כולם צריכים ללכת

ההשוואה של מנואל טרכטנברג בין ישראל לאמריקה הלטינית של שנות השבעים, פוגעת בול. היא מעידה שהשוק החופשי פשט רגל, ובדיוק כמו ההמונים באמריקה הלטינית גם במזרח התיכון ממש לא עומדים לוותר: Que se vayan todos
רנן יזרסקי

דין דרום אמריקה כדין ישראל; מנואל טרכטנברג הבהיר עד כמה המחאה החברתית הפכה לרדיקלית, כאשר השווה את המקצב של סיסמת המאבק העם דורש צדק חברתי לסיסמה הנפוצה בפי פעילי השמאל בדרום אמריקה: El pueblo unido jamás será vencido – העם מאוחד, העם לא ינוצח. הסיסמה הזאת היתה נפוצה בעיקר במהפכה המקסיקנית, גם בפיהם של האמנים דייגו ריביירה ופרידה קאלו; בשנות השבעים היא התגלגלה לסלוודור איינדה, נשיא צ'ילה, שפעל בגלוי לחלוקה הוגנת של הקרקעות לאיכרים העניים. המשקיעים הזרים לא אהבו את זה, ובכלל את הדרישות של אותם פעילי שמאל. התוצאות היו בהתאם.

טרכטנברג השווה את הגרסה הישראלית לגרסת המחאה ההמונית הלטינית נגד מדיניות כלכלית של שוק חופשי. האירועים האלו התרחשו בעיקר בשנות השבעים, בחרוט הדרומי של דרום אמריקה, בארבע המדינות החזקות שהיו בעיצומה של המלחמה המלוכלכת, כל אחת בשטחה שלה. היעלמויות, חטיפות לאור יום, עינויים והוצאות להורג היו מנת חלקם של מתנגדי החונטות והמדיניות הכלכלית.

בברזיל, עמד בראש משטר האימים של החונטה הגנרל קסטיליו ברנקו, ואירועים דומים התרחשו בארגנטינה ובאורוגוואי. צ'ילה היתה המדינה שספגה את המכה האנושה ביותר. בהפיכה צבאית נגד הרפורמטור הסוציאליסט איינדה, תפס את השלטון הגנרל אוגוסטו פינושה, והטיל משטר מהמחרידים בהיסטוריה של המאה העשרים. עשרות אלפים נעלמו, עונו ונרצחו. עד היום נחשפות פרשיות אימים מהתקופה ההיא. אבל המדהים הוא מה שקרה אחר כך, כשהדמוקרטיה פשתה בכל.

מילטון-פינושה-ביבי

הדמוקרטיה, הקִדמה והקִרבה למערב, שיביאו לימים את האסון של ארגנטינה, הם שהחזירו את הכוח להמונים באמריקה הלטינית. הנכסים העשירים של ארגנטינה, ארץ הכסף, שנחשבה מדינה שמגלמת את אירופה העשירה בעולם השלישי, הועמדו למכירה. קרלוס מנם הפריט לדעת את המדינה (והתעשר בן לילה), ובה בעת שהוכרז על "הנס הכלכלי" שלו (לפי השבחים בעיתונות הצפון-אמריקנית), המדינה פשטה רגל והודיעה שלא תחזיר את חובותיה לקרן המטבע העולמית. ארגנטינה, שעד לפני זמן קצר הייתה המבטיחה שבמדינות "העולם השלישי", הפכה לפושטת רגל שיושביה לבושים בבגדי מעצבים, אך רעבים ללחם. והפעם, יצאו ההמונים לרחובות.

הארגנטינאים יצאו לרחוב, 2002. פושטת רגל שיושביה לבושים בבגדי מעצבים

כשאנחנו זועקים די להפרטה, אנחנו מקדימים תרופה למכה שנחתה על ארגנטינה בשנת 2002. ארגנטינה הפכה בן לילה למדינה הראשונה שדוחה את השיטה כולה. המונים יצאו לרחובות אחרי שנמנעה הגישה לחסכונות, וההון שנשמר בחשבונות פרטיים בבנקים בינלאומיים נלקח באישון לילה בג'יפים משוריינים אל מחוץ למדינה. הם צעקו פה אחד: Que se vayan todos. כולם, הממשלה, הבנקים, המרוויחים על חשבונם כבר דורות, צריכים ללכת. זוהי הסיסמה החדשה של אמריקה הלטינית, שהחליפה בן לילה את El pueblo unido jamás será vencido, השגורה בפי כל ובפי טרכטנברג.

