בין 4 ל-32 מדרגות

32 מדרגות מפרידות בין הדירה שלי לבין הרחוב. כשאני יוצאת לרחוב שלי, בדרום תל אביב, שש דקות הליכה מפרידות ביני לבין התחנה המרכזית החדשה, משם יוצאים אוטובוסים לרחבי הארץ. אני מוזמנת לעלות על כל אחד מהם, ולפעמים אפילו לא יבדקו אותי בכניסה אלא רק ימששו את התיק שלי ויעברו הלאה.

בימי שישי אני יושבת עם החברות שלי באיזה בית קפה תורן במרכז העיר, ואנחנו מדברות על מה שבא לנו באותו רגע. על החיים שלנו, על החברים שלנו, עלינו. לפעמים אנחנו מדברות על הכיבוש ועל הממשלה שלנו, לפעמים זה נורא, לפעמים זה נורא מצחיק. אם נרצה, נוכל לקרוא למלצר, והוא יביא לנו קפה, בתנאי שנשלם. אם נרצה, נוכל ללכת לשירותים. בכל רגע נתון נוכל לעשות מה שאנחנו רוצות. זה לא שאין לנו בעיות, יש לנו בעיקר בעיות, אבל אנחנו יכולות ללכת למקום אחר לדבר עליהן.
יום שישי אחד, אני לא הולכת לקפה. הפעם החלטתי ללכת לאחת ההפגנות בכפר א-נבי סלאח.

לפני שאתחיל לספר את מה שאני רוצה לספר, אני מוכרחה לציין כמה דברים. הראשון – אני סולדת מהפגנות. מעולם לא נכחתי באחת מחוץ לתל אביב, ואפילו בתל אביב אני ממעטת ללכת. אני מודעת לחשיבות ההפגנה, אבל ההפגנות בשטחים הכבושים תמיד נראו לי אלימות ומפחידות, לא התחשק לי שיזרקו עלי כלום, ולא רציתי לראות אנשים נפגעים, ופוגעים. העדפתי לא לקחת חלק במכונה האקטיביסטית-אנרכיסטית, שעם הקיצוניות שלה אני בדרך כלל לא מסכימה. להפגנה הזאת הלכתי עם מצלמה, רק על מנת לתעד. מה כבר יכול לקרות לי, אני יודעת שאני לא משתתפת פעילה.

* * *

12 בצהריים. חם לי. פנינו ימינה בשילת, עוד דקה אני בחו"ל, לפי השלטים שמזהירים אותי שאני לא בכיוון. יש מחסום בכניסה לכפר ואנחנו צריכים ללכת ברגל מהמכונית ועד לבתים, הליכה של שעה בתוך שדות קוצניים, מלאי אבנים, ולמעשה – בכלל לא נוחים להליכה. בעוד אני תוהה מה רע בללכת על הכביש, מסבירים לי החבר'ה שהחיילים עלולים לתפוס אותנו ולעצור אותנו על הכביש. אחרי ארבעים דקות הליכה כבר לא אכפת לי שיעצרו אותי, רק שישימו אותי באוטו כלשהו.

אנחנו כמה דקות מהכפר ועומדים לחצות את הכביש שמסתעף עליו. ההוראות הן לרוץ כמו הרוח במידה ויש חיילים. אני לא מסוגלת. שנים שלא יצאתי לטיול שנתי. האוטו שלנו חמש דקות מהכפר, קיבינימט, רק המחסום גורם לכל הסיבוב הזה. אני עוד לא קולטת כלום.

הגענו לכפר. ההפגנה תתחיל כשהתפילה תסתיים, וממליצים לנו לרוץ מהר לבית ולעלות שם על הגג, איפה שאפשר לצלם הכי טוב ולא נמצאים בתוך ההפגנה. כדאי לרוץ עכשיו, כי עוד חמש דקות ההפגנה תתחיל ואנחנו נהיה באמצע האש. שוב אני רצה. השעה אחת בצהריים.

