זה לא משחק ילדים

הגיע שלב ה"לא נחמדים". בת"א העירייה אומרת שהמאהלים הפכו למפגע תברואתי ומוקד סמים. בחולון העירייה רוצה לפרק "רק" את הצריפים, קורת הגג של חסרי הבית. בירושלים מתכוננים לפנות עשרות משפחות שהשמישו בניין נטוש ומופקר. היס"מ וההתנגשות לא בדרך – הם כבר כאן
חגי מטר

בשבת הראשונה של מאהל רוטשילד, יום וחצי אחרי הקמת האוהל הראשון, דפני ליף הסתובבה בלחץ בין עשרים האוהלים והמזרון הבודד שהיו בקצה השדרה. "הם באים לפנות אותנו", היא אמרה לכולם, "זה עומד לקרות. נגמר הפיקניק, נגמרה תשומת הלב של התקשורת, ועכשיו הם יבואו לפנות. צריך להתכונן".

ליף טעתה. דיירי האוהלים החדשים הזמינו חברים, הכינו מצלמות, אבל שום דבר לא קרה. כלומר, קרה משהו אחר. המאהל הקטן הפך למאבק שסחף את המדינה כולה. על הדרך הוא זכה לא רק לחיבוק חם מצד התקשורת, אמנים וחלקים נרחבים בציבור, אלא גם של יריביו – כמה טייקונים, רון חולדאי, שרים בממשלה, בנימין נתניהו. כולם הבינו והזדהו, וידעו לברך על המאבק ה"לא-אלים" וה"דמוקרטי" וה"יפה". המשטרה יישרה קו, לקחה צעד אחורה, וחוץ מכמה מקרים בודדים לא הפעילה את רוב הכלים העומדים לרשותה – מכות של יס"מ, פשיטות ליליות, מעצרים וכתבי אישום, אפילו כשבכל רחבי הארץ חסמו כבישים, הציתו צמיגים, ושיבשו את עבודתם של מוסדות מדינה.

פינוי המאהל בשד' רוטשילד, 07.09.11. צילום: Mareike Laiken / Activestills.org

אבל עכשיו הפיקניק באמת נגמר. אמנם היו כמה ניסיונות ברחבי הארץ לנסות לפנות מאהלים גם קודם, אבל רובם לא צלחו, ורשות מקומית אחת אחרי השנייה נאלצו לחזור בהן. תחילת הסוף הסתמנה כבר עם הפינוי המהיר של "בית העם" המשוחרר ברחוב דב הוז. שם החליטה עיריית תל אביב-יפו למתוח את הקו בין "עבריינות" שהיא יכולה לחיות איתה בשם חופש המחאה (הקמת אוהלים בניגוד לחוק במרחב הציבורי) לבין "עבריינות" שאינה מקובלת עליה – תפיסת מבנה ציבורי נטוש, והפיכתו למבנה ציבורי חי ושוקק על ידי פעילים חברתיים.

בניין משוחרר בירושלים, 06.09.11. צילום: קרן מנור / activestills.org

הימים האחרונים מעידים על שינוי תפיסתי כלל ארצי מצד רשויות המדינה. מרגע שכמה מהפעילים הבולטים במאבק הודיעו בעצרת המיליון שהאוהלים כבר אינם המוקד העיקרי של המחאה, ניתן האור הירוק לחסל את המאהלים בערים רבות. חופש הביטוי של מי שעדיין בוחרים להביע את מחאתם דרך אוהלים כבר לא נחשב, וחמור עוד יותר: הצורך האמיתי והמוחשי עד כאב של רבים מיושבי האוהלים והצריפים במרחב הציבורי, ושל תופסי מעונות הסטודנטים הנטושים בירושלים – גם הוא כבר לא נחשב.

בניגוד לטענות שנשמעות פה ושם בסביבות הפעילים, השאלה עכשיו אינה האם "להיות או לחדול". ראשית כל, כי הזרע שנזרע כאן לא רק עשוי לנבוט יום אחד בעתיד – אלא כבר נובט ומתחיל להפוך לעץ. המציאות הפוליטית שאחרי קיץ 2011 לא תוכל לעולם לחזור להיות כמו שהייתה לפניו, גם אם לעתים יידמה שכן. גם אם קודם היה ידוע שיש בעיות כלכליות בארץ, החודשיים האחרונים הכניסו לתודעה הפוליטית, התקשורתית והציבורית שני מסרים חדים כתער: הראשון הוא שהבעיות הן לא רק איזו זקנה תיאורטית במסדרון בית החולים, או מקרר תיאורטי ריק, שמופיעים על המסך פעם בשנה עם פרסום דו"ח העוני. לא. הבעיה היא בעיה של רוב החברה בישראל, ועכשיו אף אחד כבר לא ישלה את עצמו שרק הוא סובל ממצוקה אישית – לכולם ברור שהמצוקה היא כלכלית, היא כללית, היא פוליטית.

