הגרזן של שלדון

פרשת ההתנצלות של ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון מבטאת בדרך המדויקת ביותר את זעקת ה"הון-שלטון" העולה מהמחאה החברתית. סיכום ביניים וגם סיפור טראומטי מתחילת הקריירה העיתונאית
יזהר באר

ההתפטרות הקולקטיבית של העורכים והמגיש של מהדורת "השבוע" בערוץ 10 החזירה אותי לתקרית אחת שאירעה לי כעיתונאי צעיר לפני שנים, שהיתה אחת הפאשלות המקצועיות הקשות שעיתונאי יכול לעלות על דעתו. סיפור המעשה הוא כזה: באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת נמניתי על מערכת המוסף הירושלמי "כל העיר", שנחשב אז לאחד מהעיתונים המקצועיים והאיכותיים במדינה. רבים מאנשי המערכת דאז מילאו וממלאים תפקידים מרכזיים בעיתונות ובספרות הישראלית, ביניהם גם רותי יובל וניר בכר, שערכו עד השבוע שעבר את מהדורת "השבוע" של ערוץ 10.

"כל העיר" היה אז עיתון לוחם, חושף, אמיץ ובעל ערכים עיתונאים מקצועיים שהכשיר קאדר של עיתונאים מעולים. לא ניתן היה בנסיבות של אז לדמיין מישהו שיכפה על העיתון התנצלות ברוטאלית כמו זו שנכפתה על ערוץ 10 בסוף השבוע. אלא שהמקרה שלי נראה שונה. ככתב שכיסה אז את תחום המשפט והפלילים הכנתי כתבה ארוכה ומושקעת על עורכי הדין הפליליים בירושלים. מסגרת אחת בכתבה יוחדה לסיפורו של עורך דין ירושלמי מפורסם אחד אשר הסתבך בעצמו בפלילים. מאחר שסמוך למועד פרסום הכתבה נקראתי לשירות מילואים, עשיתי מאמץ גדול לסיים את התחקיר והכתיבה, וכך כשהגעתי אל נקודת הסיום באישון ליל, עייף ולא מרוכז, החלפתי בטעות את שמו של עורך הדין הנאשם בפלילים בשמו של עורך דין ירושלמי בכיר אחר, ששם משפחתו זהה.

באחד מימי הקיץ הלוהטים, במהלך אימון שדה במדרונות השוממים של מדבר יהודה, נקראתי פתאום על ידי נציג יחידת המילואים שלי אל המפקדה, שם לקחתי ביד רועדת את שפופרת טלפון נל"ן, מצפה לשמוע איזושהי בשורת איוב (כיוון שרק בשורה כזאת יכול למסור מי שמסוגל למצוא אותך אי שם במדבר באמצע שירות מילואים, בימים שהטלפון הסלולארי עדיין לא נולד). על הקו היה העורך שלי, אהוד אשרי, שמסר לי כי העיתון קיבל התראה לקראת הגשת תביעת מיליונים מאותו עורך דין בכיר שבשגיאת קולמוס האשמתי אותו בפלילים. לרוע מזלי, עורך הדין הנפגע פצח באותם ימים בקמפיין לראשות עיריית ירושלים, כך שהיה לו בסיס מוצק לטעון כי לא רק שגרמתי נזק גדול לשמו הטוב, אלא אני עלול להיות אף אחראי לחיסול הקריירה הפוליטית שלו.

