• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

עניין למיעוט נבחר

הרבה מילים יפות מרחפות על הצורך לשפר את מערכת החינוך. בשטח, המערכת פועלת כיום כפי שפעלה מזה עשרות שנים: ילד מהמרכז מקבל השכלה שונה מילד מהפריפריה. פרק 9 בסדרת מאמרים מיוחדת על פירמידת השכר ושוק העבודה בישראל
שלמה סבירסקי

הפרק הקודם בסדרה עסק בסוגיה של התרכזות ההשקעות במרכז הארץ ובמיעוט ההשקעות בצפון, בדרום ובירושלים. משקיעים פרטיים יאמרו: איך אוכל להשקיע שם, כאשר חסר שם כוח עבודה משכיל? האמת היא שכבר היום אפשר להפנות השקעות גדולות הרבה יותר לפריפריה. לדוגמה, כבר היום יש בגליל אלפי מהנדסים וטכנאים ערבים היכולים לעבוד בהיי-טק. גם בעיירות הפיתוח היהודיות יש מועמדים רבים לתעסוקה איכותית ומתגמלת יותר מזו המוצעת להם ביישוביהם. בכל זאת, המחסום העיקרי בפני השקעות ופיתוח הוא עדיין רמת ההשכלה הנמוכה של מרבית העובדים והעובדות, כולל הצעירים שבהם.

הבה נסתכל על שיעור הזכאים לתעודת בגרות מקרב בני 17: ביישובים המבוססים שבמרכז הארץ הוא עמד (2009) על 66% – שיעור לא אידיאלי כשלעצמו, המעיד בעיקר על פערים בין שכונות "צפוניות" ו"דרומיות" בתוך יישובים אלה. הבעיה היא שמחוץ למרכז הארץ, ההישגים היו נמוכים הרבה יותר: בעיירות הפיתוח השיעור היה נמוך בכמעט עשרים נקודות אחוז – 47%; ביישובים הערביים הוא היה נמוך עוד יותר – 34%, וביישובים הבדואיים הוא עמד על 29% בלבד.

יתרה מזאת, לא כל מי שמחזיק בתעודת בגרות יכול ללמוד במוסד להשכלה גבוהה. ב-2009, רק 27% מתוך השכבה שהייתה בת 17 ב-2001 הגיעו עד 2009 למוסדות ההשכלה הגבוהה הכוללים אוניברסיטאות, מכללות ציבוריות ומכללות פרטיות. חלקם של סטודנטים מיישובים מבוססים הלומדים באוניברסיטאות כפול מזה של סטודנטים מעיירות פיתוח ואף יותר מכך מזה של סטודנטים ערבים. ייצוגם של סטודנטים מיישובים מבוססים גבוה מזה של סטודנטים ערבים וסטודנטים מעיירות פיתוח גם במכללות אקדמיות.

זאת ועוד, לפי המפקד האחרון (2008), שיעור בעלי תעודה אקדמית (ב.א., מ.א. וד"ר) עמד ברעננה על 40.1% ובהרצליה על 34.2%. לעומת זאת, בעיירת הפיתוח חצור הגלילית הוא עמד על 10.7% ובעיירת הפיתוח קריית שמונה – על 13.0%. שיעורים כמעט זהים נרשמו ביישוב הערבי הגלילי סח'נין – 10.4% וביישוב הערבי הגלילי ראמה – 14.9%.

עם נתונים שכאלה, לא פלא שחברות היי-טק וקרנות המשקיעות בהיי-טק נשארות צמודות לקו גדרה-חדרה, וליתר דיוק, תל אביב-הרצליה.

כבר מיום הכניסה בשערי כיתה א' נתונים התלמידים למיון ולמיסלול מתמידים. צילום: Rantz, cc by-nc-sa

אז מה עושים? מעניקים השכלה ראוייה לשמה לכולם. משתמע מזה שכיום, לא כולם מקבלים השכלה ראויה לשמה. האם זה יכול להיות? האם יכול להיות שמשרד החינוך נותן לילד א' השכלה X ולילד ב' השכלה Y? התשובה היא כן. הרבה מילים יפות מרחפות להן בחלל הציבורי אודות הצורך לשפר את מערכת החינוך, בייחוד לאור ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל במבחנים המשווים הבינלאומיים. בשטח, מערכת החינוך פועלת כיום כפי שהיא פעלה מזה עשרות שנים: ילד א' מקבל השכלה שונה מילד ב'. זה מתבצע באופן מסודר מאוד.

