• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

מהי הישראליות החדשה

הצעירים שבקושי היו בגיל המתאים להדליק נרות אחרי רצח רבין, עושים כעת מה שהמבוגרים לא היו מסוגלים לעשות אז – בניית זהות ישראלית סולידרית, המסוגלת לחיות בשלום עם עצמה כתנאי הכרחי לשלום עם שכנינו. ובעיקר, כזאת שלא תזדקק שוב ושוב למצוא אויבים חדשים
לב גרינברג

הרבה אנשים שואלים מה זה הישראלים החדשים? אחרים תוהים כיצד ניתן לבנות תנועה למען צדק חברתי ולהתעלם מאי-הצדק הכרוך בכיבוש? אציע כאן את התשובה שלי לשתי השאלות. כמובן אינני מדבר בשם הצעירים ולא במקומם, הם יודעים לעשות זאת בצורה מרשימה, אבל אציע את הניתוח הסוציולוגי שלי ב-800 מילים.1

הניתוח שלי מתחיל ברצח רבין וכישלון השמאל להגשים את רצון המצביעים בשנת 1992, לשינוי סדר העדיפויות וליציאה מהשטחים. הפרשנות הימנית לרצח הייתה כי הוא נגרם על ידי הקיטוב בעם, והיות שיש מחלוקת בעם אי-אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים. קראו לזה "קודם שלום בינינו", כלומר בין היהודים, כי האזרחים הערבים הוגדרו כלא-לגיטימיים. זאת הייתה פרשנות איומה, אנטי-דמוקרטית, משום שמשמעותה היתה כי מי שמתנגדים לפשרה עם הפלסטינים יכולים להפעיל אלימות ולהטיל וטו על התהליך כולו. כלומר, אין מקום להכרעה דמוקרטית. ההשלכה המיידית היתה שאם רוצים "שלום בינינו", כלומר עם קיצוני המתנחלים, מה שדרוש הוא המשך מלחמה "איתם", הפלסטינים.

הבעיה היא ששתי מפלגות השמאל אימצו את פרשנות הימין לרצח, ולאחר נפילת נתניהו הקימו ממשלת אחדות לאומית, בלי ערבים, ב-1999. הם הובילו את כלל הציבור לתמוך בדיכוי האינתיפאדה השנייה, הצטרפו שוב לממשלת שרון, תמכו באופן עיוור במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה. בקיצור, רצח רבין מחק את זהותו הפוליטית של השמאל. מדוע? כי את העבודה האמיתית של בניית זהות משותפת לכלל הישראלים אחרי הרצח הם לא היו מסוגלים לעשות. זה מה שעושה תנועת המחאה כעת: היא בונה מחדש את החברה הישראלית על ידי יצירת סולידריות, עזרה הדדית, ערכים משותפים של שוויון ודאגה לזולת. הצעירים שבקושי היו בגיל המתאים לצאת להדליק נרות אחרי הרצח, עושים כעת מה שהמבוגרים לא היו מסוגלים לעשות אז. הם מחפשים דרך מקורית ויצירתית להמשיך בדרכו.

מסדרים מחדש את המאהל ברוטשילד, 05.09.11. צילום: אורן זיו / activestills.org

הבעיה שחשף תהליך אוסלו, היא שבלי אויב משותף המאיים עליה החברה הישראלית מתפוררת, מתפרקת לסקטורים, אין לה משהו המאחד אותה. זה לא רק שמאל-ימין, אלא אשכנזים-מזרחים, חרדים-חילונים, יהודים-ערבים, עולים חדשים-ותיקים. המחלוקת שמאל-ימין היא דרך לטשטש את כל המתחים החברתיים ולתעל אותם לשנאה הדדית בלי להתמודד איתם, בלי יכולת הידברות, בלי מכנה משותף של גאווה להיות ישראלי. מה שנשאר זו השנאה והפחד מהאחר. הרצח האיץ את ההתפרקות הפנימית של החברה הישראלית, כי השמאל לא היה מסוגל לבנות מקום לאחרים: לחרדים, למזרחים, לערבים, לרוסים. הוא היה ונשאר מה שברוך קימרלינג המנוח כינה אחוס"ל – אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים לאומיים – ובהגדרת הישראליות שלו מוציא את כל האחרים החוצה.

