זה לא משחק ילדים

בשבת הראשונה של מאהל רוטשילד, יום וחצי אחרי הקמת האוהל הראשון, דפני ליף הסתובבה בלחץ בין עשרים האוהלים והמזרון הבודד שהיו בקצה השדרה. "הם באים לפנות אותנו", היא אמרה לכולם, "זה עומד לקרות. נגמר הפיקניק, נגמרה תשומת הלב של התקשורת, ועכשיו הם יבואו לפנות. צריך להתכונן".

ליף טעתה. דיירי האוהלים החדשים הזמינו חברים, הכינו מצלמות, אבל שום דבר לא קרה. כלומר, קרה משהו אחר. המאהל הקטן הפך למאבק שסחף את המדינה כולה. על הדרך הוא זכה לא רק לחיבוק חם מצד התקשורת, אמנים וחלקים נרחבים בציבור, אלא גם של יריביו – כמה טייקונים, רון חולדאי, שרים בממשלה, בנימין נתניהו. כולם הבינו והזדהו, וידעו לברך על המאבק ה"לא-אלים" וה"דמוקרטי" וה"יפה". המשטרה יישרה קו, לקחה צעד אחורה, וחוץ מכמה מקרים בודדים לא הפעילה את רוב הכלים העומדים לרשותה – מכות של יס"מ, פשיטות ליליות, מעצרים וכתבי אישום, אפילו כשבכל רחבי הארץ חסמו כבישים, הציתו צמיגים, ושיבשו את עבודתם של מוסדות מדינה.

אבל עכשיו הפיקניק באמת נגמר. אמנם היו כמה ניסיונות ברחבי הארץ לנסות לפנות מאהלים גם קודם, אבל רובם לא צלחו, ורשות מקומית אחת אחרי השנייה נאלצו לחזור בהן. תחילת הסוף הסתמנה כבר עם הפינוי המהיר של "בית העם" המשוחרר ברחוב דב הוז. שם החליטה עיריית תל אביב-יפו למתוח את הקו בין "עבריינות" שהיא יכולה לחיות איתה בשם חופש המחאה (הקמת אוהלים בניגוד לחוק במרחב הציבורי) לבין "עבריינות" שאינה מקובלת עליה – תפיסת מבנה ציבורי נטוש, והפיכתו למבנה ציבורי חי ושוקק על ידי פעילים חברתיים.

הימים האחרונים מעידים על שינוי תפיסתי כלל ארצי מצד רשויות המדינה. מרגע שכמה מהפעילים הבולטים במאבק הודיעו בעצרת המיליון שהאוהלים כבר אינם המוקד העיקרי של המחאה, ניתן האור הירוק לחסל את המאהלים בערים רבות. חופש הביטוי של מי שעדיין בוחרים להביע את מחאתם דרך אוהלים כבר לא נחשב, וחמור עוד יותר: הצורך האמיתי והמוחשי עד כאב של רבים מיושבי האוהלים והצריפים במרחב הציבורי, ושל תופסי מעונות הסטודנטים הנטושים בירושלים – גם הוא כבר לא נחשב.

בניגוד לטענות שנשמעות פה ושם בסביבות הפעילים, השאלה עכשיו אינה האם "להיות או לחדול". ראשית כל, כי הזרע שנזרע כאן לא רק עשוי לנבוט יום אחד בעתיד – אלא כבר נובט ומתחיל להפוך לעץ. המציאות הפוליטית שאחרי קיץ 2011 לא תוכל לעולם לחזור להיות כמו שהייתה לפניו, גם אם לעתים יידמה שכן. גם אם קודם היה ידוע שיש בעיות כלכליות בארץ, החודשיים האחרונים הכניסו לתודעה הפוליטית, התקשורתית והציבורית שני מסרים חדים כתער: הראשון הוא שהבעיות הן לא רק איזו זקנה תיאורטית במסדרון בית החולים, או מקרר תיאורטי ריק, שמופיעים על המסך פעם בשנה עם פרסום דו"ח העוני. לא. הבעיה היא בעיה של רוב החברה בישראל, ועכשיו אף אחד כבר לא ישלה את עצמו שרק הוא סובל ממצוקה אישית – לכולם ברור שהמצוקה היא כלכלית, היא כללית, היא פוליטית.

המסר השני הוא שעכשיו ברור שהציבור לא יסכים עוד ללכת בדרך הניאו-ליברלית שממשלות ישראל הכתיבו בעשרים השנים האחרונות. כל מהלך בתקציב, כל הפרטה וכל קיצוץ, יאלצו מעתה להביא בחשבון את קיומם של מאות אלפי אנשים (לפחות) שיצאו לרחובות וינסו לעצור אותו. כמובן שאותם אנשים הם גם קולות בקלפי, וגם את זה כולם יזכרו טוב-טוב.