טרכטנברג מצביע על שני דברים, האחד קשור לצ'ילה של שנות השבעים, והשני לארגנטינה של שנות האלפיים. האחד הוא "הנס הכלכלי" בצ'ילה, כש-45% מהאוכלוסייה חיו מתחת לקו העוני. העיקר שמאזני הסחר מספקים והרווחים משביעי רצון. דרך אגב, המצב פחות או יותר דומה בישראל של שנת 2011: 40% מרוויחים פחות מ-4,000 שקל, 40% משתכרים פחות משכר המינימום. כלומר: עניים. האחראי לנס הזה הוא לא אחר ממילטון פרידמן, היועץ המיוחד לענייני כלכלה של פינושה, שהוא גם האב הרוחני של בנימין נתניהו. ופה קבור הכלב. ההתנגדות למדיניות השוק החופשי דוכאה בשנות השבעים, אבל היום, כבר אף אחד לא יכול לעצור אותה.

צ'אבס. ההתנגדות למדיניות השוק החופשי דוכאה בשנות השבעים, אבל היום, כבר אף אחד לא יכול לעצור אותה

המדיניות שנכפתה אז, נדחית היום מכל וכל. מקסיקו מתעקשת להכניס נציג מטעמה לקרן המטבע העולמית, פורום המדינות מאמריקה הלטינית דורש לבטל את החרם על קובה, משטרים אנטי-קפיטליסטים – שמודעים לעוקץ שבהשקעות זרות – דוחים את השיטה. זאת ונצואלה של צ'אבס, פרו של הומילה ובוליביה של מוראלס. וכן, גם קובה של קסטרו. תביעות מתחילות להופיע באמריקה הלטינית, בעורקים הפתוחים של התאגידים הבין-לאומיים (אדוארדו גליאנו, העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית, הוצאת מפרש, 1990 [1971]), והן בדיוק אותן התביעות כמו פה.

העובדה שמנואל טרכטנברג בוחר להשוות את הסיסמה "העם דורש צדק חברתי" לסיסמה הלטינית, חושפת את האופק המהפכני של המחאה הגדולה ביותר בתולדותיה של ישראל. בעקבות המשבר הכלכלי בארגנטינה, נלחמים עד היום קואופרטיבים של פועלים, שנוצרו באופן ספונטני מחופש ההתאגדות לאחר שבעלי ההון סגרו את מקומות העבודה. הפועלים מנהלים מאבקים משפטיים על חוקיות הפיטורים, כשבמקביל השתלטו על מפעלי תעשייה. הם מקבלים החלטות באופן דמוקרטי, בהצבעות ישירות ושוויונית, כל אחד הוא המפקח של השני וכולם מתחלקים ברווחים. המפעלים נכבשו (Fabrica Ocupado), מכריזים פועלי המפעל, אין בעלי הון, הם השולטים על אמצעי הייצור.

אותה גברת בשינוי אדרת

אם זה העם דורש צדק חברתי, Que se vayan todos, El pueblo unido jamás será vencido, זה לא באמת משנה. זו אותה מחאה מלפני 30 שנים, שהיום כבר הגיעה לישראל. הסיסמה הארגנטינית משנת 2002 הפכה לסיסמת בחירות של מפלגה צ'יליאנית בשנת 2008, לשמות של בלוגים מפורסמים, והיא הפכה לנפוצה בפי כל כדי לתאר את המיאוס הסופי מהשיטה. והנה, היא הגיעה גם לפה. כמו לפי 30 שנים, סיסמה ספונטנית אחת החליפה אחרת, אמנם הן מבטאות אותו הדבר, אמריקה הלטינית כדין ישראל: סוציאל-דמוקרטיה.