שמונה מדרגות מפרידות בין הכביש הראשי לבין הכניסה לבית. אנחנו אומרות יפה שלום ליושבים בכניסה ונכנסות לתוך הבית שלהם. ביקשנו מהם להיכנס, זה נראה להם מוזר – אף אחד לא מבקש פה כלום. עשר דקות לאחר מכן מתחילים לירות רימוני גז, רימוני הלם או מה שזה לא יהיה. אני לא מרגישה כלום ולא אכפת לי. אני רואה הכל דרך המצלמה ושום דבר לא יכול לפגוע בי, כי אני על הגג וכי אני מדברת עברית. אני יכולה לצעוק להם שיפסיקו, ושאני לא חלק מזה. כשהריח של הגז מגיע לכיווני זה מבהיל, אבל לא באמת. אני נכנסת עם כולם ישר לבית וסוגרת את הדלת של הגג. דקה אחר כך העור שלי מתחיל לבעור. העיניים שורפות, האף והגרון עולים באש, אני לא מבינה מה קורה. אני לא יכולה לבכות כי הגז חוסם את הבלוטות, ואני לא יכולה לנשום. בסלון מעשנים סיגריות, הם רגילים כבר.

במשך שלוש שעות אנחנו מצלמות מחדר שינה לא שלנו, אליו לא ביקשנו רשות להיכנס. במשך שלוש שעות של ירי בלתי פוסק לכיוון הבית, מכל הכיוונים, אני חוזרת ואומרת לעצמי ששום דבר לא קורה פה באמת, אני מוגנת לחלוטין מאחורי המצלמה שלי, פשוט עדיף שלא אעלה לגג, שלא אצא החוצה, ושלא אפתח את החלון, בקיצור – שלא אזוז.

בארבע כבר מתחיל להרגיש קלסטרופובי להיות כל הזמן בתוך הבית, וגם יש ארוחת ערב אצל אבא שלי, אז צריך ללכת. אני פותחת את הדלת האחורית של הבית, ועומדים מולי שלושה חיילים עם רובה שמכוון אלי. אני סוגרת את הדלת. אין ברירה, אין שום דרך לצאת. חייבים לצאת דרך החיילים. אני אומרת לעצמי שפשוט ארים ידיים, הם יבינו שאני לא באה נגדם ולא ירו עלי. ואז אני נזכרת שלפני שעה הייתי בטוחה במאה אחוז שהם לא יירו לתוך בית, ורימון גז התפוצץ לי בפנים. רק החלון הפריד בינינו. ארבע מדרגות מפרידות בין דלת הכניסה האחורית לבין החצר, ומשם שני מטרים לכיוון הכביש, ומשם חמש דקות ליציאה מהכפר, ועוד חמש דקות לאוטו.

אנחנו ארבע בנות, פותחות את הדלת האחורית. יורדות לאט במדרגות עם הידיים כמעט מורמות, וצועקות לחיילים שאנחנו רוצות ללכת הביתה, אל תירו עלינו. הפעולה הזאת לוקחת עשר שניות בדיוק. היא מרגישה כמו שעה. הזמן לא זז, אנחנו הולכות בהילוך איטי. אלו עשר השניות הכי מפחידות בחיים שלי. החיילים עומדים עם הרובים מכוונים אלינו, אבל מזיזים אותם כשאנחנו מבקשות. הם מסמנים לנו לאן ללכת, ואנחנו בורחות משם אל המחסום.

המחסום סגור ומגיעות אליו שתי מכוניות. החיילים לא נותנים להם לעבור, והנוסעים יורדים מהרכב. ארבע וחצי אחר הצהריים, אשה עם שמלה וגרביונים צריכה ללכת ברגל מרחק של שעה עד הכפר שלה עם אוכל ביד, במקום נסיעה של עשר דקות באוטו. אני מסתכלת עליה. מישהי אומרת שזה נורא, שנקלוט. אני אומרת שנגמרה לי הבטרייה במצלמה.

אני נוסעת לתל אביב במונית שירות. הנסיעה הביתה לוקחת 43 דקות. אמא שלי באה לקחת אותי מהבית שלי בתל אביב לבית של אבא שלי מחוץ לעיר. אני מסתכלת החוצה מהחלון, ובדרך הביתה מתחילה לקלוט מה קרה שם, שהכל כן נוגע בי. אני יכולה לנסוע הביתה, אני יכולה להגיע לנבי סלאח משעה 12 עד חמש, ולהרגיש שעשיתי משהו. ב-32 מדרגות אני נמצאת בחופש מוחלט. הם בקושי יכולים לרדת ארבע מדרגות.

את מה שאני חוויתי בחמש שעות, יש אנשים שחווים כל יום. אני יכולה לחזור הביתה, אבל זה הבית שלהם.

לקריאת דו"ח בצלם "הפגנת כוח" – טיפול כוחות הביטחון בהפגנות השבועיות בכפר א-נבי סלאח

הכותבת עובדת בארגון בצלם