המסר השני הוא שעכשיו ברור שהציבור לא יסכים עוד ללכת בדרך הניאו-ליברלית שממשלות ישראל הכתיבו בעשרים השנים האחרונות. כל מהלך בתקציב, כל הפרטה וכל קיצוץ, יאלצו מעתה להביא בחשבון את קיומם של מאות אלפי אנשים (לפחות) שיצאו לרחובות וינסו לעצור אותו. כמובן שאותם אנשים הם גם קולות בקלפי, וגם את זה כולם יזכרו טוב-טוב.

לכן הישגים מסוימים, שקשה עוד לנבא את טיבם המדויק, כבר כמעט מובטחים למאבק הזה. מובטח עוד שהוא יימשך, בדרכים שונות וחדשות. בכל מיני מקומות בארץ מתחילים בימים אלה לתכנן ולהרכיב אסיפות שכונתיות, ובונים מערך לטווח ארוך, שאמור לאפשר הן למידה ודיון ברמה המקומית, והן תיאום ותכנון להמשך הדרך ברמה הארצית. גם זה דבר חשוב, לא מובן מאליו, ובלתי מבוטל לגמרי.

פינוי בג'סי כהן, 07.09.11. צילום: קרן מנור / activestilss.org

כך שהשאלה היא לא אם להיות או לחדול. השאלה היא כן מה הם סדרי העדיפויות של המאבק, ועד כמה הפעילים מצליחים לשמר את עקרונות האחווה, השוויון והסולידריות שבהן התגאו עד כה. העץ שצומח מתוך זרע המאבק כבר מתחיל לגדל ענפים נפרדים, והאתגר של המוחים יהיה לשמר את מה שמאחד אותם, ולא להתפלג ל"מתורבתים" שמנהלים אסיפות שקטות פעמיים בשבוע, ו"ברברים" שנלחמים על הבית מול המשטרה. כולם צריכים לנהל אסיפות ולהיות שותפים במבנה הארצי, וכולם צריכים לשתף פעולה מול המשטרה.

לצורך זה, מחיצות ישנות שהתחילו ליפול בתחילת המחאה יצטרכו להתמוטט לגמרי. בתחילת הדרך, היה קל למדי לומר שהמאבק הוא של "כולם" – כשלאמירה הזו, כמו גם למאבק, לא היה מחיר כבד. עכשיו המחירים מתחילים להופיע. עכשיו, כשבאים להרוס את הצריפים של חסרי הבית בג'סי כהן, צריך לגלות סולידריות גם נוכח שוטרי היס"מ, ואותו הדבר תופס גם בבניין המשוחרר בירושלים, וגם במאהלים נוספים שבהם נמצאים חסרי דיור. המשמעות היא ויתור על הנחמדות לטובת הסולידריות, ויתור על לצאת בסדר עם החוק, המשטרה והמדינה לטובת נאמנות לחברים ולשותפים שהחוק, המשטרה והמדינה הפקירו במשך שנים. צריך להבין שגם אם יש שיאמרו שזה לא מצטלם טוב, אז בשטח, בין אנשים, ובמבט על החברה המלוכדת שאנחנו רוצים כאן – זה עושה טוב.
Created with Admarket's flickrSLiDR.

והזלזול הבריא הזה בחוק, והדחייה של התפיסה הבורגנית, שדורשת ציות אוטומטי, לטובת חשיבה ופעולה אזרחית ועממית ישירה, יפילו מחיצות נוספות. צעיר ממרכז או צפון תל אביב שראה וחווה על גופו איך עיריית תל אביב שולחת פקחים ושוטרים לפנות את "בית העם" ולגנוב ציוד ברוטשילד, ויצא לבניין העירייה ודרש את זכויותיו – יוכל לראשונה להבין טוב יותר את תושבי יפו וכפר שלם שנאבקים כבר שנים בפינויי הבתים ובחיסול הדיור הציבורי. מי שנסעה לבת-ים ולחולון נגד הבולדוזרים כדי לתמוך בנשים שלראשונה מצאו קורת גג, גם אם לא חוקית, תוכל לראשונה להזדהות באמת עם תושבות לוד, והמשולש, וואדי ערה, שכבר עשרות שנים מתמודדות עם הריסות בתים ודיכוי משטרתי במצבים שבהם המדינה לא מאפשרת לבנות כחוק.

הפגנה בוואלג'ה, 06.09.11. צילום: אן פאק / activestills.org

מי יודע, אולי אפילו תתפתח מתוך השלב הזה במאבק סולידריות עם מי שהודרו ממנו עד כה – הפלסטינים בשטחים, שמנהלים כבר שנים רבות מאבק משל עצמם לצדק וחירות. אולי מי שסוסים רומסים אותו בהפגנה לא אלימה בכניסה לעיריית תל אביב היום, יבין אחרת את רמיסת ההפגנות הלא אלימות בשטחים מחר. סולידריות בכיוון ההפוך כבר יצאה לדרך, בהפגנה של תושבי מעסרה נגד הגדר, שהזדהו עם ההפגנות בארץ, ובגילוי דעת של מפלגות וארגונים פלסטינים, ששלחו את תמיכתם למאבק האנטי-קפיטליסטי שלנו.

