כלי בידם של נואשים

המחאה הגיעה עתה אל נקודת מפנה קריטית: אם תמשיך בדרכה המנומסת לריצוי ההמונים – סופה לדעוך. האם הפתרון הוא פעולה ישירה ואופוזיציונית נגד מוסדות השלטון?
אמיר אוריין

מיטב המוסיקה אינו הנופים הפסטורליים שהיא מעלה בתודעת המאזין, אלא הקונפליקט הנוצר בין הפסטורלי לבין הטראומה האנושית. מיטב התיאטרון אינו בידור סדרתי, אלא זעקת המדוכא המצמררת את חלל התיאטרון ודורשת דין וחשבון אישי וחברתי מהצופה היושב באולם. מיטב המחול אינו חזרה אוטומטית על תנועה ידועה מראש, אלא הזינוק המאיים אל הבלתי ידוע מראש. מיטב השיר אינו כזבו אלא החדירה אל כאב ממשי שאין רוצים לדעת אותו. כך גם מיטב המהפכה אינו סיסמה קליטה ופשוטה, אלא זעם מתפרץ של מדוכא.

מהפכה אינה מסיבה מנומסת בשדרת אוהלי תיירים. היא אפילו לא שאגת ההמון למען צדק חברתי, מתובלת במצעד זמרי בידור. מהפיכת הקטיפה היחידה במאה העשרים התרחשה בפראג ב-17 בנובמבר 1989, כמעט ללא שפיכות דמים, בחברה שבה השלטון מתפורר בתוככי גוש קומוניסטי קורס. אזרחי מדינת ישראל אכן קורסים, אבל השלטון איתן. הוא אוחז את אזרחיו בכוח השליטה החזק מכול: השליטה בתודעת ההמון; וכל עוד לא יהיה להמונים דבר להפסיד אלא רק את אזיקיו, לא תיתכן מהפכה. התנועה להשבת הצדק החברתי לישראל עדיין אינה מהפכה. לפי שעה היא הד לתמורות חברתיות וכלכליות במדינות אחרות המתמודדות עם מהפכנות טוטאלית, הד למבוכתו של הקפיטליזם הבינלאומי, ושולחן עגול להגדרה מחדש של דמות האזרח הישראלי. זהו דיון שרק עתה החל.

יחסו של השלטון המרכזי והמקומי למחאה הוא כאל עקיצת יתוש. צילום: activestills.org

העלבון הגדול ביותר שהטיחו נציגי השלטון בפעילי המחאה הישראלים היא האמירה החוזרת ונשנית: אתם מלח הארץ, מנומסים ונחמדים. החנופה וההתנשאות המגולמות באמירות הללו הן אך סימן לאדישות ולהכחשה, כי יחסו של השלטון המרכזי והמקומי למחאה הוא כאל עקיצת יתוש. זה מטריד, אבל לא ממש מסכן את המשך קיומו של הסדר הקיים. תגובותיו של השלטון למחאה עד כה הן עדות לכך שהוא כלל אינו מעוניין בשינוי וגם אין בכוחו לבצע אותו. תגובות מרכזיות המגיעות מחדרי הכנסת ומאולפני תקשורת מרכזיים ממשיכות לפעול לגימודה של המחאה ולדיכויה.

בתחילת שנות השבעים הפנתרים השחורים לא היו מנומסים. השלטון המרכזי לא ראה בהם מלח הארץ, ובוודאי שהם לא היו נחמדים בעיניו, אבל הם פתחו את התודעה הישראלית לדיון מר שאותותיו ניכרים עד היום. בחודש מרץ 1971 הם ביקשו לקיים הפגנה, והמשטרה סירבה לתת להם רישיון. הם הפגינו ללא רישיון והתעמתו עם השוטרים. כל עוד מחאת האוהלים הנוכחית מסתפקת בקבלת רישיונות מהמשטרה, לא תהיה מהפכה. היום הפנתרים השחורים הם מיתוס ומשל על התקוממות מדוכאים, בעלת אופי אוניברסלי. שש שנים עברו עד שהתחלף השלטון. זה התרחש בשנות השבעים. התנאים ההיסטוריים היום שונים, והתמורות מהירות יותר.