ולשמחתנו הרבה, לא רק באמריקה הלטינית. לפי נעמי קליין, אותה תופעה של התנגדות המונית וספונטנית של המונים, ללא שיוך מפלגתי או תנועתי, קמה גם באיסלנד, בלטביה וביוון, ובכל המוקדים מציינים את סיסמת המאבק הלטיני: Que se vayan todos כולם צריכים ללכת. גם מחאת האוהלים במדריד, שהחלה במאי השנה, שלחה דרך פעילה ישראלית שחיה בספרד סרטון תמיכה והדרכה באסיפות הדיונים במאהלי המחאה. קליין קוראת לזה תגובת נגד/התנגדות לגלובליזציה.

כולם צריכים ללכת - אל הרחובות, ומהממשלה

לסיום, כדין כל חברה שמאסה באידיאולוגיה של השוק החופשי, וכפי שגם טרכטנברג מזהה ומצביע, ישראל דוחה את השיטה הניאו-ליברלית. ישראל לא תפריט את עצמה לדעת. העם אמר ואומר את דברו. עכשיו חסר הצעד הבא, שמדינות ותיקות ומנוסות מאתנו הבינו כבר לפני חמישים ומאה שנים. הציבור הישראלי דוחה את השיטה, כמו אמריקה הלטינית של המאה העשרים, ובגרסתה החדשה במאה העשרים ואחת. וכנראה, גם כמו בכל העולם. אז אם מישהו פה חשב שזה ייגמר אחרת, עובדה, שום דבר לא השתיק את הדרישה לחיים בכבוד בעבר. אם לא במשבר הזה, אז במשבר הכלכלי הבא. זה או דרישות המאבק או ביבי. אם הדרישות לא ייענו, ההמונים רק ימשיכו וימלאו את הרחובות. ועכשיו, הגיע הזמן לומר את זה בקול: כדי שמשהו ישתנה, כולם צריכים ללכת. אל הרחובות, ומהממשלה. Que se vayan todos!

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, כותבת עבודת תיזה על הגירה מאמריקה הלטינית לישראל

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גל לוי

    ב-2002 עמדו קומץ פעילים של הקשת מדי יום ששי מול ביתו של שר האוצר (החברתי!) סילבן שלום, והזהירו שארגנטינה זה כאן. המעמד הבינוני האשכנזי ברובו לא השכיל אז לראות את הקשר. טומי לפיד סיפר להם שזה הכל החרדים, כאשר הכספים בהם זכו החרדים בטלו בששים מול ההקלות שניתנו זו אחר זו להון הגדול. סבירסקי כבר כתב את זה קודם. אבל כאן עוד הדרך ארוכה לשינוי, כל עוד המעמד הבינוני יחשוב שהמאבק שלו לא קשור במאבק של מעמד הפועלים, אלה שנותרו עכשיו באהלים כי אין להם לאן ללכת, ועד שהוא לא יכיר בחשיבותה של הדמוקרטיזציה במקום העבודה. זו ההזדמנות של המעמד הבינוי להכיר בצורך בשינוי עמוק בתפיסת הזהות שלו, ובמקום להתרגש יתר על המידה מזיהויו כ"ישראלים החדשים", לחבר את הקצוות לפעולה משותפת שתימנע מלשרטט את מחדש את הגבול המפריד בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים בין מרכז לפריפריה.

  2. הבנרו

    קצת מאוחר כולנו הלכנו פייפן

  3. אשר עידן

    מאז בן גוריון ועד פרס ושלי יחימוביץ' ואמיר פרץ, מפלגת העבודה ומנגנוניה שימשיכו לפעול גם אם היתה נעלמת, הם הגורם המדכא והמנצל הגדול ביותר בישראל. הדוגמה הבולטת ביותר לכך, הוא חולדאי הסוציאל-דמוקטטור, שהרס את הניסוי החינוכי-חברתי החשוב ביותר בישראל "בית ספר קדמה", לעומת רון מילוא "המילטון פרידמניסט" שאיפשר אותו בתל אביב. הגיע הזמן לדיכוטומיות חדשות