שנים רבות תכננתי לשאול את אשרי כיצד הצליח לאתר את מקומי במדבר, אך הוא מת לפני שלוש שנים ותשובה על כך כנראה לא תימצא. את חומרת העניין הבנתי אז מיד – מדובר היה די בוודאות בסיום הקריירה העיתונאית שלי. כשסיימתי את שירות המילואים עשיתי מעשה שהתברר לימים כנועז ודרמטי, כשהלכתי לפגוש את העו"ד הנפגע בכבודו ובעצמו, שכבר התחיל לגלגל את תביעת המיליונים שלו שעלולה הייתה להוביל עד לסגירת העיתון. אחרי ששפך עלי קיטונות של רותחין שאל אותי מארחי היכן עשיתי את שירותי הצבאי. בצנחנים, עניתי. באיזו יחידה? שאל. נקבתי בשמה. העו"ד ספק את כפיו בצהלה והכריז כי זוהי בדיוק היחידה שהוא משרת בה, בהתנדבות כמובן, כיו"ר עמותת בוגריה. עולם קטן; תוך דקות אחדות נסגרה העסקה – העיתון יפרסם התנצלות בגין השרבוב המוטעה של שמו וישלם סכום סמלי של פיצויים שייתרם לעמותת בוגרי היחידה. העיתון ניצל וכך גם הקריירה העיתונאית שלי. נפרדנו בחיבוק (או כך אומר לי זכרוני אחרי כל השנים הללו. לחיצת יד חמה היתה בוודאי).

כל ההקדמה הזאת נועדה להציג סיטואציה מקצועית מוכרת מאד לעיתונאים ולעורכים בכלי התקשורת, שבה מוגשת תביעת דיבה או ודרישת התנצלות מצד מי שחש כי נפגע מפרסומיהם. יש כללי משחק די ברורים בסיטואציה הזאת, ומאחר ובמרבית המקרים – כמו במקרה שלי – מדובר בהעדר כוונת זדון, הפרשה מסתיימת בדרך כלל בהבהרת העובדות. במקרים קיצוניים מתלווה לכך גם הבעת התנצלות. אם הצדדים לא מסוגלים או אינם מוכנים להגיע לפשרה, הרי לשם כך ישנם עורכי דין המתמחים בנושא המקבלים את שכרם. הם שוקלים את מהות הנזק ואת היכולת להוכיח אותו, ונסמכים על הדין השואף לאיזון בין חופש הביטוי והעיתונות לבין הזכות לכבוד ולשם טוב. התוצאה תהיה בדרך-כלל מידתית.

גיא זוהר ושלדון אדלסון. צילומי מסך

לא כך היה במקרה זה. התנהלותם של אדלסון ולאודר מזכירה דיאלוג של שופטי כדורגל. האחד אומר: כשאני מבחין בנבדל – אני שורק. השני עונה לו, אני שורק רק כשאני בטוח שראיתי נבדל. והשלישי פוסק, כשאני שורק זה נבדל. הוסר המסווה מעל הטענה הרווחת על חופש עיתונאי כמעט מוחלט בכלי התקשורת המסחריים המרכזיים. זעקת ההון-שלטון-עיתון נשמעת רלבנטית מתמיד. לעצם העניין, נאמן למציאות הזאת המשפט "אין ולא היתה התנצלות כזאת מעולם" של העיתונאית ועורכת הדין לשעבר, טל שניידר, שטענה כי "במשרדי עורכי הדין, בכל פעם שהיתה מגיעה תלונה… העיתונאים ועורכי הדין בשמם, היו מתווכחים על כל מילה ופסיק בהתנצלויות, תיקונים והבהרות. תמיד העדיפו לפרסם תיקון או הבהרה והתנצלות היתה המוצא האחרון. ההתנצלות היתה משובצת בסוף העיתון או השידור, בטח לא בפתיחה ובעיקר, ההתנצלות לא עשתה צחוק מעבודת העיתונאי. לא השפילה אותו עד עפר. כשהכתבות היו מבוססות – כמו בכתבה של אבנר הופשטיין – על ראיונות און או אוף דה רקורד, עמדה לעיתונאים הגנת תום הלב. גם אם המרואיין לא דייק בפרטים, העיתונאי פעל בתום לב ולכן הסיכוי של התובע בבית המשפט היה נמוך, נמוך מאוד. חופש הביטוי במדינת ישראל חשוב יותר מפגיעה זו או אחרת בנשוא הכתבה".