האם נציגי המחאה מודעים להיותם מדוכאים? לא דיכוי במובן של מספר השקלים החסר בכיסם כדי לרכוש בית בישראל, אלא במובן התודעתי העמוק של הדיכוי. כי דיכוי אינו רק חוקים דרקוניים ואפליה. מהותו הממשית של הדיכוי היא בקבלת הסדר הקיים גם אם קיימות תגובות של כעס אין אונים על עצם קיומו, לגלוג, הומור וביטויים יצירתיים. הניסיון לפעול לתיקון המצב במסגרת הסדר הקיים הוא פתטי: הסדר הקיים איתן והוא חקוק בתודעת ההמון. פן אחר של הדיכוי כבר ידוע ברבים, זוהי חומת ההפרדה המוצבת בין המגזרים השונים באוכלוסייה. בהפגנה הגדולה האחרונה דיברה דפני ליף על "ביחד", אך לפי שעה זו עדיין סיסמה בלבד. אחד מסימניו של השחרור מדיכוי הוא האחווה, וזו קיימת עדיין רק באופן מילולי. דוגמא לאחווה כזאת ניתן לראות במדינות מסוימות באירופה, כאשר מגזר יוצא להפגין ומגזרים נוספים יוצאים לסייע לו.

באופן פרדוקסלי, ההמונים הרבים שמילאו את רחובות הערים בהפגנות השבועיות הם עדות להצלחתה של המחאה ולכישלונה של המהפכה. הסכמה המונית למסרי המחאה, עדיין אינה מוכיחה דבר לגבי הפנמת המסר. לפי שעה היא מתפקדת כשסתום לשחרור לחצים מזדמנים, כי הרי אחד מהפחדים האנושיים העמוקים ביותר הוא הפחד מפני שינוי ממשי. חרושת הבניית התודעה הישראלית, מסיפורי המקרא ועד יהודה, שומרון ועזה, לימדה את הישראלי להדיר את האחר בין אם הוא פלסטיני, טורקי וכיו"ב. השלטון הישראלי לא נתפס כאחר – הוא נתפס כאחד משלנו, בר-שיח לגיטימי. זהו מצב חד-סטרי, משום שעבור השלטון הישראלי הקפיטליסטי, האזרח נתפס כמונהג ולא באמת בר-שיח. ועדת טרכטנברג היא אך סימפטום לעיוות השלטוני הזה.

הפגנה נגד פינוי הבניין ברחוב שטרן בירושלים, 13.09.11. הכחשה, ביטול ואלימות, הם הכלים הידועים לשלטון והוא התמחה בהם בשטחים הכבושים. צילום: אורן זיו / activestills.org

פעילי המחאה נמצאים עתה על קו הגבול שבין ריצוי ההמונים, במחאה שאינה מחייבת פעולה ממשית מיידית, לבין פעולה ישירה, אופוזיציונית ואפילו אלימה. אין דרך ביניים. ההשתלטות על שני בנינים נטושים של עירית תל אביב נסתיימה בנזקים מינוריים, בהתקפלות המוחים ובהשבת הסדר הקיים אל כנו. לא במקרה דווקא המאהלים בפריפריה הם השתקפות נאמנה למהותה של מהפכה. האלימות שבה נקטו נציגי השלטון כלפי המוחים בדרום תל אביב, סילוקם של הפליטים כאילו הם אינם חלק בלתי נפרד מהדפוס הכולל של הדיכוי הישראלי, הם רמז למה שצפוי לפעילי המחאה אם הם מבקשים לפעול לשינוי ממשי מיידי.

הכחשה, ביטול ואלימות, הם הכלים הידועים לשלטון והוא התמחה בהם בשטחים הכבושים. זו השפה שהוא מדבר בה. אפשר לטעון טענה קלאסית כי ההפגנות הגדולות האחרונות הם תחילתו של תהליך חברתי רב-שלבים וארוך בזמן; אבל זהו בדיוק הטיעון של השלטון המרכזי בבואו לדכא את המחאה. מי שאיבד את ביתו אין לו פנאי לתהליך רב-שלבי, הוא זקוק לבית היום.