כבר בכיתות הנמוכות מחלקים את התלמידים להקבצות גבוהות ונמוכות. תלמידים בהקבצות הגבוהות לומדים יותר מתלמידים בהקבצות הנמוכות: יותר חומר וחומר עשיר יותר. כשהתלמידים מגיעים לסוף חטיבת הביניים, ממיינים אותם, מי למסלול עיוני ומי למסלול מקצועי. בתוך כל מסלול ממיינים את התלמידים שוב, מי ילמד לבחינת בגרות במקצועות השונים ברמה של 5 יחידות, מי ב-4 יחידות, מי ב-3 יחידות.

בקיצור, מיום הכניסה בשערי כיתה א' נתונים התלמידים למיון ולמיסלול מתמידים. כל קורא וקוראת יכולים לבחון את עצמם – כמה מאלה שאיתם למדו בכיתה א' הגיעו לקו הסיום? כמובן שזה נכון בעיקר לגבי תלמידים במה שקרוי היום פריפריה. רק אלה המשובצים למסלול הגבוה – הקבצה א', מסלול עיוני, לימוד לבחינות הבגרות במספר היחידות הגבוה ביותר – יכולים להיות בטוחים כי יגיעו לסוף המסלול הלימודי – תואר אקדמי. רוב התלמידים אינם מגיעים. תקוה לוי מארגון ה.ל.ה. כתבה על כך לפני שנים מאמר שנקרא: "גנבים, איפה שאר ה-39?" היא התכוונה להילדים שהחלו איתה יחד בכיתה א' בבית ספר יסודי באשקלון, מתוכם רק היא עצמה הגיעה לאוניברסיטה.

מערכת החינוך אינה מאמינה בכל ילדי ישראל. הרעיון שכל התלמידים והתלמידות יכולים להתקדם במסלול הלימודי עד סופו, זר למשרד החינוך. המשרד הוא שהנהיג את ההקבצות, אי שם בתחילת שנות ה-1960. המשרד הוא שחתם עוד ב-1965 הסכמים עם רשתות החינוך המקצועי ובהן אורט ועמל, להקמת עוד ועוד בתי ספר מקצועיים, בעיקר בשכונות ובעיירות הפיתוח: משרד החינוך ראה בכך פתרון הולם לכך שרק מיעוט זעיר מבני הנוער המזרחים הגיע באותן שנים לתיכון. המשרד הוא שעודד הורים בעלי משאבים לקנות שיעורי העשרה ושיעורי תיגבור בבתי הספר של ילדיהם; תשלומים אלה משמשים כיום כגורם הממיין העיקרי במערכת החינוך – ילדי הורים שארנקם תופח מקבלים תוספות והעשרה, ילדי הורים שארנקם מצומק לא מקבלים.

בשעה שהמדיניות הרשמית של המשרד היא חתירה לאינטגרציה (עדתית, אך לאו דווקא בין דתיים לחילונים ובין יהודים לערבים), הכסף הפרטי חותר לסגרגציה

משרד החינוך אינו בודד בעמדתו. המועצה להשכלה גבוהה גם היא אינה מאמינה בהשכלה גבוהה אוניברסלית. האוניברסיטאות הישראליות הושתתו על דגם מרכז אירופי, שלפיו השכלה גבוהה היא עניין למיעוט נבחר. "אליטה משרתת", קראו לזה פעם. המועצה להשכלה גבוהה התנגדה ועדיין מתנגדת להרחבת רשת האוניברסיטאות. היא התנגדה גם להקמת מכללות. ומשהסכימה למכללות, היא דאגה לכך שהן לא תעמודה על מדרגה זהה לזו של האוניברסיטאות: ללא תקציבי מחקר, ללא מעבדות, ללא מסלולי קידום אוניברסיטאיים למרצים. אין תימה שכבר כיום יש סטטוס שונה לבוגרים של המוסדות השונים.