האתגר הגדול של השלום איננו רק להגיע להסכם צודק עם הפלסטינים, אלא כיצד לבנות את החברה הישראלית כך שלא תזדקק שוב ושוב למצוא אויבים חדשים. האתגר הוא לאפשר לישראלים להשתלב במזרח התיכון בלי חשש לאבד את זהותם. לשם כך צריך לבנות זהות באופן פוזיטיבי, לא דרך הפחד ושלילת האחר, אלא על ידי בניית המכנה המשותף. כך ניתן לפרש באופן חיובי את הסיסמה "קודם שלום בינינו". כדי שנוכל לעשות שלום עם הפלסטינים, עם העולם הערבי, עם המזרח התיכון, ועם העולם (שהוא כידוע כולו נגדנו) עלינו לשקם את הזהות הפגועה, החרדה, מלאת חוסר הביטחון של הישראליות הישנה.

זה מה שעושה התנועה החדשה. לא פחות ולא יותר. בחוכמה, בשכל, בכישרון עצום, ביצירתיות, באהבה, בתבונה. כמובן שהמשימה היא בעלת ממד היסטורי חסרת תקדים, כלומר מהפכה. אבל לא קל לעשות מהפכה, כי הכוחות השמרניים המושכים לאחור הם אדירים. הרי קל להגיד שרוצים את כולם, ערבים וחרדים, פריפריה ומרכז, מזרחים ורוסים תומכי שלום ומתנחלים השבים לגבולם. לעשות זאת בפועל זה הרבה יותר מסובך, כי המתחים החברתיים וניגודי האינטרסים קיימים. אבל זו המשימה.

ביבי התחמן. צילום: Elo B / Activestills.org

הדור הזה, דור ב' כפי שקראתי להם כאן בתחילת המאבק, יודע שזו המשימה. הוא יודע זאת מזמן, מאז הרצח ועליית ביבי, המסית הראשי, אחריו. כך היה כבר בשביתת הסטודנטים ב-1998, כאשר קבעו את הסיסמה "סטודנטים זה כולם" – שמאל וימין, יהודים וערבים, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, ותיקים ועולים, קיבוצניקים ומתנחלים – וזכו לתמיכה של 85% מהציבור והתקשורת. זה מזכיר משהו? היו אז מי שניסו להסית את הסטודנטים נגד תלמידי הישיבות, אבל הם לא נגררו. מי שפירק את המאבק היה ביבי התחמן, שאחרי 50 יום שביתה ו-20 ימי שביתת רעב הביא למנהלי המו"מ, שלא שבתו רעב, לאכול פיצה מול התקשורת.

התאחדות הסטודנטים לא במקרה נמצאת עדיין במאבק, ביבי עוד משלם את חשבון הפיצה ההיא. מי שניצל עד תום את ההתגייסות האדירה ההיא וסיסמאותיה היה אהוד ברק, שהציע "ממשלה של כווו-לם", והביא את כווו-לם למלחמה של 10 שנים. כאשר ביבי-ברק הם מנהיגי ממשלת הימין-שמאל, טוב שבאה תנועת המחאה ומבקשת לפרק את השיח הזה ואת הדיכוטומיה השבטית הזו, התוקעים אותנו עמוק בסדר יום מלחמתי ובמדינה המבזבזת את רוב משאביה החומריים והנפשיים בהכנות למלחמה ובשיקום אחריה.

הדור שלי של השמאל ביזבז את כל כוחותיו ושנותיו הטובות במלחמות ובניסיון כושל להביא שלום. כעת בא תור דור ילדינו, והם מתחילים מן היסוד, בבניית זהות ישראלית לא-אלימה, סולידרית ומכילה, המסוגלת לחיות בשלום עם עצמה, כתנאי הכרחי לחיי שלום עם שכנינו. זאת הישראליות החדשה הכל כך דרושה. זה כמובן תהליך, כמו שמסבירה לנו דפני ליף. תהליך ארוך של שינוי אישי, שינוי שפה, שינוי יחסים בין אישיים וקבלת האחר. זה מה שעשו המייסדים שהקימו את מדינת ישראל, בנו שפה וזהות חדשה, כדי לבנות חברה חדשה. זה מה שדרוש כעת, לא פחות. זה תהליך עצום המחייב גיוס רחב של כוחות ויצירה, זה כמובן לא יהיה קל. אבל בקיץ 2011 התחילה המהפכה הגדולה ביותר מאז ראשית הציונות. רצוי שהיא לא תיכשל.