אכן, הזכות לחופש הביטוי זכתה בפסיקת בית המשפט העליון להכרה ולמעמד של "זכות עילאית". יסוד לשון הרע מוגדר בחוק כ"דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו… בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".

לא הרבה מכך ראינו בכתבה המקורית של אבנר הופשטיין על שלדון אריסון, ששידר ערוץ 10. מדובר היה בכתבת פרופיל מאוזנת למדי, העוסקת אמנם בצדדים מעוררי מחלוקת של אדלסון, אך כוללת גם פנים מחמיאים של אחד מעשירי עולם, כמו למשל תיאורי הזוגיות המיוחדת שלו ושל אשתו. גם דברי הביקורת שהושמעו היו מפי עדים שהופיעו בכתבה, כך שלא ניתן להאשים את הכתב בכוונת זדון.

בתי המשפט נותנים משקל מיוחד לחופש הביטוי הנוגע לענייני הציבור ולאנשים הנושאים במשרות ציבוריות, בהסתמך על ההכרה בחשיבות הביקורת החברתית בעניינם של אנשי ציבור לטובת קיום משטר דמוקרטי תקין. השופט שמגר ציין בעניין זה כי "מתן האפשרות וההזדמנות להשמעת ביקורת מדינית, חברתית ואחרת על פועלו של השלטון, מוסדותיו, חברותיו, שליחיהם ועובדיהם, הוא עיקר שאין בלעדיו לקיום ממשל דמוקרטי תקין". השופט ברק הסביר כי "לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת… יותר מאשר לאיש 'הפרטי'… להגן כראוי על שמו הטוב". מדברים אלה ניתן ללמוד כי איש ציבור שהושמץ יוכל, יותר מאחרים, להציג פרסום נגדי שיחשוף את שקריות הפרסום אודותיו.

שלדון אדלסון – מכוחו כטייקון תקשורת ובעל אג'נדה פוליטית בלתי סמויה, תושב חוץ שמנסה להשפיע באופן דרמטי על הלכי הרוח של הציבור בישראל באמצעות עיתונו "ישראל היום" ומכוח אחזקותיו וקשריו בתאגידים שונים – הוא לפיכך "דמות ציבורית" ללא התניות והתחכמויות. אם היה מגיע הנושא לפתחו של בית המשפט, סביר מאד שהפרשה היתה מסתיימת בכל ענות חלושה ואדלסון היה נאלץ, לכל היותר, להסתפק בהבהרה עיתונאית מקובלת על שתי עובדות לא מוכחות דיין, שלא היו חלק מרכזי בכתבה ששודרה. אבל אדלסון וחבריו טייקוני התקשורת בחרו להפעיל את הגרזן, באופן שביטא בדרך המדויקת ביותר את זעקת ה"הון-שלטון" שמשמיעים מובילי המחאה החברתית בשבועות האחרונים.

התפטרותם, לפיכך, של רותי יובל, ראודור בנזימן וגיא זוהר מתפקידיהם היא מוצדקת, הכרחית וראויה להוקרה. יותר מכך, היא התאפשרה בעידודה של מחאת ההמונים שפרצה לפני שבועות אחדים וסיסמתה "העם דורש צדק חברתי". צדק החברתי כולל גם את ההכרה כי כלי התקשורת שולטים על האוויר הדרוש לנשימתה של הדמוקרטיה וכי במה זו אינה יכולה להיות רק נכס פרטי, הוא גם נכס ציבורי.

הכותב הוא מנכ"ל קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אפרכסת

    נתחיל מהתפל, אני מנסה לאמץ את תאי הזכרון הספורים שנותרו לי בנסיון להזכר אילו עורכי דין התמודדו בתקופה המדוברת על ראשות עיריית ירושלים ועולים לי שני שמות ראובן ריבלין ואלישע פלג (אני מהמר על השני).