הדברים הללו אינם נאמרים כדי להצדיק אלימות או להסית לאלימות, אלא כדי לבחון פן של פעולה ישירה, שככל שהוא לא מקובל ביחסי אזרח ישראלי יהודי והשלטון שלו, בכל זאת הוא אפשרות קיימת. הפעולה הישירה היא כלי בידם של נואשים. אזרחי ישראל נואשים באופן אישי כל אחד בפני עצמו, אבל עדיין לא למדו לחבר ייאוש לייאוש לכלל מגמה רותחת כוללת. על מנת לדכא את ההתקוממות הפלסטינית כנגד הכיבוש הישראלי, פועלים השלטונות הישראליים להורדת מפלס הייאוש לרמה כואבת אבל נסבלת, כאשר אותה דוקטרינה פועלת גם כלפי האזרח הישראלי היהודי.

המחאה הגיעה עתה אל נקודת מפנה קריטית. אם תמשיך בדרכה המנומסת היא תדעך עם פירוקם המתמשך של האוהלים. אם תפנה למסלול של התנגשות עם השלטון, לא ידוע אם היא תפסיד את אהדת ההמון או דווקא תזכה בה. אם תגדיר המחאה את השלטון כגוף שאינו צד בדיאלוג, אלא אויב העם ותפנה לפעולה ישירה כנגד מוסדות השלטון במטרה לגרום להפלתו, היא תדוכא באלימות קשה – אבל יש לשער שגם תשנה סדרי בראשית. ופירותיו של השינוי יופיעו במהירות גדולה מכפי שניתן לשער.

הכותב הוא מנהל תיאטרון החדר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אחד העם 15

    אין לי ספק אמיר כי הצדק איתך וללא פעולה ישירה נחרץ דינה של המחאה לגסיסה ומוות.מצ"ב בזאת תגובה שלי לכותב אחר (בועז כהן – אתר המחאה)הכוללת הצעה לפעולה ישירה אפקטיבית ביותר אם רק נשכיל להתאחד
    בועז היקר
    במצב העגום של משפחתך נמצאים בישראל כ 450,000 – 500,000 משקי בית של בני 35 – 60 ש'. לרוע המזל כ 1,300,000 משקי בית אחרים מצויים במצב עגום עוד יותר. כך או כך כולנו נועדנו לשמש חומרי גלם במטחנת הבשר של כ 100,000 משקי בית העומדים בראש סדר הניקור. המחאה החברתית הראתה כי לרבים מהפלח שאתה שייך אליו נפל האסימון – החיים בזבל אינם שונים במהותם מהחיים במיץ של הזבל. מה גם שעם העלייה בגיל המעבר אל המיץ של הזבל הוא ברירת המחדל.
    ההתרפקות שלך על 'אהבת המשפחה' שאתה מעלה על נס כאיזו מנטרה, אינה יותר מסוג של בריחה מהמציאות. מציאות זו רודפת ותמשיך לרדוף גם את החיים הרגשיים שלך ושל כולנו. לתחושת חוסר האונים המתמדת וההשפלה השוחקת יש 'תג מחיר' – והמחיר כבד גם למרקם הרגשי של אנשי הזבל. אולי הגיע הזמן כי נתחיל גם אנחנו לחשוב במונחים של תג מחיר. יתכן שאין לנו כבר סיכוי (התעוררנו כנראה מאוחר מדי) אך עדיף לטעמי למות בקומה זקופה מאשר בזחילה מתרפסת. הצעד האפקטיבי ביותר לעצירת הזחילה הוא – שביתה כללית וגורפת. אם רק מיליון מהמפרנסים שבינינו ( אנחנו מונים כ שלשה מיליון מפרנסים) יכריזו על שביתה כללית ומרד מסים יש לנו סיכוי לשבור את טבעת החנק.

  2. גרי רשף

    מהפיכה של להדיח את השלטון הנבחר ולייסד כאן "דמוקרטיה עממית" שתבטא נכונה את "רצונו של העם"?