———

1. הגרסה המורחבת של 400 עמודים פורסמה ב-2007 בספרי "שלום מדומיין שיח מלחמה", הוצאת רסלינג

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גדעון גיתאי

    איני יודע מתי הגעת לארץ. אבל קרו פה הרבה דברים לפני רצח רבין. גם רבין עצמו רצח וגירש מלוד ורמלה, ופקד "לשבור ידיים ורגליים של פלסטינים זורקי אבנים", לפני שהחל לתמוך בתהליך אוסלו. וגם זאת הבינו הצעירים שעליהם אתה כותב. בזמנו ראיינתי את ראש בית המשפט המחוזי, יעקב אזולאי, ס"ט שידע ערבית על בוריה, והיה והוא אמר ON CAMERA: הכל נעשה כחוק. שום דבר לא נעשה בהתגנב. הכנסת חוקקה חוקים כדי להעביר את אדמות הערבים למדינה היהודית… היינו זקוקים לאדמות. בתחילה לקחנו את ניכסי הנפקדים, אח"כ את אדמות ההר, ה"מירי", ועכשיו אנחנו לוקחים עוד אדמות. והיום? – גוזלים את מה שנשאר. כי זו מהות הציונות "החוקית". וההליך הזה החל ב-1948 ועודו נמשך. לכן ההצעה להמתין ובינתים לעשות "קודם שלום בינינו" היתה שקרית, כבר אז. כי הצד השני של "קודם שלום בינינו" היה ונשאר "דונם פה ודונם שם", עד שהגענו לציונות המתנחבלת בשטחים. ועוד: המפלגות שקוראות לעצמן "מפלגות שמאל" — אלה שאימצו לעצמן את פרשנות הימין לרצח רבין הן "מפלגות שמאל-ימין".
    אשר לשאלה החשובה מי יהיה עם תנועת המחאה של העם הדורש צדק חברתי, השאלה היא אם ישכילו לבנות זהות חדשה שתדרוש ולא תוותר לממשלת סרבני השלום בעניין השלום.
    אתה צודק באומרך ש"שבלי אויב משותף המאיים עליה החברה הישראלית מתפוררת, מתפרקת לסקטורים". אתה גם צודק שהאתגר הוא "כיצד לבנות את החברה הישראלית כך שלא תזדקק שוב ושוב למצוא אויבים חדשים".

    לצערי רוב הצעירים טעו היום כשגינו את טורקיה, שהטילה חרם על ישראל ועל התעשייה הצבאית. המענה הטורקי צודק וחכם לממציאי הפטנטים האלימים בקירבנו. כאשר ישראל תוכרח לחפש מוצא לסבך שאהוד ברק והמצור שלו על מליון וחצי עזתים זרק אותנו, ייתכן וגם הצעירים ימצאו פתרון נכון – את השלום, שכולל את נטישת השטחים הכבושים.

  2. כפיר אזולאי

    מה הייתה קואליציית רבין? מי הצביע לה ב92? רוב היהודים הרי לא הצביעו לה, והיא זכתה לתמיכה כמעט אך ורק מהשכבה האשכנזית, הנצלנית, המבוססת של מרכז הארץ, זו הייתה קואליצייה חילונית מאוד שראשיה כמו בוחריה הציבו מודל של 'ישראליות' מול 'יהדות' ככלי להדרת המזרחים, החרדים, המתנחלים והרוסים. לזה גרינברג מתגעגע? מי היו נוער הנרות? הם הגיעו מנתיבות? מבני ברק? רק 'קיצוני המתנחלים' לא היו בכיכר ההיא? יגאל עמיר הרי מהווה את התשליל לרבין, מזרחי, דתי מישראל השנייה מנווה עמל מול הפלמחניק הג'נג'י מנווה אביבים.

  3. סמולן

    אין שום יד נעלמה שמחברת בתבונה ורגישות את החברה תאבת האויבים שלנו. אם היתה קבוצה שמסוגלת לזה, לא היתה שום בעיה לקבל את תיאוריות הקונספירציה הימניות. מה שיש הוא עם חביב מאד לכל מי שלא יורה בו, וקטלני למדי למי שכן.

