הניקיון שלכם הורג אותנו

רון חולדאי מודאג מהנוף. בשבוע שעבר הצהיר כי "אנחנו לא יכולים לתת לאוהלים להפוך לחלק מהנוף של העיר". מי זה אותו "אנחנו" שבשמו הוא מדבר לא ברור, אבל כמי שגדל בקיבוץ וגר בתל ברוך הירוקה אפשר להבין את רגישותו לדשא ולפרחים. אוהלים עבור רון חולדאי אינם ואסור שיהיו חלק מהנוף העירוני של העיר הבינלאומית תל אביב (בוודאי לא בסוף השבוע של אירועי "אוהבים אמנות"). לכן הזדרז לעשות ככל יכולתו על מנת לפנותם, לכן משטרת הניקיון שלו התייחסה אליהם כאל לכלוך וזוהמה (בינתיים, לאוהלים הנותרים יש עוד יומיים של חסד).

האנתרופולוגית מרי דאגלס, שחלק גדול ממחקרה עוסק במנהגי טוהרה ביהדות, הצביעה על העובדה כי לכלוך הוא למעשה חומר או דבר-מה שנמצא מחוץ למקומו. לדוגמה, קפה בכוס הוא קפה, קפה על הרצפה הוא לכלוך. אוהלים באתרי קמפינג או ביער לא ייחשבו על ידי חולדאי כלכלוך, אבל כשהם בשדרה הם נראים בעיניו ככאלו. אולם דווקא בכך טמון יתרונם כמגלמי המחאה; בין אם הם מאוישים על ידי מוחים או חסרי דיור ובין הם עומדים ריקים, האוהלים הם סמן תמידי המזכיר שיש על מה למחות ושהמחאה היא ללא הפסקה – לא רק במוצאי שבת ולא רק בכיכר העיר.

האוהלים מפריעים לראש העירייה לקדם את תל אביב כ"עיר עולם" – תואר עליו הוא מכריז בגאווה, בעוד שבעולם המערבי הנאור הוא הפך לכינוי גנאי ולסמן של אפליה והדרה של האוכלוסייה המקומית, בעיקר זו ממעמד הביניים והמעמד הנמוך. ססקיה סאסן, מי שטבעה את המונח "עיר עולם", הציעה גם את הדרך להילחם בתופעה – לחשוב את העיר כולה כמרחב לפוליטיקה א-פורמאלית. גלישה של הפוליטיקה מעבר למרחב "שהוקצה" לה, כמו מועצת העירייה, כיכר ההפגנות, ועכשיו כפי שחולדאי מציע "מתחם ההידברות". מחאה היא חריגה מהסטאטוס קוו, והחריגה הזו חייבת לקבל ביטוי ויזואלי-אדריכלי-מרחבי בעיר. זהו כינונה מחדש של האגורה היוונית – מרחב השוק של הפוליטיקה הא-פורמלית, שכללה גם את הנשים והעבדים, בניגוד למרחב המוגבל והמגביל של הקונגרס, של המועצה, והפרלמנט אליהם רק גברים יכלו להיכנס. כמי שגדל בקיבוץ וגר בשכונה פרברית, כמי שהוביל את ה"מתחמיזציה" של תל אביב, חולדאי זר לעירוניות – לתפיסה של העיר כמרחב דמוקרטי רדיקלי.

אותו מרחב רדיקאלי מתכונן בפעולות מהפכניות. אלה, כפי שהדגיש הפילוסוף מישל פוקו, מחייבות הריסה של המנגנונים, המערכות והמרחבים ששירתו עד כה את "השיטה". העיצוב העירוני, הארכיטקטורה של עיר מעמד הביניים שהועתקה מהגנים הפרטיים של האריסטוקרטיה – על שדרותיהם היפות, כיכרות הפרחים, ואפילו כיכר ההפגנות (שהופכת ליריד ספרים, למתחם להצגת טנקים, לבמת הופעות זמר) לא יוכלו להישאר על כנם. השארתם כפי שראינו עד כה לא השיגה מבחינת המאבק שום שינוי – נהפוך הוא. היו אלו האוהלים ופעולות מחאה רדיקליות אחרות כמו פלישה לבתים, פעולות גרפיטי וחסימת כבישים שהזיזו משהו לשלטון. הטקטיקות הללו, למצער, הצליחו בכינון מדינת יהודה דה פקטו בשטחים הכבושים. רק פעולות כאלה ודומות יביאו לכינונה של מדינת הרווחה בישראל.

הטענה של חולדאי שהוא רוצה "להחזיר את השדרות לציבור" שכחה שהציבור – אותו גוף מנומנם ופסיבי שחולדאי עורג לו – נעלם. חולדאי שכח שהציבור הוא מאות-אלפי המוחים, שחלקם הגדול לפני שהגיע לכיכר הסתובב במאהלים, דיבר עם אנשים, ישן באוהלים או אכל שם, או תרם בגדים והכיר א(נשים). הציבור לא רוצה שדרה נקייה – הציבור רוצה צדק חברתי ואם צריך הוא יחיה עם הלכלוך עוד יומיים או שנתיים.

בקצה האחר של העיר שחוברה לה יחדיו, הרחק מאור הזרקורים, היכן שתלויים ועומדים כנגד 700 משפחות צווי פינוי מבתיהם נשמעה לפני כמה ימים צעקה. היא נשמעה בהפגנה נגד עמידר המוכרת למרבה במחיר את נכסי הציבור, בעוד שמאות משפחות מחכות לדיור ציבורי זה שנים. היא נשמעה ברחוב יהודה הימית ביפו, רחוב שעובר ג'נטריפיקציה בקצב מואץ, ואפילו זכה השבוע להיכלל באירוע "עושים אמנות".

מפגינה, אם חד-הורית פלסטינית, צעקה: "אנחנו נחזיר את הלכלוך והפשע לעיר הזאת כדי שנוכל לחזור לחיות בה. הניקיון שלכם הורג אותנו". הצעקה הזאת מהדהדת בכל העיר.

הכותב הוא אמן וראש הסטודיו לאדריכלות קהילתית