    לגופה של הרשימה ולגופתה של העיתונות, הרי שההון ובעליו נכנס לעיתונות לא כדי להאדירה ולא כדי לאוררה, אלא כדי להפוך אותה למסלקת יח"צ לעצמו.

    לשלדון אדסון אין שום קשר או זיקה או מורשת של מו"ל.
    כנ"ל לנוחי דנקנר ולנמרודי הבן. נוני מוזס הוא אומנם בנו של נח מוזס ז"ל וגם את יודקובסקי ז"ל הכיר ואת ורדי וכן אחרים שהינם בעלי "לגאסי" עיתונאי עמוק. כל אלה לא מסייעים לו לבנות אצלו מחוייבות לערכים של עיתונות.

    דווקא המבנה של חברת החדשות – ביזור של הבעלים המסחריים – מאפשר יחסית לעבוד. הערוץ הציבורי – רשות השידור – שאמורה היתה להכות את כל עמיתותיה באייכות ועצמאות – נשלטת בידי קומיסרים פישרים המכנים את עצמם בשמות מצחיקים כמו אסטרטגים וכיו"ב. בקיצור משוררי החצר דלי הרוח של נתניהו מושלים ברוממה.

    ערוץ 10 צריך לנסות מתכונת קצת נועזת ונסיונית: להפוך את ציבור צופיו לבעלי המניות.

    ואחרית דבר שהיא גם הכותרת: על מה עוד נותר לקשב להגן?

  2. דרור בל"ד

    ברכות לכתב האמיץ והמוכשר אבנר הופשטיין על כתבותיו (ולא רק זו המדוברת) ולעורכיו המתפטרים. ערוץ 10 – יותר משאר כלי התקשורת הממסדיים – ממלא, באופן חלקי וחסר אמנם, את חובתו האזרחית והעיתונאית יותר מכל ערוץ ממסדי אחר.

    על שיתוף הפעולה של התקשורת הממסדית זכינו לקרוא רק השבוע במאמרו המצויין של עידן לנדו. לנדו לא נצרך לציטוטים של אהרון ברק או של מאיר שמגר, ממש כשם שלא נצרך להתחבק עם פושעי מלחמה מזדמנים כדי להצדיק את טיעוניו. האם לא הסתייע בידי מנכ"ל קשב – המרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל ( אין דמוקרטיה בישראל ולכן המרכז, כמו גם שמו, הוא פרופגנדה ציונית) – להמציא ציטוטים מפי גורמים שאינם מזוהים במובהק עם הפורענות הציונית?

    כותב באר: "…[ההתפטרות] התאפשרה בעידודה של מחאת ההמונים שפרצה לפני שבועות אחדים וסיסמתה "העם דורש צדק חברתי". צדק החברתי כולל גם את ההכרה כי"…
    ההמונים אינם דורשים צדק חברתי. צדק חברתי מנוגד לאידאולוגיה הציונית, ע"פ כל הגדרה שהיא (פרט, אולי, לזו של הציונים עצמם). לומר שההמונים דורשים צדק חברתי כמוהו כהקמת ארגון למען הגנה על מה שמכונה בפי הציונים 'הדמוקרטיה הישראלית'.

  3. לא הייתי צנחן

    והביברמאנייקים סתמו גם את המוצא הזה. למדינה "אסור להתנצל" גם כאשר היא אשמה, הם פסקו. אסור! על המצור שהטיל ברק, על הטבח במשט ההומניטרי, על הרג 6 חיילים מצריים… כי זו הנורמה של הגועליציה בראשות ביובי.

  4. מדען מהדרום

    למה הם לא התפטרו כשהכניסו להם למהדורה קידום מחירות לתוכניות טלווזיה של הערוץ שלהם, או של חברות בבעלות צולבת של המשקיעים שלהם? איפה הם היו כשדעות מסוימות (למשל לגבי אתרוג מסויים) עברו צנזורה עצמית?
    המדיה הישראלית מגוייסת לאידואולגיה מוסיימת מאוד ולכסף של בעליה. אבל כשמעיזים לאנוס אותם לכוון שפחות מקובל עליהם, אז הם נזכרים להתפטר?
    מי שהולך לישון בלי כבוד מקצועי, שלא יתלונן כשהוא מתעורר עם פרעושים!