לכן הישגים מסוימים, שקשה עוד לנבא את טיבם המדויק, כבר כמעט מובטחים למאבק הזה. מובטח עוד שהוא יימשך, בדרכים שונות וחדשות. בכל מיני מקומות בארץ מתחילים בימים אלה לתכנן ולהרכיב אסיפות שכונתיות, ובונים מערך לטווח ארוך, שאמור לאפשר הן למידה ודיון ברמה המקומית, והן תיאום ותכנון להמשך הדרך ברמה הארצית. גם זה דבר חשוב, לא מובן מאליו, ובלתי מבוטל לגמרי.

כך שהשאלה היא לא אם להיות או לחדול. השאלה היא כן מה הם סדרי העדיפויות של המאבק, ועד כמה הפעילים מצליחים לשמר את עקרונות האחווה, השוויון והסולידריות שבהן התגאו עד כה. העץ שצומח מתוך זרע המאבק כבר מתחיל לגדל ענפים נפרדים, והאתגר של המוחים יהיה לשמר את מה שמאחד אותם, ולא להתפלג ל"מתורבתים" שמנהלים אסיפות שקטות פעמיים בשבוע, ו"ברברים" שנלחמים על הבית מול המשטרה. כולם צריכים לנהל אסיפות ולהיות שותפים במבנה הארצי, וכולם צריכים לשתף פעולה מול המשטרה.

לצורך זה, מחיצות ישנות שהתחילו ליפול בתחילת המחאה יצטרכו להתמוטט לגמרי. בתחילת הדרך, היה קל למדי לומר שהמאבק הוא של "כולם" – כשלאמירה הזו, כמו גם למאבק, לא היה מחיר כבד. עכשיו המחירים מתחילים להופיע. עכשיו, כשבאים להרוס את הצריפים של חסרי הבית בג'סי כהן, צריך לגלות סולידריות גם נוכח שוטרי היס"מ, ואותו הדבר תופס גם בבניין המשוחרר בירושלים, וגם במאהלים נוספים שבהם נמצאים חסרי דיור. המשמעות היא ויתור על הנחמדות לטובת הסולידריות, ויתור על לצאת בסדר עם החוק, המשטרה והמדינה לטובת נאמנות לחברים ולשותפים שהחוק, המשטרה והמדינה הפקירו במשך שנים. צריך להבין שגם אם יש שיאמרו שזה לא מצטלם טוב, אז בשטח, בין אנשים, ובמבט על החברה המלוכדת שאנחנו רוצים כאן – זה עושה טוב.
Created with Admarket's flickrSLiDR.

והזלזול הבריא הזה בחוק, והדחייה של התפיסה הבורגנית, שדורשת ציות אוטומטי, לטובת חשיבה ופעולה אזרחית ועממית ישירה, יפילו מחיצות נוספות. צעיר ממרכז או צפון תל אביב שראה וחווה על גופו איך עיריית תל אביב שולחת פקחים ושוטרים לפנות את "בית העם" ולגנוב ציוד ברוטשילד, ויצא לבניין העירייה ודרש את זכויותיו – יוכל לראשונה להבין טוב יותר את תושבי יפו וכפר שלם שנאבקים כבר שנים בפינויי הבתים ובחיסול הדיור הציבורי. מי שנסעה לבת-ים ולחולון נגד הבולדוזרים כדי לתמוך בנשים שלראשונה מצאו קורת גג, גם אם לא חוקית, תוכל לראשונה להזדהות באמת עם תושבות לוד, והמשולש, וואדי ערה, שכבר עשרות שנים מתמודדות עם הריסות בתים ודיכוי משטרתי במצבים שבהם המדינה לא מאפשרת לבנות כחוק.

מי יודע, אולי אפילו תתפתח מתוך השלב הזה במאבק סולידריות עם מי שהודרו ממנו עד כה – הפלסטינים בשטחים, שמנהלים כבר שנים רבות מאבק משל עצמם לצדק וחירות. אולי מי שסוסים רומסים אותו בהפגנה לא אלימה בכניסה לעיריית תל אביב היום, יבין אחרת את רמיסת ההפגנות הלא אלימות בשטחים מחר. סולידריות בכיוון ההפוך כבר יצאה לדרך, בהפגנה של תושבי מעסרה נגד הגדר, שהזדהו עם ההפגנות בארץ, ובגילוי דעת של מפלגות וארגונים פלסטינים, ששלחו את תמיכתם למאבק האנטי-קפיטליסטי שלנו.

לסיכום, הרגעים שבהם הממסד שולף את כלי האלימות והדיכוי שלו הם רגעי מבחן לא פשוטים. אבל צריך לזכור שמאבק שנשאר לנצח "נחמד" הוא מאבק שלא אומר שום דבר, או לא מאיים על אף אחד. המאבק לצדק חברתי נמצא עכשיו בשלב הזה, השלב שבו נגמר הפיקניק, ומתחילים האתגרים. בקצב הנוכחי, אין סיבה שהוא לא יוכל להם.

פורסם גם ב-Mysay