  4. בעז ברזלי

    זה הרי תלוי בנו אם היא תיכשל או לא. היא לא תיכשל אם לא נעצור, לא נוותר, אם נמשיך ליצר אופוזיציה ואלטרנטיבה לסדר הקיים. זה כנראה עובד טוב יותר כשלא מדברים "שטחים" אבל הקשר יתברר. כשתהיה כאן חברה "צודקת" יותר, ברור יהיה שיש לעשות צדק גם עם הפלשתינים.

  5. יורם גת

    הרעיון ש"השמאל כשל" ב-1992 הוא מוזר ביותר – השמאל לא היה בשלטון ב-1992. רבין לא ייצג את השמאל אלא את הזרם הציוני המרכזי – כמו פרס, נתניהו וברק. האנתיפאדה השניה והדיכוי שבעקבותיה היו תולדה ישירה של המדיניות של הזרם הזה.

    ובאשר לגאולה הממשמשת ובאה: הזרם הציוני המרכזי עדיין שולט, והפגנות ההמונים (אם בכלל הן אכן מייצגות שינוי בחשיבה העממית) לא משנות דבר בחשיבה ובמדיניות של השלטון.

    גם ב-1992, אגב, היו הפגנות המוניות עקב תחושת מיאוס בשלטון (הסיסמה "מושחתים – נמאסתם" נטבעה אז). התוצאה ידועה. אין שום סיבה להניח שהמצב היום שונה – הן מבחינת הרעיונות בציבור והן מבחינת ההשפעה על האליטה השלטונית.

  6. Aharon Eviatar

    עקרונית אתה צודק אבל במוקדם או במאוחר התנועה הזאת תצטרך להתמודד עם הגישה האמני דמוקרטית המתבטאת בהצעות חוק בכנסת אך לא רק בהן. אני מקווה שהמנהיגים הצעירים ישכילו להבין שאין חברה הוגנת ללא שמירה על זכויות האדם

  7. גרי רשף

    ..פולנייה (לא חשוב מאיזו עדה) שואלת את בעלה שאלה,
    עונה במקומו,
    וקובעת שהוא שקרן.

    החלטת שהשמאל והימין סיכמו ש"קודם שלום ביננו",
    הדירו את הערבים,
    הקימו ממשלת אחדות בלעדיהם,
    ופספסו הזדמנות היסטורית לשלום..

    מה לעשות והעובדות אחרות, אך כמקובל- מה משנות העובדות? העיקר שהישראלים אשמים
    (דוגמית קטנה מתוך כמה: ב-1999 קמה ממשלה בראשות העבודה, ואילו הליכוד היה באופוזיציה; בניגוד למה שנכתב בפוסט כאילו קמה ממשלת אחדות לאומית).

  8. אשר עידן

    בניתוח שלאחר המוות של מחלת המעמד הבינוני גיליתי, שהמחלה היא אמיתית, סופנית !, אוניברסלית, והיסטורית. לא מדינת הרווחה של דפני, ולא הקפיטליזם הטייקוני של ביבי, לא מסוגלים לפתור את הבעייה. אכן צדק ירובעם: "איש לאוהליך (תרתי משמע) ישראל". המחלה שנוצרה במאה ה19, היא בלתי פתירה בכלי המאה ה20. מה הפתרון? http://online.wsj.com/article/SB10001424052748704476104575439723695579664.html

  9. אנגדשת מנתוסנת

    לב, נראה שאתה אולי מחובר להיסטוריה של השיח הפוליטי בישראל, אבל לא לאותם צעירים שאתה מהלל.

    אדוני, זו לא מהפכה ואם הייתה כזו, היא מכוונת מטרה ללבנים כמו ליף.

    הנה ראה: http://youngethiopianstudents.wordpress.com/2011/08/09/%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%9b%d7%94-%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%98%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d/

    לב, מהפכה אמיתית לא יכולה להתקיים בקריאות לצדק חברתי ריקות מתוכן,שמוליכות שולל אפילו סוציולוגים וותיקים. לעומת זאת – הן יכולות להתרחש כך:
    http://youngethiopianstudents.wordpress.com/2011/08/10/%d7%90%d7%a9%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%9b%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%9b%d7%94/

