כל הדרך אל הבנק

המעורבות שלנו במדיניות הבנק מתחילה ומסתיימת בפתיחת חשבון ובמפגשים עם הכספומט. בינתיים, כספי הפנסיה שלנו מופקרים בידי הבנקים וחברות הביטוח. פרק שמיני בסדרת מאמרים מיוחדת על פירמידת השכר ושוק העבודה בישראל
שלמה סבירסקי

הכספים המשמשים להשקעה במשק נמצאים כיום ברובם בידי שני גורמים: הבנקים וחברות הביטוח. כספים אלה הם ברובם כספים שלנו, "האזרחים הקטנים": המשכורת שהופקדה בחשבון הבנק וכספי החסכון הפנסיוני שמנוהלים על-ידי קופות פנסיה או גמל שבבעלות חברות ביטוח.

על הכספים המופקדים בבנקים אנו יודעים די הרבה: אנחנו, "האזרחים הקטנים", מפקידים אצלם את המשכורות ואת החסכונות שלנו. ברגע שחתמנו על טופס ההפקדה הכסף שלנו עובר הוקוס פוקוס והופך להיות כספם של הבנקים. ואז הם מלווים אותו. למי הם מלווים? למשל לאנשי עסקים: להקמת מפעל, להרחבתו, לרכישת ציוד חדש, לרכישת מפעל מתחרה ועוד. לאנשי עסקים יש כמובן גם כסף משל עצמם, שאותו הם יכולים להשקיע. חלק מהם עושה זאת, בייחוד הבינוניים והקטנים שבהם. אבל הגדולים שבהם מעדיפים דווקא להשתמש בכסף של אחרים – למשל, הכסף שלנו המופקד בבנקים. זה נקרא "מינוף" ורכישה שמבצע תאגיד באמצעות הלוואה בנקאית נקראת "רכישה ממונפת".

הבנקים מלווים גם לנו, האזרחים הקטנים. למשל, כשאנו נקלעים לאוברדרפט. הם מרוויחים עלינו די יפה: אם באמצעות העמלות שאנחנו משלמים על כל פעולה ואם באמצעות הריבית שאנחנו משלמים על האוברדרפט. למעשה, רוב הרווח של הבנקים בא להם מאיתנו ולא מאנשי העסקים הגדולים.

הבנקים הם כיום ספקי האשראי הגדולים במשק. זה הופך אותם לשחקנים ראשיים בכל הקשור להשקעות, לפיתוח, לייצור, לשליטה במשק. המשכורות של כולנו מסתכמות לכדי מאות מיליארדי שקל. את המיליארדים האלה מעמידים הבנקים, בתמורה לריבית, לרשות היזמים הגדולים – למימון קידוח גז בים התיכון, להשקעה במיזמי היי-טק, לבניית שכונה חדשה באחת מערי ישראל, לבניית קניונים במזרח אירופה, לשיפוץ בתי מלון בניו יורק. לכן הבנקים נחשקים עד כדי כך שהמשפחות הגדולות עושות הכל כדי שיהיה להן אחד כזה בבית: לכן קבוצת אריסון רכשה שליטה בבנק הפועלים; לכן קבוצת עופר שולטת בבנק מזרחי-טפחות; לכן קבוצת צדיק בינו שולטת בבנק הבינלאומי.

מפגן כוח של בנק הפועלים. הבנקים נחשקים עד כדי כך שהמשפחות הגדולות עושות הכל כדי שיהיה להן אחד כזה בבית. צילום: ygurvitz, cc by-nc-nd

אילו יכולנו ליטול חלק בעיצוב מדיניות ההלוואות של הבנק, היינו יכולים להשתמש בכוח שלנו כדי להנהיג מדיניות שכר שונה – שכר גבוה יותר ושוויוני יותר. היינו יכולים גם להשפיע על כך שהכסף יושקע רק במפעלים השומרים על איכות הסביבה. אבל המעורבות שלנו במדיניות הבנק מתחילה ומסתיימת בפתיחת חשבון ובמפגש עם הכספומט השכונתי אחת לכמה ימים. את כל השאר אנחנו מותירים בידי בעלי השליטה בבנקים.