  4. הבנרו חריף חריף

    מאוחר מדי כולנו הלכנו פייפן

  5. מאיר עמור

    תודה עבור מאמר המשנה חשיבה. מה שעמד לרועץ בפני הבנה חברתית עמוקה יותר בישראל, היתה זכות היתר שהוענקה לקבוצות שונות ובעיקר לקבוצה האשכנזית מסוג "תנועת העבודה". אבל לא רק להם כי זכות היתר הפכה לשיטה של דיכוי. הדיכוי הישראלי בנוי על הענקת זכות יתר ופגיעה באחרים (יהודים מול ערבים, אשכנזים מול מזרחים, דתיים מול חילוניים, גברים מול נשים ועוד). התברר – מה שידוע היה מראש – שמשטר של זכויות יתר הוא אינפלציוני וכמובן אנטי-דמוקרטי. לאט לאט ובאין רואה יותר ויותר נהני זכויות יתר הבינו כי זה לא ימשך בעבורם. הם התחילו להבין את השיטה. בסיכומו של עיניין 400 אלף הגיעו לכיכר. הכיכר הפכה למלאה. ומיליונים נוספים כנראה מבינים יותר טוב. עד ש"אשכנזים" לא הבינו שזכות היתר שהוענקה להם פוגעת בחברה בה הם חיים, קשה היה לדבר על צדק חברתי בישראל. מייד קראו לו "תלונה מזרחית". כעת, יש פתיחה קלה ואויר נקי ומרענן משנה במעט את דלות הפילוסופיה "האשכנזית" בישראל. מתברר ש"הסיירת, טייסת ושייטת" כ"טובים" "שלשטון בחרתנו" אינה מרשם לחיים סבירים בישראל. השינוי היה איטי. אבל הוא עדיין קורה. אין ספק שאנשים כמו ביבי לא ישתנו. הוא יאבק ואיתו המשטר שלו. הם יאבקו עד טיפת לחמם האחרונה של "העצלנים שילכו לעבוד". כל זה יביא אנשים רבים בעיירות פיתוח ובמקומות אחרים, לסירוב החברתי הגדול. עוד יקשרו בישראל את "הפרה הקדושה" של השירות הצבאי לתנאי המחייה ולסיכויי החיים בישראל. הימים הבאים יהיו ימים מעניינים ביותר. הם יהיו ימים מעניינים ממש. הרפורמות (האגררית, החינוכית ורפורמת השכר) יבואו אבל רק דרך מאבק חריף.

  6. מלי לרמן

    מה שקרה בארגנטינה ב 2002 זה תופעה מאוד נקודתית. הכלכלה הארגנטינאית התמותתה בעקבות שגיאות שהממשלה עשתה ונכון שהייתה תנועה עממית כבר לפני ההתמותתות אבל היא לא ממש הגיעה לשלטון ושינתה את השיטה ב 180 מעלות. אם הממשלה הייתה מפסיקה את ההצמדה לדולר יחד עם הפיחות הבראזילאי ב 15 לינואר 1999 שום דבר לא היה קורה. כשהיא נכנסה לאגו טריפ והחזיקה את הדולר שווה לפזו כל התעשיה ושרותים ברחו לברזיל או שלא הגיעו לבואנוס איירס מה שהביא להתמותתות ב 2002. בגדול זה נכון שקיימת פנייה שמאלה בכל דרום אמריקה אבל דווקה הדוגמה של ארגנטינה היא לא הטובה ביותר. עם זאת, כפי שאמרתי מסכים עם המסקנות.

  7. לא להון-שלטון-עיתון

    שילכו כולם – יותר מהר. קצב הפרישה של יולי וסמי עופר איטי מידי. וגם ההספדים בכל העתונים מ"ידיעות" של מוזס, דרך "מעריב" של נוחי, עד "הארץ" של שוקן של הון-שלטון מיותרים. מתי נשחרר כבר את הון-שלטון-עיתון מכיסינו וחיינו?