אל מעבר לצריח המסגד

רגעים של דרמה ורוגע בין אלי בבית הכנסת בבני ברק, יהושע ותמי בבית סוקולוב, אסנת במאהל ג'סי כהן, איליה בבר הרוסי במרינה של אשדוד ואסמאעיל במסגד בחברון. מסע בספטמבר: חלק שלישי
יובל בן-עמי

הימים שחלפו מאז דו״ח המסע הקודם, כמו החודש כולו, נעו בין רוגע מפתיע לדרמה ממשית מאוד. למען האמת, די הרבה דרמה וגם לא מעט רוגע נרשמו, וטקסטים שמופיעים באינטרנט ראויים להכיל רק כך וכך ברברת (השבוע התוודעתי לראשונה למונח האינטרנטי TLDR, שפירושו too long, didn't read); לכן אני בוחר לקחת הפעם את קוראי האהובים היישר לרגעי המפתח מפסגות הדרמה וואדיות הרוגע. נא להיחגר.

1.

בית הכנסת איצקוביץ׳ בבני ברק. התשובה החרדית לחיי הלילה של תל אביב

אין מעשה של רוגע כמו ללכת ולומר תפילה בחברה טובה. בית הכנסת איצקוביץ׳ בבני ברק תואר באוזני פעם כתשובה החרדית לחיי הלילה של תל אביב. שישה אולמות יש כאן, מכונסים בתוך מבנה לא מטויח ולא צבוע שרק אזכור שמו בשלט הפרסומת לחברה שהתקינה בו מצלמות אבטחה מעיד על טיבו. זה לא נראה כמו בית האלוהים, אבל השכינה בהחלט שורה כאן. בכל רגע של היממה אפשר להצטרף למניין ואחריו לתפוש שיחה עם מכרים חדשים.

אני משוחח עם אלי, חב"דניק נחמד. המשטרה החלה מפנה באותו בוקר מאהלים ברחבי הארץ ומוזר להימצא בעיר חרדית שכאילו אינה מגלה עניין במאבק. אלי טוען שהיה מצפה לתמיכה רבה יותר במחאה בעירו לאור מצוקת הדיור החמורה שבה, אבל שנינו מכירים היטב את ההיסטוריה של החשדנות והניכור בין מגזרינו ולא באמת מופתעים.

2.

יהושע סובול ותמר זנדברג במסיבת עיתונאים בתל אביב. תמיכה במדינה פלסטינית

רגע של דרמה? בעיני כן, למרות שבשטח זה נראה כמו אנטי-קליימקס. שעתיים לאחר שסיימתי לומר שחרית, עורכים יהושע סובול ויוסי שריד מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, בה מושקת הצהרת התמיכה שלהם במדינה פלסטינית. איתם בחדר, חברת מועצת העיר תל אביב תמי זנדברג, ראש עיריית נצרת ראמז ג'ראייסי והסופר מוחמד עלי טהא. קהל העיתונאים מועט יחסית.

זנדברג מדברת יפה במיוחד, היא קושרת מפורשות בין מאבק האוהלים לכיבוש ומסבירה שדורה, שנולד לתוך מציאות של כיבוש, מאס בתחושת העדר העתיד. "ברור לנו שבדיוק אותן ממשלות שחרחרו מלחמה, שהרחיבו את ההתנחלויות כך שההתנחלויות הפכו לעצם בגרון שלנו אותן; ממשלות שהילכו עלינו אימים עם חוקי חרם ונאמנות וצימצמו את הדמוקרטיה הישראלית לגודל בלתי נסבל כמעט, הן אותן ממשלות שהפריטו את החינוך ואת הבריאות, שהימרו על הפנסיות של ההורים שלנו ושמכרו אותנו בזול לטייקונים".

בינתיים מפרקת עיריית תל אביב את האוהלים. סיעת מרצ, שזנדברג נמנית עליה, עדיין דבקה במקומה בקואליציה של רון חולדאי וקרנה בקרב אנשי המאבק הולכת ויורדת בכל רגע. אני מנסה לזהות תחושה של חוסר נחת בפניה, וחושב שזיהיתי.

3.

נשות מאהל ג'סי כהן בחולון. בעלה של אסנת גרמה יישן ברחוב

רגע של רוגע שלאחר סערה במאהל ג׳סי כהן בחולון, שפונה באותו בוקר. ארבעה פעילים נעצרו במקומות עבודתם כדי להקל על המשטרה בעמלה, וכשהגיעו כוחות הפינוי אכן היו במאהל רק נשים וילדים. "היו כל כך הרבה מהם", אומרת הפעילה ורד, היושבת בראש השולחן, "וכולם יס"מניקים, והילדים ראו את זה… אני אשמח לבנות לראש העיר הזה קבר".

אני שואל את אסנת גרמה, שבעלה נעצר והורחק מן המאהל לחמישה עשר יום, איפה יישן הלילה.

"ברחוב", היא משיבה.

"כן, אבל איפה באמת?"

"ברחוב באמת".

מאהל ג׳סי כהן היה מיושב בעיקרו על ידי אנשים שאין להם לאן ללכת, מפוני דיור ציבורי למשל. פינויו לא מצטייר כפתרון ארוך טווח לשום דבר.

4.

הפגנה מול עיריית תל אביב. תופסים כל פעם מישהו עם מגאפון

הרוחות מתפרצות אותו אחר צהריים מול עיריית תל אביב. לא, המחאה לא הפכה אלימה, היא הפכה זועמת. הפעילים קוראים בלהט עצום את אותן סיסמאות שנאמרו ברוח אופטימית יותר בצעדות המוצ״שים השונות, אבל איש אינו מתפרע מלבד השוטרים. אלה פורצים מדי פעם להמון,תופסים מישהו שיש לו מגאפון וחוטפים אותו לתוך הבניין. הנמכת הטונים מתממשת לאיטה, אבל הכעס נשאר. הוא יתחדש ויתחדד למחרת,כשיוצג האירוע בעיתונים באורח החוטא למציאות.

5.

המרינה באשדוד. מזל טוב למדינת ישראל

רגע של רוגע מוזר להפליא עובר עלי למחרת בעודי מטייל מן הסיטי של אשדוד לעבר המרינה שלה. גלישה סלולרית זריזה בין אתרי חדשות מלמדת אותי שהרשות הפלסטינית פנתה לאו״ם בבבקשה להכרה במדינה בגבולות 67'. בקשה כזאת היא במקביל ההכרה הפלסטינית הרשמית ביותר עד כה בישראל כמדינה לגיטימית בגבולות 67', ומכאן שהקרקע עליה אני דורך מוכרת כעת יותר מאי פעם כישראל. נפלא, יהיה הרבה פחות צורך מעתה והלאה להתפתל ולכנות אותה בשמות כפולים אפילו בפני אוזניים פלסטיניות. אני שולף את המצלמה ומצלם את המראה הראשון של ישראל שזה עתה נוסדה.

6.

חדר ההמתנה של השי״ל באשדוד. בשביל ללכת להילחם הבנאדם חייב להרגיש שיש לו בית

אבל ישראל בצרות. בחדר ההמתנה של השי״ל (שירות יעוץ לציבור) בשכונה ב׳ המסמורטטת, מתגלה שוב הרגש התקופתי. כמעט כל הממתינים בתור באו לקבל יעוץ משפטי במלחמתם נגד בעלי דירות שהוציאו נגדם צו פינוי. נופית, הדמות הדעתנית בחדר, מצרה על משיכת דעת הקהל הלאה ממאבק האוהלים. "טפלו על דפני ליף שהיא לא עשתה צבא, שהיא מתנגדת לאלה שהולכים לגור בשטחים, אבל תשמע לי – מה שהיא עשתה בשביל המדינה בחודשים האחרונים זה שווה המון, גם מבחינת ביטחון. בסופו של דבר, בשביל ללכת להילחם הבנאדם חייב להרגיש שיש לו בית".

7.

איליה והרובה בבר על החוף באשדוד. אי אפשר לספור מאשדוד אוהלים בתל אביב

חזרה לרוגע בבר "שלנו" מול חוף הים של אשדוד, שיש בו גם סאונה מסורתית נהדרת ותמונה של הדיקטטור הבלארוסי לוקשנקו על הקיר. אני אומר רוגע, למרות שאיליה, הבעלים, זה עתה ירה בי בטעות ברובה שבידו. הלוע שיחרר כדור פלסטיק קטן כלפי הקיר שניתז לעבר כתפי. זה לא כאב במיוחד, אבל שלא יגידו שלא נוריתי במהלך המסע.

איליה ביקורתי כלפי המחאה: "תראה מה זה. נגיד שאני רוצה לקנות בית. אז בזמן המחאה לא קניתי, כי חיכיתי לראות מה יקרה. עכשיו כשהיא נגמרה אני רוצה לקנות וכולם רוצים לקנות ביחד, והמחירים יעופו לשמים".

"אבל המחאה לא הסתיימה", אני מתעקש, "מסירים את האוהלים בכוח".

"קראתי בעיתון שנגמר".

"כן, אבל בעיתון ישראל היום גם היה כתוב שלשום שנשארו רק חמישים אוהלים ברוטשילד וכשהלכתי בשדרה ספרתי למעלה ממאה בבלוק אחד".

"מה אני יודע", אומר איליה, "אי אפשר לספור מאשדוד אוהלים בתל אביב".

8.

דאונטאון חברון. דרמה אורבנית

הספין התקשורתי באמת הצליח לרכך את הפעילות המחאתית בארץ, כך שבסוף השבוע אני מעדיף להתמקד בנושא החם השני של החודש: ההכרזה. הדרמה הבאה בתור היא הדרמה האורבנית של מרכז חברון.

9.

חברון סנטר. נוף מרהיב אל שטח H2 ותל-רומיידה

למרות שגם בה יש לא מעט רוגע. Hebron Center, הדיזנגוף סנטר של העיר, מספק אווירת קניות רגועה וגג עם נוף מרהיב אל שטח H2 שנמצא בשליטת צה"ל ואל ההתנחלות תל-רומיידה. אני מגיע לכאן בחברת טינה, מאיירת גרמניה נהדרת שמחפשת השראה בארץ הקודש. כצמד של תיירים אירופאים קל לנו מאוד לקשור שיחה עם החברונים ואנחנו מקבלים דעות מעניינות הן על ענייני היום והן על יום השנה העשירי ל-11 בספטמבר שיחול מחר. כשאני יוצא מהארון כישראלי, קבלת הפנים לא מצטננת אלא להיפך. טינה אומרת שהדבר גורם לה להתרגש עד דמעות כמעט.

10.

השוק בחברון. הרשת מגינה מפני האשפה שמשליכים מתנחלי בית הדסה

העיר העתיקה של חברון תלויה בין דרמה לרוגע: רוגע מזויף שמעיד על דרמה עמוקה. רחוב השוהדא, המקביל לקסבה ממנה צולמה תמונה זאת, סגור הרמטית בפני פלסטינים. הסטטוס-קוו בחברון נשמר גם בחודש רוגש זה, כולל האשפה המושלכת על הרשת שמעל השוק בידי מתנחלי בית הדסה.

אברהים, תושב השכונה, מנחש שיהיה בלגן בהמשך ספטמבר, אבל לא ביוזמה פלסטינית. "הישראלים ינצלו את הרגע כדי להשתלט על עוד שטח", הוא אומר, "חיילים היו אצלי בבית היום ועלו לגג לעשות תצפית. אני מנחש שהם רוצים להעמיד שם מגדל שמירה או משהו".

11.

אסמאעיל על צריח מסגד בחברון. הכיבוש מניע אותנו בכל תחום. זה לא בריא לחברה

לפלסטינים יש מגדלים משלהם. על צריח המסגד המשתפץ בעיירה דורה עומד אסמאעיל, חשמלאי שמתקין את גופי התאורה החדשים. הוא הזמין אותנו לעלות כשראה אותנו חולפים ברחוב. גם אסמאעיל מאמין שהישראלים ייכנסו לבהלה בסוף החודש ושהמהלומה תבוא מהם.

מרום הצריח נשקף נוף מסעיר של דרום הגדה: על קו הרקיע של חברון ועל שיפולי הגבעות התלולות שבינינו לבין בית גוברין. אסמאעיל אוהב את המרחב בו הוא חי, אבל יש לו ביקורת. "יצרנו פה תרבות של כיבוש", הוא אומר, "זה מה שמלמדים את הילדים להתעסק בו לפני כל דבר אחר. זה מה שמניע אותנו בכל תחום. זה לא בריא לחברה".

במסגרת חוסר בריאותה של החברה הפלסטינית, אנחנו חוטפים כמה אבנים ביציאה מדורה לעבר הגבעות. ילדים קטנים צולפים בנו לאור התעלמותנו מניג'וסיהם הבלתי פוסקים. גבר מבוגר רץ אחרינו ומתחנן שלא נשפוט אותם: "הם חשבו שאתם ישראלים", הוא מסביר.

12.

המעצר. רצינו דרמה, קיבלנו

אנחנו מוחלים בקלות וממשיכים הלאה, לעבר הכפרים שלאורך הגדר. אלא שמישהו הזמין משטרה לברר מיהם שני הזרים המצוידים במצלמות שמסתובבים בשטח. תעודת העיתונאי שלי לא בתוקף ועל כן אני מפר את החוק בהיותי בשטח A. השוטרים מזמנים אותנו לתוך רכבם ומסיעים אותנו לתחנת דורא. רצינו דרמה, קיבלנו.

קוראיי האהובים, אותיר אותכם הפעם כך, בשיאה של הדרמה. כי אחרת אסתכן ב-TLDR רציני ביותר. בפוסט הבא תקבלו רשמים מן המעצר, מצוירים בידה האמונה של טינה, מאחר ואסור היה לנו לצלם. עד אז, שמרו על עצמכם גם כשאתם מתהלכים בגבעות שסביב דורא וגם בברים הרוסיים של אשדוד. בימים האלה באמת שאי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא.

לפרקים הקודמים בסדרה:

חלק שני – אל מעבר לבית של סבתא

חלק ראשון – אל מעבר לחומת הברושים


בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נדב פרנקוביץ'

    מצייר תמונת מצב עשירה בשרבוטי מקלדת עדינים!