מה אפשר לעשות? אפשרות אחת היא לפתוח בנק בבעלות ציבורית, שיתחרה בבנקים הפרטיים בכל מיני תחומים – למשל, בגובה העמלות. אבל גם יהיה קשוב לשיקולים ציבוריים בבואו לקבוע היכן ישקיע את כספיו. הציע את זה לפני מספר שנים לא פחות ולא יותר מחבר בוועדה המוניטרית של הבנק המרכזי של אנגליה, וילם בויטר, אדם שאי אפשר להאשימו בנטיות "חברתיות" או סוציאליסטיות: הוא אף הרחיק לכת והציע להפוך את כל המגזר הפיננסי לשירות ציבורי. מדוע? כי בימינו, בנקים מסחריים ממילא אינם יכולים להתקיים ללא ביטוח פקדונות מדינתי וללא בנקים מרכזיים המחלצים אותם מצרה במצבי חירום. אין ספק שמערכת בנקאות ציבורית תהיה פתוחה הרבה יותר לשיקולים החורגים מן האינטרסים הצרים של בעלי השליטה הפרטיים של הבנקים הקיימים.

מעניין לציין כי יש כיום הצעת חוק להפוך את בנק הדואר לבנק "עממי". בינתיים, משרד האוצר אינו מאפשר לקדם את הנושא. ההצעה אינה מרחיקה לכת עד כדי הפיכת בנק הדואר לבנק הפעיל בתחום ההשקעות, אבל לפחות זו התחלה.

נתניהו וכספי הפנסיה

התמונה דומה גם בתחום החסכון הפנסיוני (הכולל קופות פנסיה, קופות גמל וקרנות השתלמות; אבל כאן נתמקד רק בקופות הפנסיה). העובד/ת מפריש/ה מדי חודש אחוז מסויים מן השכר לקרן פנסיה; המעסיק/ה מפריש סכום נוסף (גדול יותר), ושני הסכומים הולכים ומצטברים עד אשר בהגיע גיל הפרישה, עומד לזכות העובד/ת סכום חודשי המחליף את השכר שקיבלו כאשר עבדו.

עד לפני זמן לא רב, רוב הכסף הזה היה בשליטת ההסתדרות. ההסתדרות אמנם מעולם לא הייתה גוף ייצוגי של ממש, שבו עובד/ת מן השורה החוסך לפנסיה יכול/ה להיכנס לישיבה של ועדת הפנסיה ולהשמיע את קולו/ה. בכל זאת, ההסתדרות היא מוסד המייצג עובדים: כאשר כספי הפנסיה היו בשליטתה, היא איפשרה למדינה להשתמש בחלק מהם לצורכי פיתוח של ישראל ואילו את החלק הנוסף היא השקיעה במפעליה היא. במסגרת זאת, השתדלה ההסתדרות להשקיע בכל רחבי הארץ; ולא רק זה: במפעלים הסתדרותיים רבים דאגו לשלם שכר פחות או יותר שוויוני.

מה עושות חברות הביטוח עם הכסף שלנו? בראש ובראשונה, משקיעות באגרות חוב של תאגידים

ב-2003 הלאים שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, את רוב קופות הפנסיה ההסתדרותיות, העביר את הקרנות הקרויות "ותיקות" לניהול של משרד האוצר ואילו את הקרנות הקרויות "חדשות" (שבהן מופקדים חסכונות כל העובדים החדשים המצטרפים לשוק העבודה מאז 1995) הוא מכר לחברות ביטוח. מה עושות חברות הביטוח עם הכספים שאנו חוסכים לעת זקנה? בדיוק מה שעושים הבנקים עם כספינו: הן מלוות אותו, וליתר דיוק, משקיעות אותו. במה? במי? בראש ובראשונה באגרות חוב של תאגידים. מהם השיקולים לבחירה בהשקעה זו או אחרת? שיקולים של תשואה.

