• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שדה קוצים

"הצבר" של ירון לונדון משקפת את התבנית המחשבתית העמוקה של אדוני הארץ
מיכל זק

לפני כשבוע עשה לנו ערוץ 10 שירות טוב והקרין את התוכנית "הצבר", שבה יוצא ירון לונדון למסע בארץ כדי לבדוק אם אנחנו עם אחד, או ליתר דיוק מי שותף למיתוס של עם אחד. לזכותו יאמר שהוא בדק גם במקומות הפחות צפויים: הוא ביקר בשדה התעופה ופגש אתיופים שהצליחו אחרי שנים להתאחד עם קרוביהם, מהגרים רוסים באשדוד, משפחה חרדית במודיעין עילית, משפחה פלסטינית מהמשולש, פלסטינים בדווים מהנגב, מזרחים מירוחם וילדים של מהגרי עבודה בתל אביב. אולם לצד הניסיון של לונדון לשנות את הפרדיגמה הצרה ולפגוש גם את אלו שאמם איננה יהודייה, נחשף היחס של ההגמוניה הלבנה ל"אחר".

לונדון בחן בהתרסה מעודנת אם האתיופים אכן יהודים ועל כך הושב לו בנימה דומה, כי לא ייתכן שחובת הוכחת היהדות נופלת תמיד רק על השחורים שבינינו. על כך הגיב בחיוך. הרוסים הציגו את עצמם כלא-יהודים ושרטטו דמות של ישראלי אחר, הם עניינו אותו אך לא דרשו ממנו דבר. מול החרדים הוא התרפס, רק אצלם הוא ביקר בבית ואכל "אוכל יהודי". הוא ניסה לאתגר ושאל את השאלה השחוקה של בני המעמד הבינוני: מדוע אנחנו צריכים להילחם ולעבוד בשבילכם? אך מול התשובות הצפויות והמוכרות, הנמיך קומה ונשאר בעיקר מוקסם ומנומס.

על הפלסטינים הוא צעק ונזף בדרמטיות, כשהוא יורה לכל הכיוונים, את הבדווים האשים בפיקסציה בגלל שהם מתעקשים לחיות על אדמתם. הפלסטינים שדרשו הכרה הואשמו שהם פלסטינים-לייט כי הם דואגים לחינוך טוב לילדיהם. היה קשה לעקוב אחר הנימוקים שלו: מחד, האחיזה באדמה נראתה לו פרימיטיבית, ומאידך, מי שרוכש את הכלים של המודרנה הואשם בחוסר אותנטיות. במפגש הזה הוא החל לאבד עשתונות, המאבק על הקרקע ולא פחות מכך המאבק על הנרטיב הציוני ערערו את צדקת הדרך ואת שביעות הרצון העצמית.

ירון לונדון. מתוך פתיח האנימציה של אריק בועז לסדרה "העם הנבחר"

כך היה גם בירוחם. הבמאי דוד דרעי הפגיש את לונדון עם אמו ועם מייסדות נוספות מהעיירה, כולן סיפרו על ההונאה הגדולה של שנות החמישים, כאשר ביקשו להגיע לבאר שבע והפקידים הביאו אותם לירוחם. מה שנשאר מאותו מפגש הוא הזלזול של לונדון באותן נשים. הוא הטיח בהן שהן לא מודרניות. וההוכחה לכך? הן רוצות את ילדיהן קרוב לבית, בעוד שהאשכנזים שולחים את ילדיהם להצליח בעולם. הוא האשים אותן שהן עסוקות במשפחתיות ובחום ובכלל מדברות בערבית כשהן מתעצבנות (?!). הן לפחות כיבדו את האורח ולא רצו לומר עליו דברי תוכחה בשפתו. גם כאן נראה שעוולות העבר רובצות על כתפיו של לונדון – לונדון האיש, אך בעיקר לונדון כמייצג של עדה ומעמד, אותו מעמד חסר בושה.

אולי טוב שתרבות הפוליטיקלי קורקט עדיין לא השתרשה בארץ ואנחנו יכולים להיחשף בנקל להתנהגות מתנשאת, וכך בבוא היום גם להילחם בה. לקראת סיום הסרט לונדון שוחח עם ילדי מהגרי העבודה, הוקסם מהם וראה בהם את חלום כור ההיתוך הבן גוריוני. נראה שמי שאסיר תודה וקטין, לא מאיים ומקבל מקום על שולחנם של אדוני הארץ.

כדי שלא יראה כאילו מדובר בהתקפה אישית, נשארתי לצפות גם בתוכניתו של גיא פינס (שמשום מה יושב מאחורי שולחן, בעוד שהמגישה השותפה לירון ויצמן חשופת הרגליים עומדת. אבל זה לפוסט אחר). היה אייטם על אברי גלעד, המואשם בימים אלו בביטויי גזענות כלפי ערבים ברדיו. אני, לתומי, ציפיתי שפינס יגיד שאין מקום לביטויים גזעניים ומכלילים. אך בתום הכתבה הוא הרשה לעצמו לתמוך בגלעד ואמר: "….עדיף לא להגיע למקום האמריקאי הזה שבו כל מילה שאתה אומר מקימה עליך ארגון חברתי זה או אחר. זה אפשרי אולי במעצמה כמו אמריקה אבל לא בחור קטן כמו המזרח התיכון בו אנשים נוסעים אחורה ודורסים את הילדים, או מערבים את המאפייה בכוכב נולד, לא חשוב מאיזה עדה הם בכלל… אולי לא נורא שנאמרים דברי ביקורת כאלה".

התלבטתי אם מדובר בטיפשות, בהתנשאות או בביטוי גזענות. גזענות היא השילוב בין עמדות של עליונות והכוח לדכא את מי שסימנת כנחות, או לחילופין לחלק פריווילגיות לקבוצות העליונות. לאנשי התקשורת שראיתי באותו ערב אין אמנם את הכוח לחוקק חוקים מפלים או להורות למשטרה לעצור שחורים, ערבים או בעלי חזות מזרחית, אך הם מחזיקים בידם את הכוח לעצב דעת קהל. התקשורת בחברה חופשית אינה נשלטת על ידי השלטון, אלא לרוב משקפת את רחשי הלב של בעלי עניין וצרכנים. פני העם כפני התקשורת. הסרט של ירון לונדון משקף את התבנית המחשבתית העמוקה של אדוני הארץ.

התבנית הזו גורסת שכל מי שחי כאן עדיף ורצוי (לטובתו כמובן), שיאמץ את ערכי הקבוצה השלטת, מנהגיה ואורחות חייה. תודה לערוץ 10, לונדון אמנם יצא בתור "העם" לחפש מי שותף להגדרה איתו, אך בעצם יותר משלמדנו על ה"אחרים" של לונדון, למדנו על עמדות ההגמוניה, אותה הגמוניה שתופסת עצמה כמגדירה וממדרת. עם הידע הזה ניתן יהיה להילחם למען חברה צודקת ושיוויונית יותר.

שנתי נדדה באותו לילה ובבוקר שמעתי תגובות. מאשכנזים שמעתי שהם חשבו שהסרט שיקף נכונה את המזרחים המתבכיינים. ומהמזרחים? עליהם לא יעבדו, הם כבר מכירים את השיטה, או כדברי דרעי ללונדון: "לא בא לי להיות המזרחי מחמד שלך".

הכותבת חברת נוה שלום, עובדת במועצה האזורית למען הכפרים הלא מוכרים בנגב וממקימי עמותת אלסווט אלעאלי, שמטרתה השמעת הקול של הקבוצות המוחלשות בישראל

כנראה שיעניין אותך גם: