההפגנות התפרצו במחאה על צעדים חריפים שנקט המושל הרפובליקאי, הגורמים לפגיעה בזכויות אזרחיות, פוליטיות וכלכליות (בכלל זה איסור על הזכות למשא ומתן קולקטיבי של עובדים, שינוי שיטת ההצבעה שתביא לצמצום זכות הבחירה, צמצום בשירותים ממשלתיים ועוד). המחאה בוויסקונסין מקבילה מבחינות רבות למחאה בישראל וכתבתי על זה כאן.

ספטמבר הגיע גם לוויסקונסין. אחרון המאהלים פורק. הבחירות החוזרות לסנאט גם הן מאחורינו, עם תוצאות מעורבות: מצד אחד, הצלחנו להדיח שני סנאטורים רפובליקאים ולהמירם בשתי סנאטוריות דמוקרטיות. מצד שני, היו נחוצים שלושה מושבים בסנאט כדי לגבש רוב דמוקרטי, וזה לא קרה, כך שהממשל עדיין נותר על כנו – אמנם ברוב זעום ואמון ציבורי מעורער – אך החקיקה הדרקונית בעינה עומדת. את שנת הלימודים הנוכחית, שהחלה בשבוע שעבר, אני פותחת עם איגוד עובדים מוחלש שצריך להיאבק על הזכות לייצג אותי, בצד פגיעה במשכורתי (אני משלמת, למשל, ניכויים גבוהים יותר לצורך ביטוח בריאות).

מחאה במדיסון, ויסקונסין. ההתעוררות החברתית הדמוקרטית שגאתה כאן במהלך החורף נמשכת במלוא המרץ. צילום: eytonz, cc by-ns-sa

אבל יש גם סיבות לאופטימיות. הגשמים שכבר שוטפים כאן במרץ הם לא הדבר היחידי שחילחל אל מתחת לפני השטח. ההתעוררות החברתית הדמוקרטית שגאתה כאן במהלך החורף נמשכת במלוא המרץ. בשבוע שעבר, למשל, נערכה בעיר ועידת הדמוקרטיה הראשונה בארה"ב. הוועידה, שנמשכה ארבעה ימים, הייתה מעין "אסיפת אוהלים" מורחבת, ואורגנה כשילוב של מספר תתי-וועידות: דמוקרטיה ייצוגית, דמוקרטיה מקומית, רפורמה חוקתית, שוויון בין-גזעי, חינוך לדמוקרטיה, דמוקרטיה של כדור-הארץ, בטחון דמוקרטי ודמוקרטיה תקשורתית. המפגשים השונים נערכו במתחמים שונים – מצד אחד בבית מלון, אך גם בקמפוס עירוני של קולג' טכנולוגי – וכללו דיונים, הרצאות, סיורים, אירועי תרבות (כמו שירה בציבור לסולידריות), וכן סדנאות לבניית כישורים שונים, החל בניהול ישיבות וכלה בשימוש במדיה.

כך שאין שום סיבה לא להמשיך את ההתארגנות האזרחית, לבנות מוסדות ותשתית תנועתית, וכן להמשיך ולתבוע את המרחב הציבורי, ואת משאבי הציבור, לתועלת ההתארגנות האזרחית. גם ביום שאחרי טרכטנברג צריך להמשיך ולגבש דרישות ארוכות-טווח שלא נוגעות רק לתקציב המדינה אלא לסדרי המימש: למשל, לדרוש כי ייערכו שימועים ציבוריים בוועדות הכלכלה והכספים של הכנסת כעניין שבשגרה לפני כל הצבעה על חוק התקציב.

* * *

אין זה מקרי שהמחאה החברתית הגדולה ביותר שידעה ישראל עד כה חיברה סוגיות של אזרחות עם יוקר מחיה, דמוקרטיה עם מיסוי, שכן הן ביחד מהוות נדבכים במדינה הקפיטליסטית, כשהבסיס המשותף המלכד ביניהן הוא מסחור והפיכת האזרח לצרכן. אחד הדברים המרגשים במחאה היא שזו תנועה שמביאה למרכז הבמה דיון בזכויות דמוקרטיות רבות: זכויות פוליטיות, אזרחיות, כלכליות וחברתיות. שלמה סבירסקי הציע לדאוג לכך שכל עובדת תוכל לשלם מסים כדי לחזק את תחושת ה"בעלות" על המדינה, ואילו אני מציעה לחזק תפישה אזרחית שאינו מבוססת על מיסוי. בתוך כך, הצעתי לא להפקיר את הדמוקרטיה לנציגים ולמומחים, ולדאוג לביסוס תשתית התנועה החברתית גם בשגרה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. לף-ליף, טרוצקיסט ואובמ-יסט

    תוספתא למאמר מאיר עיניים:

    פוליטיקת זהויות מגזרית היא חלומם הרטוב של השמרנים. האצבעות מופרדות והן אינם הופכות לאגרוף קמוץ.

    צריכה לא מושכלת, כוזבת, פרסום ושיווק אגרסיבי והפיכת ההצבר החומרי, הגשמי לטעם החיים (מרקוזה, היא הזמנה לתרדמת תודעתית ולשינוי.

    השתלטות אנשי הקונספט (פרסום/שיווק/"אסטרטגייה" ויח"צ, על המרחב הציבורי, דוחקת את אנשי הקונספט האמיתיים ואז אין מקום לאידיאות ולתסיסה רעיונית (דלז וגוואטרי).

    אחרית דבר: מהפכנות מתמדת. הפיכת הפוליטיקה ממגונה ומאוסה, לסקסית ומשנה. ערנות מתמדת ופולמוס רצוף.

    דמוקרטייה השתתפותית מעגלית. כן ועד בית. כן ועד הורים. כן ועד שכונה. כן חברות במפלגה וכך הלאה.

    כל אחד יכול ואף חייב לגבש דעה ולהפגין מעורבות.

  2. עודד גלעד

    מאמר מעניין.
    לבי ניתר במיוחד כשקראתי שאחת הועידות בוויסקונסין הייתה "דמוקרטיה של כדור הארץ", אם כי הכניסה ללינק קצת אכזבה אותי. המיקוד היה על כדור הארץ של האדמה, ולא על כדור הארץ של בני האדם, כישות פוליטית גלובלית. שוין, עוד נגיע גם לזה.

  3. איריס חפץ

    מאמר חשוב שנוגע בנקודות אמיתיות אבל בסוף את מדלגת מתפיסה שרואה קשר בין ההתנהגות לתודעה (לא משנה באיזה סדר) לתפיסה שמנתקת את הקשר הזה.
    מה שסבירסקי אומר הוא יותר עקבי בענין:
    אם כל אזרח ישלם מיסים (אפילו אם הוא לא ירוויח יותר, כלומר לא מדובר ביותר כסף שיכנס לכיס האישי שלו!) אז זה ישפיע על התודעה שלו כבעל חלק במה שקורה עם הכסף שלו. זה אומר שנבחרי הציבור באמת מקבלים את המשכורת שהוא משלם להם.
    לכל תשלום כזה שלנו יש משמעות, ואת מצפה שאנשים ידלגו על השלב הזה ויקפצו פתאום לתפיסה שזה שלהם ויש להם זכויות ודרישות: על איזה בסיס?
    אנחנו מדברים במיוחד על מזרחים, חרדים ומנודים אחרים שמרגישים דחויים בחברה הישראלית, ואין להם שום בסיס של תחושת שייכות למדינה (לכן הם צועקים את זה בקול רם יותר).
    תשלום מיסים לא הופך אותך בהכרח לצרכנית: במערכת זוגית, למשל, או במודל בו את חיה בארה"ב, את גם משלמת למשק הבית את חלקך וזה לא הופך אותך בהכרח לצרכנית קפיטליסטית שמתייחסת לדיירים האחרים שלה כחפצים.
    הפתרון שסבירסקי מציע, עונה על שתי הרמות: אנשים גם יחיו יותר ברווחה וגם יהיו מסוגלים לפתח תודעה אחרת.

  4. נעמה נגר

    הי איריס, תודה על התגובה.

    חשוב לי להבהיר מה שנראה לי כאי הבנה לגבי מה שאני כתבתי.

    אני בהחלט חושבת שיש קשר בין תודעה להוויה. השאלה היא מה ההוויה, מה התודעה ומה הקשר. אני מציעה קשר בין הוויה של השתתפות לתודעה של שותפות, לא בין הוויה של תשלום לתודעה של בעלות.