כך מגיעים כספי הפנסיה שלנו לתאגידים ישראליים ולתאגידים זרים, להשקעות בישראל ולהשקעות בחו"ל. בארץ, הכסף הגדול הולך, כפי שראינו, למרכז הארץ. לחברות הביטוח יש אליבי מצוין: מה שמדריך אותן הוא "הדאגה לכספי החוסכים" ועל כן הן מעדיפות השקעות "בטוחות" – זאת אומרת, תאגידים גדולים ומבוססים, שרובם ממוקמים במרכז הארץ. השיקולים המתייחסים לפיתוח כלל מדינת ישראל; להשקעה במפעלים המשלמים שכר הוגן; להשקעה במפעלים שיש להם מדיניות העסקה שוויונית או לשדרוג תעסוקתי או השכלתי של העובדים – אלה כלל לא נלקחים בחשבון.

ראינו, כי הטייקונים אוהבים בנקים המספקים להם אשראי, ולכן מי מהם שיכול קונה לו אחד. מאותן סיבות עצמן הטייקונים אוהבים גם חברות ביטוח כי גם הן מספקות להן אשראי, ומי מהם שיכול קונה לו אחת. "האזרח הקטן" בוודאי יגיד: מה אתה רוצה? הרי הטייקונים יודעים מה הם עושים! עובדה, הם טייקונים ואני לא. העניין הוא שטייקונים דואגים בעיקר לעצמם, בעוד אנו רוצים שהכסף שלנו ישרת אותנו, את אזרחי ישראל, את כל אזרחי ישראל בכל מחוזות ישראל. ולא רק זה. הטייקונים, ככל בני האדם, יכולים לשגות, וכאשר הם שוגים – זה על חשבוננו. כמו, למשל, במה שהתרחש באחרונה, כאשר התברר כי כמה טייקונים התקשו לפדות אגרות חוב שמכרו למנהלי החסכון הפנסיוני, הקרויים "משקיעים מוסדיים". מה הם מתכוונים לעשות? להחזיר רק חלק מהכסף ולדחות את התשלום בכך וכך שנים. במילים אחרות, הלך לנו חלק מהפנסיה.

הנה מה שאמר על כך איתן אבריאל מדה-מרקר במאמר המלמד, בין השאר, על הבעלות של הטייקונים על חברות הביטוח:

…הבעיה האמיתית של שוק ההון הישראלי אינה הטייקונים; רבים מאתנו היו לוקחים כסף ומנסים להשקיע אותו אם רק היו מציעים לנו. הבעיה היא המשקיעים המוסדיים שמעמידים את כספי הציבור לשימושם של הטייקונים. ומדוע מסכימים המנהלים של קופות הגמל, קרנות הפנסיה וחברות הביטוח – "השומרים" על כספי הציבור – להעמיד אותו לאנשים עם רקורד מקצועי בלתי מוכח או מפוקפק? התשובה עצובה: מכיוון שאותם טייקונים המבקשים את ההלוואות וההשקעות הם האנשים השולטים בגופים המוסדיים שמלווים להם את הכסף. שרי אריסון שולטת בבנק הפועלים, מלווה גדול. משפחת עופר שולטת בבנק מזרחי טפחות. נוחי דנקנר שולט בקבוצת כלל ביטוח ובכלל פיננסים. צדיק בינו שולט בחברת הפניקס ובבית ההשקעות אקסלנס. כשמודדים את תיק הנכסים הפיננסיים של הציבור, מתברר שהוא הגיע ב-2010 לסכום של 2.5 טריליון שקל וש-40% מהם נשלטים על ידי שמונה בעלי קבוצות עסקיות, או בשמן האחר "הטייקונים הישראליים.

להחזיר את השליטה

מה אפשר לעשות? בעיקר, להחזיר את השליטה בכספי החסכון הפנסיוני לידי הציבור. למשל, לגוף שבו יהיו שותפים העובדים, המדינה, ארגונים חברתיים – וגם, כמובן, המעסיקים (שמפרישים את רוב הכספים לקופות הפנסיה). שליטה ציבורית על כספים אלה, המהווים כיום חלק גדול מן האשראי העסקי במשק, יכולה לכל הפחות לפתוח פתח של תקווה למדיניות השקעות המכוונת פחות לאינטרסים הפרטיים של טייקון זה או אחר ויותר לאינטרס הקולקטיבי של החברה הישראלית. טייקונים יצטרכו להתחייב למדיניות השקעה, העסקה ושכר שתיטיב עם החברה. יזמים שאינם טייקונים יוכלו לקבל אשראי בתנאים נוחים מאלה המוצעים להם כיום על ידי בנקים וחברות ביטוח שבבעלות טייקונים.