לסיכום, הרגעים שבהם הממסד שולף את כלי האלימות והדיכוי שלו הם רגעי מבחן לא פשוטים. אבל צריך לזכור שמאבק שנשאר לנצח "נחמד" הוא מאבק שלא אומר שום דבר, או לא מאיים על אף אחד. המאבק לצדק חברתי נמצא עכשיו בשלב הזה, השלב שבו נגמר הפיקניק, ומתחילים האתגרים. בקצב הנוכחי, אין סיבה שהוא לא יוכל להם.

פורסם גם ב-Mysay

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גיל יסעור

    לעולם לעולם לא אקבל אלימות ככלי לגיטימי במאבק פוליטי
    את הטענה ש"זו השפה היחידה שהצד השני מבין" דחיתי מזמן ולא אאמץ אותה לגבי שום ציבור.
    תקרא לי אשכנזי, מפונק, מעמד ביניים אבל עמדתי לא תשתנה. קשה, וכמעט לא אנושי לדרוש סבלנות מאדם ללא בית, אבל תוצאות האלימות קשות יותר. המחאה הגיעה להישגים אדירים בזכות הימנעות מאלימות ותגיע לעוד הישגים מפוארים. אגב, חשוב לומר: אם הפלסטינים היו נוקטים התנגדות לא אלימה בראשית מאבקם היו יכולים להקים את מדינתם כבר לפני עשרים שנה ועם רבע מיליון מתנחלים פחות.

  2. רן

    חגי לא דיבר על מאבק אלים. הוא דיבר על עמידה יחד למול אלימות השוטרים והמפנים. להיות נחושים ולא לציית לחוק במאה אחוז (נגיד, להישאר במקום כששוטרים אומרים לך לעוף מפה)זה לא אותו דבר כמו להיות אלימים.

  3. א.ב.

    גיל יסעור,

    צודק בכל מילה!

  4. גרי רשף

    יש בינהם הסכמות רחבות:

    1. מותר לפגוע במשטרה ובצבא, להפר את החוק, ולהשתמש באלימות.

    2. מותר להתיישב היכן שרוצים, ולעזאזל עם אלה שגרים שם וזה מפריע להם.

    3. מערכת המשפט מתנכלת להם (למרות שבפועל היא מגנה עליהם ומונעת פינוי מבנים ארעיים כשבאים לפנות אותם).

    4. אפילו השוטרים שבאים לפנות אותם לוחשים להם באוזן שהם לטובתם אבל קיבלו פקודה..

    5. הם מייצגים את "העם", ושלא יבלבלו אותם עם עובדות ועם בחירות ועם כנסת וממשלה.

    6. הם בטוחים שצריך ללמוד מהערבים: להם יש שכל, בניגוד לממשלה שלנו.

  5. נתן

    ברגע שהשתלטת על רכוש ציבורי מנעת גישה מכל השאר.

    מה עם הזקנים הילדים והזוגות הצעירים שהשדרות והגנים הם המפלט העירוני והירוק שלהם?

    דגמה קלסית לקוזק הנגזל.(דרך אגב אני תומך לגמרי במחאה הזאת).

  6. יעל

    אלימות היא לא נשק יעיל נגד אלימות חסרת פרופורציה אחרת. ללכת ולהגיש תלונה במשטרה על פקחי העירייה שנטלו ציוד אישי ללא אפשרות להשבתו, ולפעול באמצעים משפטיים נגד העירייה – זה מה שבסופו של דבר מביא תוצאות. אז כן, המאבק חייב להתקדם ולהיות חכם יותר ופחות נחמד אולי. אבל לא מבחינה אלימה, אלא פשוט שימוש בכלי החוק להשגת המטרה. עם עורך דין טוב מול העירייה המאהלים יחזרו למקומם תוך השגת ניצחון בכלים חוקיים וגם בדעת הקהל. באלימות רק נרתיע אנשים, נקטין את כוחנו, ונזכה לעוד אלימות בחזרה.

  7. פרידמנית

    מאמר מצויין

  8. אייל בן משה

    הייתי רוצה לראות ולחוות עוד סולידריות, כדי להאמין שהחברה הישראלית השתנתה , וישנו פה זרע חדש

  9. עינת

    במאמר עצמו חגי הזכיר תפיסת מבנים נטושים והפגנות כדוגמא לפעולות לא חוקיות.

    מה כולם קופצים עם אלימות? אפשר לחשוב שאף אחד פה לא חצה כביש באור אדום אף פעם.