  10. חנן שליב

    ווקא ניתוח בהחלט לא רע והרבה יותר מדויק ועניני מכל הקשקשת "הגזענית במהופך" יענו כל מי ש"שחור -קדוש" וכ' ובעיקר כל מי שלבן הינו ריאקציונר פאשיסט.לידיעתך כפיר וכל דומיו-יגאל עמיר היה והווה רוצח ,גזען,ושאר כינויים מעמדיים אבל את האקדח שמו לו ביד דווקא אותם "לבנים" ,כך שלפי הניתוח שלך הלבנים רוצחים את עצמם.
    ומשום מה גם האדון גרי מתעקש ל"תקן" את ההיסטוריה.ברק של 99 מיצג כל דבר כמעט מלבד מה שמקובל לחשוב "שמאל",כך שאם טרח לכבד את ביבי בכסא או רק ביצע פחות או יותר את כוונות הימין המתון,אין זה כלל משנה.
    בקיצור צודק הכותב שאת תחלואי מצבנו הנוכחי לא אנו "דור המדינה" נתקן,אלא דור בנינו העולה עכשיו לאחריות לאומית ואולי אם נאמין דור נכדנו.

  11. ייי

    קצת דבילי לבקש מחברה שחשה איום קיומי מתמיד מהעולם הערבי להגיע דווקא עם הערבים לפיוס (איך ניתן בכלל??) קודם לפיוס פנימי, אתה לא חושב?

    ב1996, השמאל הפסיד לאחר רצח רבין. כנראה שהפיגועים הפריעו לו לחשוב על פלסטינים עם עלה של זית יותר מאשר רצח מתועב של רוה"מ.

    אתה גם שכחת שלפני האינתיפאדה השניה היו שיחות קמפ-דיוויד ושיחות טאבה, בהן הובטח לפלסטינים מדינה על בסיס 67', והם סרבו בתוקף. האינתיפאדה השניה התחילה כתכסיס של עראפאת שיצא משליטה.
    אולי ברק הוא מתועב בעיניך, אבל רק הוא ואולמרט הגיעו עד הקצה עם הפלסטינים, ורק חטפו בראש, גם מהפלסטינים וגם מהעם אח"כ בבחירות.

    למרות הכל, יש להוקיר את הדור שצומח פה – של אכפתיות חברתית, של הקשבה וסולידריות. אבל זה לא קשור, ואולי אפילו למרות, הפלסטינים.

  12. טל

    ״כי על כל הפשעים תכסה אהבה״ – ולשם על כולנו להגיע. עלינו ללמוד איך משנים את היחס מתחרות ומלחמות שרק מעמיקות את הפערים בנינו ליחס של אהבה תחתיו הכל נסלח ומתקבל בהבנה. במקום להתאחד תחת איומו של גורם חיצוני זה או אחר, בואו נלמד איך מפתחים את היחס הנכון בין השונה, ננסה לתמוך לקבל לעזור ולהקשיב. ואולי אף נבין שכנראה זה כל מה שמבקשים מאיתנו לעשות. אולי אפילו לשם כך באות עלינו כל הצרות, לשם כך לוחצים אותנו.. תהיו יחד! נחזור להיות עם אחד, ישראל אחת, שבת אחים גם יחד.

  13. עירית שגיא

    השפה העברית מדברת: בהפיכה וכפיה יש אותן אותיות.הרצון להפוך הכל הביא בהסטוריה לכפיה מסוגים שונים. איך להפוך בליבנו את סדרי החשיבות, את השנאה המפלגת, את הדעות הקדומות? כאן העבודה האמיתית והיא לא קשורה לא במפלגות, לא במנהיגים ולא בתקציב. מה אני כפרט יכול עכשיו להפוך בתוכי?

  14. כפיר כהן

    לב, אני מעריך את האופטימיות שלך, אבל איך יתתכן שלניתוח הזה לא נכנסים, אף לא לרגע אחד, קטגוריות של מעמד וקפיטליזם, בעוד שכל המחאה הזו מופנת נגדם? איך אפשר להמשיך ולקדם שיח כל כך אידיאליסטי, ליברלי, המבוסס על תפיסה של סוביקט מודע, כאילו היברה היא סך כך קבוצותיה. האם ניתוח מעמיק של החברה ישראלית לא חייב לחשוב לעומק על גבולות השיח הפוליטי, השיטחי הזה, כאילו הפוליטיקה והפוליטיקאים מניעה את הגלגלים כאן?
    ראיה מפוכחת של המחאה, כמו זו של אוריין, חושפת בדיוק את גבולות התפיסה הזו שמאמינה שמהפכה אפשר להוביל במחאה שקטה.