  5. אשר עידן

    כל המדיה הטייקונית (עיתונים, טלוויזייה) בגסיסה, גם הציונית וגם הלא ציונית, גם הישראלית וגם הפלסטינית. יסורי הגסיסה של המדייה הטייקונית, הם חבלי הלידה של המדייה החברתית (רשתות חברתיות, יוטיוב, בלוגים). הריקבון לא התחיל היום. הוא היה קיים כבר בשנות החמישים בעיתונים דבר, הארץ ושאר ירקות. ההמון חכם מכל עיתון

  6. עמירם ברוטמן

    כשאתה קורא עיתון אתה יודע מה הוא מפרסם, לעולם לא מה הוא מסתיר.
    http://www.monitin.org.il

  7. סמולן

    האחוסליזם שמכוחו באר נפטר מהעוול שביצע לאותו עורך דין שנפגע על לא עוול בכפו, מתואר כאן כמעט בנוסטלגיה. זו לא הפעם הראשונה שבאר מזרזף, כטייקון הרוכש מוצרים ומרעיף על המעמדות שמתחתיו, מעין ציוניזמים. אני ממליץ על ועדה מבררת.

    שנית, האם אני היחיד שתוהה, כמו אדיוט, בעניין השאלה הטפשית משהו, האם אידלסון באמת עשה את אשר עשה, או לא ? כי אם סתם נכנסו בו, יש מצב שהטייקון עשה שירות רב למדינה כאשר נפטר עבורנו מקבוצת האנחנו-לא-אחראים-בפני-אף-אחד הזו. אני לא רוצה לחשוב ככה, אבל ככל שהדיון נמשך מבלי להתייחס כלל לעניין העובדתי והקונקרטי, הדעה הזו מתחזקת.

  8. איתן ירדן

    נניח, אבל נניח, שבאמת העיתונאי טעה ושידר עובדות שגויות.

    האם זה לא מפחיד, שיום אחד אתה עלול לחטוף או גיבוב של שקרים בטלויזיה שמשמיצים אותך בלי שום יכולת להתגונן ? האם לא מפחיד שגם כאשר מדובר בכתבה מוטה, העיתנואי תמיד יוכל להתגונן בכך שהוא רק שידר מה שאנשים אמרו ושהוא פעל ב"תום לב" ?
    למען האמת ממש לא ברור לי ממה אני צריך לפחד יותר. האם מזה שכנופיה שמאלנית השתלטה על התקשורת באופן מוצהר, או שמיליארדר בעל מניות מאלץ את כלי התקשורת שלו לנהוג בהגינות אם דיווחו על שטויות.

    שאלת המפתח היא אם מדובר בהוצאת דיבה, או מדובר בכפיה של התנצלות מפוברקת. שני הצדדים מפחידים באותה מידה.
    חוץ מה"אוי אוי אוי" שבכתבה זו, ובאינפור הכתבות הדומות לה אין שום דיון ענייני מי צודק.