    בבסיס דברייך נמצא נושא המאמר: התפישה שלפיה אנשים יכולים להרגיש 'בעלות' על המדינה רק אם הם משלמים מכיסם להוצאותיה. רק אם הם קונים את שירותיה. רק אם הם תורמים לנכסיה.

    זה נשמע הגיוני וזה אכן הגיוני (אני לא סותרת את דברייך, שההצעות של שלמה סבירסקי עקביות), אלא שיש הרבה הגיונות שונים. יש התנגדויות להגיון הבעלותי/צרכני מכל מיני כיוונים שנגעתי על קצה המזלג רק בחלקם (כיוון אחד שלא דנתי בו, למשל, הוא ביקורת פוסט-קולוניאלית. לדוגמא: אם המדינה נכפית על אנשים שהיו כאן לפניה, האם הם צריכים לתרום לה עוד מנכסיהם שלא הופקעו ונוכסו כדי שיהיה להם פתחון פה?).

    רק כדי לחדד שוב את הדברים: אני בהחלט חושבת שצריך לחזק את יכולת ההשתתפות הפוליטית דווקא של אוכלוסיות מנוחשלות. אני גם לא נגד שיחיו ברווחה. אלא שעד שייצרו פה מקומות עבודה (ובואי נחכה ונראה שאלה יהיו מקומות עבודה מקיימים בכבוד, בכלל) אני מתנגדת להתנייה של זכות האזרחות בסטטוס הכלכלי או ביכולת ההשתכרות. מובן, שלכולם יש זכות הצבעה (ומבחינת הדמוקרטיה הפורמלית, דווקא לחרדים, נניח, יש כוח רב מאוד), אבל אני מדברת על היכולת לממש את האזרחות באמצעות השתתפות, וזה דורש משאבים נוספים: השכלה, נגישות, ניראות, העצמה וכו'. אני קוראת להעניק אפלייה השתתפותית מתקנת לאוכלוסיות אלה.

    אני מקווה שהבהרתי את הנקודה.

    לבסוף, יש לי גם כמה אי הסכמות עם כמה דברים שכתבת שמחמת המקום לא אכנס אליהן, מה גם שזה נושא נפרד, אבל לגבי הפסקה האחרונה שלך דברייך אני חייבת להסתייג – אני עם קרול פטמן (בגדול).

    בברכה,

    נעמה

  5. איריס חפץ

    אין לי מושג מי זו (?) קרול פטמן…אבל בכל מקרה:
    מזרחים ומדוכאים אחרים, לא מצטרפים למחאה בישראל, אלא באופן ספורדי ויש להם את הסיבות שלהם.
    אני גם לא מאמינה שיהיו מקומות עבודה בכלל בעתיד הקרוב וגם לא מאמינה במחאה שאליה הולכים עם אמא, אבא ודגל.
    אבל דווקא בגלל זה, בשלב הזה עדיף שאלו שלפחות יש להם עבודה, יקבלו משכורת גבוהה יותר ויהיו חלק.
    אני לא אומרת שתשלום אומר בעלות, בכלל לא. להיפך: אני אומרת שהשתתפות מקנה זכות להשתתף. וההשתתפות מתבטאת גם בכסף, שהוא מטבע לכל דבר. גם כשאב גרוש משלם את המזונות לאשתו לשעבר וילדיו, זה לא אומר שיש לו בעלות על האישה והילדים, אלא שיש לו שותפות בחיים שלהם והוא תורם את חלקו. והאישה צריכה לקחת את הכסף לדעתי, גם אם יש לה מספיק משלה, כי יש לכך משמעות האם הילדים גדלים רק מכספה או גם מכספו. הכסף זה המקום שמסמל את ההדרה, את השיתוף, את השליטה או כל מה שזה לא יהיה. הוא לא חייב לשקף בעלות.
    הרעיון בדמוקרטיה עמוקה, הוא שיתוף ולא בעלות, דרך התארגנות. לחרדים יש יותר כוח בפועל, רק מכיוון שהם קולקטיב מאורגן. המזרחים הם הרבה יותר מבחינה מספרית, ואם הם היו יכולים לתרגם את זה לכוח פוליטי, זה היה נראה אחרת. אבל מזרחים שעשו את זה הגיעו לכלא. עוד לא קם בין היהודים בישראל אף כוח, מלבד זה המזרחי, שערער על הסדר הישן. גם המחאה הנוכחית לא מנסה לערער עליו, ולכן היא לא מאיימת. החרדים לא מאיימים עליו, אלא פועלים בשוליים שלו.

  6. אסף

    למרות הצידוד שלו בחוק ההסדרים, הטיעון שלך הופך את הדברים על פניהם. את מציגה אותו כאילו הוא וחבריו הפקידים אשמים במצב בעוד שהאשמים האמיתיים הם *חברי הכנסת*. רק הם יכולים לבטל את החוק ורק הם יכולים לקבוע את תוכנו. אין טעם להזכיר, שאלה הם חברי הכנסת שנבחרו על ידי "העם" באופן הצרפתי שאת מעוניינת לקדם.

    פקיד אינו מייצג את הציבור, אלא משרת ציבור. כמובן שהוא "יודע יותר טוב" הרי הוא שם בגלל המומחיות שלו. אבל הוא לא יודע יותר טוב מה אנחנו רוצים – בשביל זה יש את הנבחרים (כביכול). מי שבאמת פשט את הרגל זה הכנסת, וזליכה התבטא לאחרונה ברוח הזו: צריך לבחור נציגים חדשים שיימנו אנשי מקצוע כמוהו כדי להוציא לפועל מדיניות אחרת. את סדר העדיפויות הציבור יקבע באופן דמוקרטי, ואת הייעוץ המקצועי ייתן הדרג המקצועי. לדעתי יש הרבה פחות סיבות לחשוד במניעים של הדרג המקצועי בהשוואה לנבחרי הציבור. הנבחרים תלויים בהון והציבור מושפע יתר על המידה מהמדיה שבבעלות ההון. הפקידים לעומת זאת לא (או במידה פחותה).

    עד כמה שאני זוכר אחוזי ההצבעה בישראל הם עדיין גבוהים למדי – מה שלא הזיז במאום לתהליכים שהביאו את המצב שאנחנו רוצים לשנות.

  7. אסף

    אחת השאלות שעלו במחאה הזו היא האם הבעייה היא תקציב הרווחה, או האם הבעייה עמוקה יותר.

    אני השתכנעתי, במיוחד לאור מה שזליכה וסבירסקי מתארים, שהבעייה אינה בהעדר תקציב לרווחה אלא בשכר הנמוך, הפערים, וחלוקת המשאבים.

    הרעיון של תשלום מיסים כזכות אינו רעיון צרכני. להיפך, זה רעיון שמקדם שייכות שנשענת על נתינה ותרומה לכלל. אדם שמשלם מס הוא אדם חזק שהמדינה תלוייה בו. אדם שמקבל מס הכנסה שלילי הוא אדם שתלוי בחסדי המדינה. יהיה נחמד, יתנו לו, לא יהיה נחמד, לא יתנו לו. יש לכך השפעה פסיכולוגית, אבל יותר מזה, זה משנה את מערך הכוחות בין השלטון לאזרחים.

    את מעמידה זה מול זה שני דברים שאינם סותרים אחד את השני ואינם מנוגדים. האזרחים צריכים להשתתף באופן פעיל במשחק הפוליטי ולהביע את עמדתם. הם זקוקים לאנשי מקצוע שיעזרו להם להבין כלכלה. הם זקוקים לחברי כנסת שיחוקקו במשרה מלאה, בעוד שאר האנשים הולכים לעבודה, מרוויחים, ומשלמים מיסים שמממנים את השירותים.

  8. יורם גת

    בחירות הן לא יותר מאשר מכשיר ללגיטימציה של האוליגרכיה. המצביעים באים והולכים כל כמה שנים, והמפלגות באות והולכות, אך האוליגרכיה האלקטורלית שרירה וקיימת.

    פאטמן עצמה, נדמה לי, תטען שבחירות צריכות להיות רק אלמנט אחד ממגוון רחב של אלמנטים שמאפשרים לאזרח להשתתף בממשל. אך למעשה גם שאר האלמנטים של "הדמוקרטיה ההשתתפותית" (ובפרט עצרות ההמונים, לדוגמה) הם למעשה רק אוסף של טקסים שאינם משפיעים על מהות המשטר אלא מהווים לו כסות נוחה.