בעלות ציבורית וניהול ציבורי אין בה, כמובן, כדי להבטיח כנגד ניהול כושל או כנגד שחיתות. אבל כפי שאנו רואים, גם בעלות פרטית אין בה כדי להבטיח זאת. מה שבעלות ציבורית וניהול ציבורי יכולים להבטיח הוא דיון ציבורי והתוויית מדיניות של שוויון, של השקעה בעיקר בישראל ובפיתוח של כל חלקי הארץ. ישנם, כמובן, גם צעדי ביניים. אפשר, למשל, לאסור בחוק על קרנות הפנסיה להשקיע באגרות חוב של תאגידים המשלמים שכר נמוך או המעסיקים עובדי קבלן או חברות כוח אדם המשלמים שכר נמוך. אפשר גם לאסור בחוק על בנקים להלוות לתאגידים המשלמים שכר נמוך או הם עצמם או חברות כוח אדם או קבלנים המועסקים על ידן.

בשנים האחרונות התפשטה לה אופנה של ביקורת הריכוזיות במשק – ההשתלטות של מספר קטן של קבוצות הון משפחתיות על חלק גדול מן האשראי ומן הפעילות הכלכלית. הריכוזיות היא אכן בעייתית, אבל בעייתית עוד יותר ממנה היא העובדה שאין שום כוח שיאזן את נטייתן המובנת של משפחות הטייקונים לדאוג בראש ובראשונה לקדם את עסקי החברות שבבעלותן. אין שום כוח מאזן שידאג לפיתוח כלכלי וחברתי של החברה הישראלית בכללותה.

הציפייה הרווחת, כמובן, היא שהמדינה תשמש ככוח מאזן. למרבה הצער, הממשלה – כל הממשלות – דווקא מחזקות את משפחות ההון, באמונה עיוורת שהן תחוללנה עוד ועוד צמיחה. השקעה בפריפריה? השקעה בשדרוג התעשייה המסורתית שם? השקעה בשדרוג מקצועי של עובדים? כבר אמרנו: "השוק החופשי יודע להקצות מקורות בצורה האופטימלית".

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק 7 – מעבר לצדק חלוקתי

פרק 6 – הכסף החדש

פרק 5 – קורפורטיזם של קריצת עין

פרק 4 – ברוכים השבים לימי הביניים

פרק 3 – העסקה המשולשת

פרק 2 – הכסף לא מתגלגל ברחובות

פרק 1 – עוברים לקדמת הרכבת

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. citi zen

    Just to add about the banks loaning our money, it is worse than that. on each shekel they hold they can loan 9 meaning they, the banks, create new money with each loan and collect interest on the whole amount. On top of that, the interest money own back is never created so a "taycon" that loans "milyard" shekel to take over a company has to suck all the interest payments from the real economy and us. an endless cycle of monetary expansion where the common people loose value constantly to the finance sector. I don't think the reward on savings ever come close to the lost in the value of the money due to this expansion and the profit is close to the plate, where the new money is created. 

  2. אשר עידן

    מה תפקיד הבנק המרכזי? לקחת את כספי מס ההכנסה שלנו, למכור את זה בזול לבנקים המסחריים, כדי שהם ימכרו לנו את הכסף שלנו ביוקר. אתה הבנת את זה, ברוך?

  3. מאור

    להשקיע את החסכונות הפרטיים (למי שיש) לפי ההתנהגות הכללית של החברות, ולא רק לפי תשואות המניות והאג"ח שלה. אפשר לקוות שירידת הביקוש תוריד את שווי החברות האלו ותרתיע אותן. לפי ריבוי ה-"תספורות", זה גם בחירה פיננסית נבונה. מובן שזה חלק קטן מכלל ההון.