  9. נכתב ונשלח ב 11.9 ולא מה"תאומים" שבניו יורק

    המעניין בתאריך, הוא שהאלימות חזרה פעמיים באותו יום נורא. בפעם הראשונה 11.9.1973 תפס פינושה את השלטון בצ'ילה בעזרת ה-CIA ובהדרכת היהודי קיסינג'ר. הנשיא הנבחר הדמוקרט סלבדור אליינדה נרצח, או התאבד לאחר שחיל האוויר של פינושה תקף את המונדה, בית הנשיא. היום התעלמה העתונות הציונית, כולל "הארץ" מהאירוע, ודיווחה רק על הטקס בניו יורק.
    כאילו שהנרי קיסינג'ר והחונטה בראשות גנרל אגוסטו פינושה לא רצחו אלפים. זבש"ה של ארה"ב שהיא שוכחת/משכיחה את קורבנות הפיכת ה-CIA בצ'ילה, אבל מדוע ynet, nrg ו"הארץ" שותפים להשכחה? – זאת למרות שבצ'ילה נרצחו הרבה יותר בני אדם מאשר נהרגו במגדלי התאומים. רובם היו אנשי שמאל, וגם דמוקרטים אחרים.
    כך 28 שנה אחרי שה-CIA וקיסינגר אירגנו הפיכה פשיסטית בצ'ילה גם ארה"ב ספגה. הטבח לא הגיע לבני האדם בארה"ב, אבל גם לדמוקרטיה הצ'ילנית זה לא הגיע. וההבדל הוא, וגם הבעיה, שארצות הברית נכונה להשליט בכוח את שליטתה במשאבי העולם. בצ'ילה זה היה הנחושת, באזורינו זה הנפט. לכן אפילו 'הדמוקרט' אובמה תומך במלוכה האכזרית הווהאבית בסעודיה, ובמשטר הכיבוש הישראלי. אבל לא לעולם חוסן – גם למעצמה החזקה ארה"ב.
    היום לפני עשר שנים, והיום לפני 38 שנים – אירעו האירועים המחרידים. האחד היה ביוזמת הסי.אי.איי – ההפיכה נגד המשטר הדמוקרטי בצ'ילה, ותפישת השלטון בידי המשת"פ של קיסינג'ר – ורצח אלפים רבים. השני היה למרות מאמצי ה-CIA למנוע משותפיהם למאבק נגד הצבא האדום באפגניסטן – אנשי אל-קעידה. כך הצליחו ידידי משפחת בוש בתכנון משפ' בן לאדן להכות בלב העולם הקפיטליסטי, ב"מגדלים התאומים". האירועים לא קשורים האחד בשני. אבל התאריך…

  10. יחיאל, רחובות

    ראיתי את הכתבה במלואה ב-YOUTUBE וכן את ההתנצלות.
    קשה לי להבין על מה יצא הקצף? הערוץ מודה שהוא שידר דברים לא נכונים. קצפו של באר יצא על המיקום והצורה שהערוץ התנצל. אני חושב כי שמנכ"ל המרכז להגנת הדמוקרטיה, באר צריך לדרוש כי כל התנצלות והודעה על זיכוי יהיו לפחות באותו מיקום, גודל וזמן כמו ההכפשה או ההודעה על החשד. אם מכתב העמוד הראשון בגודל 72 שמשה נחשד, אזי צריך להיות מפורסם בעמוד הראשון בגודל 72 שהוא נוקה מחשד, ולא בעמוד 18 למטה באותיות בגודל 8. נראה לי כי קצפם של אבירי הדמוקרטיה יצא על כך שהם היו צריכים להתנצל בפני אדם שתומך בימין.

  11. אורי

    בוא נשמע מה יש לחנן גולדבלט להגיד בעניין קצב…

    אתם העיתונאים מסוגלים בצורה זדונית ומרושעת לחסל בן אדם ולצאת זכים ותמימים מבלי לשלם על מעשיכם. מספיק לקרוא את בן כספית נוטף השנאה כל יום שישי במעריב, או לראות איך אילנה דיין כמעט גמרה את הקריירה וזרקה קצין חף מפשע לכלא בשל טענת רצח שהמציאה ממוחה הקודח ובישלה בחדר העריכה.
    כן אני חושב שישראל היום רע למדינה, אבל מצד שני אם גיא זוהר טעה הוא צריך לדעת להתנצל, ואם לא טעה שיבקש בירור על העניין, או שיעמוד מטעם עצמו למשפט. לא נפגע פה חופש העיתונות, בן אדם שחש נפגע רצה להגן על שמו הטוב, וגיא זוהר בחר בדרך הקלה להתחמק מלעמוד על עמדותיו.