האם כל התלמידים והתלמידות מסוגלים להתקדם במסלול המרכזי? התשובה היא חד משמעית: כן. ישנן די הרבה ארצות שהישגי תלמידיהן במבחנים הבינלאומיים גבוהים, ופירוש הדבר ששיעור גבוה מקרב תלמידיהן לומדים ברמה גבוהה, דהיינו, ברמה הנורמטיבית ולא נמוך מזה. איך הן עושות את זה? הפטנט העיקרי הוא: אין מסלולים, אין הקבצות, אין מיונים שסופם הדחה מכיתת האם, כל התלמידים לומדים יחד, תלמידים מתקשים או איטיים מקבלים סיוע בתוך הכיתה ממורה שהוכשרה לכך.

משרד החינוך איבד מגע עם המציאות בבתי הספר. בשעה שהמדיניות הרשמית של המשרד היא חתירה לאינטגרציה (עדתית, אך לאו דווקא בין דתיים לחילונים ובין יהודים לערבים), הכסף הפרטי חותר לסגרגציה. והכסף הפרטי, מרגע שהוא משמש לקידום מעמדי אקסקלוסיבי, מצמצם את ההזדמנויות של בעלי הכנסות נמוכות יותר: מאות אלפי תלמידות ותלמידים שיכולים היו להגיע להישגים השכלתיים גבוהים מתקשים כיום לעשות זאת, משום שהמסלולים היוקרתיים – תיכונים עיוניים בערים הגדולות, אוניברסיטאות, מכללות פרטיות – נקנים בכסף על-ידי בעלי היכולת.

זהו אינו החסם היחיד, כמובן. ישנם גם חסמים פוליטיים. למשל: שאלה גדולה היא האם מוכנה השכבה הפוליטית בישראל לקדם את האזרחים הערבים לדרגה של השכלה גבוהה אוניברסלית. כיום, התלמידים הערביים מצויים בתחתית סולם התקציבים וההישגים. שאלה גדולה נוספת היא, האם מוכנה הנהגת המדינה להתעמת עם הקהילות החרדיות למען הנהגת לימודי ליבה במוסדות החינוך התורניים. כיום, השיעורים הנמוכים ביותר של זכאות לתעודת בגרות נרשמים ביישובים החרדיים. שאלה גדולה שלישית היא, האם מוכנה המדינה לממן את מערכת החינוך כך, שבתי הספר שכיום אינם נהנים כלל מכספי הורים, או שהם נהנים רק מכספים מועטים בלבד, יקבלו מימון שווה לזה שמקבלים בתי הספר הנהנים מתשלומי הורים.

מה עושים? התשובה העקרונית היא – שינוי סדר היום של ההנהגה הפוליטית. שכן השינוי אינו יכול להסתכם באוסף של יוזמות מקומיות: הוא חייב להיות ממלכתי. דהיינו – שינוי במערכת החינוך הציבורית. תכנית מעשית, שלבית, עם יעדי ביניים ויעדים ארוכי טווח, להפיכתן של תעודת הבגרות ותעודה אקדמית לאוניברסליות. האם זה אפשרי מבחינה פדגוגית? האם אפשר להביא את כלל בני הנוער בישראל להישגים שכאלה? התשובה היא כן. ישנם כבר היום בישראל בתי ספר שלוקחים תלמידים נמוכי הישגים ומביאים אותם להישגים גבוהים. הידע הפדגוגי קיים. חסר הרצון הפוליטי.

ישנן גם ארצות שהנהיגו תכניות לשדרוג מערכת החינוך וההשכלה שלהן, והגיעו להישגים מרשימים. כדי להשיג זאת, יש צורך בהקצאת משאבים. בשנים האחרונות גדל תקציב החינוך הודות לשני הסכמי שכר: "אופק חדש" עם מורות בתי הספר היסודיים ו"עוז לתמורה" עם מורות ומורי בתי הספר התיכוניים. בשני המקרים מדובר בהעלאות שכר, שהן צעד מבורך כשלעצמו. אבל אם רוצים לשדרג את תפקוד המערכת ולא רק את שכר המורות, צריך להשקיע עוד: למשל, אם רוצים שלא למסלל תלמידים, רצוי שלפחות במקצועות הליבה ילמדו שתי מורות בכיתה, כאשר אחת מהן פנוייה לסיוע פרטני. זה עולה כסף, כמובן.

הגדלת תקציב החינוך יכולה לבוא כיום משני מקורות: קיצוץ בתקציב הביטחון והעלאת מסים (וליתר דיוק, הפסקת הפחתתם). במילים אחרות, מה שנדרש הוא שינוי סדר העדיפויות של הממשלות שלנו.

אסיים בקשר שבין השכלה לשכר: לפי מחקר שערכו יוסי מעלם ורוני פריש מבנק ישראל, בדור האחרון, שכרם של בעלי השכלה גבוהה עלה בעוד ששכרם של בעלי השכלה נמוכה ירד. כמובן, לא כל בעלי השכלה אקדמית הם בעלי שכר גבוה, אבל תעודה לא זו בלבד שהיא אינה מזיקה, היא גם מועילה כמעט בכל מקרה: לדוגמה, כאשר שניים מתחרים על משרה ב-4,000 שקל, האקדמאי יועדף כמעט תמיד על פני הלא אקדמאי. השכלה טובה לכלכלה וטובה לעובד/ת.

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק 8 – כל הדרך אל הבנק

פרק 7 – מעבר לצדק חלוקתי

פרק 6 – הכסף החדש

פרק 5 – קורפורטיזם של קריצת עין

פרק 4 – ברוכים השבים לימי הביניים

פרק 3 – העסקה המשולשת

פרק 2 – הכסף לא מתגלגל ברחובות

פרק 1 – עוברים לקדמת הרכבת

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נעמי רמתי

    העליתי בשיחה סביב השולחן העגול את מאמריו של שלמה סבירסקי והתפלאתי שאנשים שמחפשים שינוי ומחאה על התנהלות נאו ליברלית חזירית והפרטה לדעת אינם מכירים את מקור המידע הגאוני הזה אז המלצתי לכו לאתר ותלמדו את האמת.

  2. אשר עידן

    כל מה שקרה למעמד הנמוך בעיירות פיתוח וביישובים הערבים, בדור הקודם (השנים 1975-2005) , במפעלי הטקסטיל ושאר תעשיות עוני של המחנך הדגול לאוטמן ושל ה"סוציאל דמוקרטיה" של ההסתדרות, מנבא היטב את מה שיקרה למעמד הבינוני (בשנים 2005-2035)בדור הנוכחי. כי בדור הקודם, עבודת הכפיים הזולה עברה לסין. בדור הנוכחי עבודת הראש הזולה של המעמד הבינוני (אוניברסיטאות, בתי ספר, שירות לקוחות, משרדי ממשלה, וכו'), עוברת להודו, ופתאום ילדי השמנת של רוטשילד נחרדים למה שקורה להם. אבל התהליכים הגלובליים הם בלתי הפיכים. בלי לרפא את בעיות המעמד הנמוך, אי אפשר לרפא את בעיות המעמד הבינוני. איך מרפאים? קראו את הדבר החשוב ביותר שכתב שלמה סבירסקי: את יצירת המופת "מחר" , או "אלטרנטיבות" מתוך ספרו "לא נחשלים אלא מנוחשלים"

  3. מאור

    דוגמת האקדמאי שמתמודד וזוכה במשרה בשכר 4,000 שקל מספרת את כל הסיפור: אם היה מנצל את זמנו ללימודי מקצוע (הנדסאי/טכנאי)ולצבירת שנה-שנתיים ניסיון, היה זוכה במישרה טובה יותר.

  4. פריפיאלית

    אני באה ממשפחה שיש בה לא מעט מחוננים, לפחות בארבעה הדורות שאני מכירה. אף לא אחד מאיתנו פנה לאקדמיה, ויש לכך כמה סיבות אבל לא אכנס לזה. מאידך- מספר הבורים והנבערים שהינם אקדמאים הוא בלתי יאומן. אי לכך, אשמח לראות יותר חוטבי עצים ושואבי מים (ובשכר הגון) מאשר רו"ח, כלכלנים, עו"ד ו…שוד ושבר, גם מורים. הניתוח שלך הוא חשיבה בתוך הקופסא וחבל שכך.

  5. Aleksandra

    Thanks for taking the time to post. It's lifted the level of daebte