    אתה באמת לא מבדיל בין המהפיכות בהן הודחה הדיקטטורה באין כל דרך דמוקרטית להחליף את השלטון (המהפיכות הצרפתית, הרוסית, המצרית, הסורית, הלובית, הטוניסאית, הצ'כוסלובקית..) לבין מחאה לגיטימית של אזרחים במדינה דמוקרטית?

    בצ'כוסלובקיה שלפני המהפיכה- מי שהיה מעז לכתוב את מה שכתבת כאן- היה נעצר בידי המשטרה החשאית. בישראל אתה יכול לכתוב זאת ללא חשש ולחתום בשמך המלא כי שוררת כאן דמוקרטיה. כמה מפתיע.

    אתה בקלות דעת חולם על "מהפיכה" בערך כשם שיש "רומנטיקנים" שחולמים על מלחמות הרואיות.

    לצערי עלי לאכזב אותך- בכל המהפיכות הנ"ל – נרצחו המונים. בישראל זה לא קורה כי יש כאן דמוקרטיה ומותר להפגין. זה מה שהיה עד עכשיו, וזה גם מה שיהיה בעתיד.

  3. ayelet.nahami@gmail.com

    הניתוח הראשון שאני קוראת שמתחיל, רק מתחיל, לתוס מה באמת מתרחש

  4. אורן

    אני מצטרף לדאגתך.

    בעלי ההון ונציגיהם במוסדות השלטון פועלים לנטרול המחאה. הם משדרים הקשבה לרחשי לבם של המפגינים, מביעים הבנה של הסיבות למחאה ולעתים אפילו מחבקים את הפעילים. הם מוכנים להתייחס למחאה כלגיטימית כל עוד היא מסתפקת בהבעת דעה ולא מאיימת על האינטרסים שלהם. יתר על כן, השלטון מנכס ומנצל את המחאה כדי לחזק את התדמית של המשטר כדמוקרטיה סובלנית. אחד הסימנים לכך הוא העלאת המחאה כנושא לדיון בבתי הספר הממלכתיים. מעניין יהיה לעקוב אחרי המידע שתיחשף לפני התלמידים וגם אחרי הפרשנויות שיעלו שם. הריטואל של הדיון ה"חינוכי" המנוכר והמנרמל עלול לפוגג את רוחות המחאה ולהוציא ממנה את העוקץ.
    על כן, בלי לוותר כהו זה על המשך המאבק על מקומה של המחאה בתודעה ובשיח הציבורי, הגיע הזמן לנקוט גם בפעולות אזרחיות לא אלימות יומיומיות כעובדים במקומות העבודה, כסטודנטים ותלמידים במוסדות לימוד, כמשלמי מיסים, כצרכנים של מוצרים ושירותיים,וכמשתמשים של הזירה הווירטואלית, שישבשו את המשך העושק מידי בעלי ההון ונציגיהם. האחרונים לא יוותרו על הרווחים ועל השררה מרצון. נהפוך הוא, צריך לשבש את פועלם יומיום כדי להתיר את כבלי העושק.

  5. איריס חפץ

    רק חבל אולי להתנצל בענין אי הקריאה לאלימות. מה שהשלטון עושה כשהוא מפנה אנשים מבתיהם, זו הרי אלימות לשמה. מול אלימות השלטון צריך להתאחד, כמו שאתה כותב, והפנתרים חוו על בשרם את האלימות הזו: הכאה של שוטרים, הכנסת סוכנים סמויים וכולי. מכיוון שהיה מדובר במה שאשכנזים קראו לו "פושטקים", כלומר בני עניים שגדלו בדוחק ובלי השכלה ובעולם של סמים וזנות, הם ידעו לעמוד בזה. היום יש דור אחר, ואלימות השלטון אליו גם השנתה, אבל כמו שכתבת, לא לעולם חוסן וברגע שמלח הארץ יתנהג כמו פלפל תחרירי, זה יראה אחרת.

  6. מבהיר נתיבים

    לא צריך להתנצל על קריאה לאלימות. אלימות יכולה להיות גם ניפוץ חלונות וגניבה של אוכל והשתלטות על מבנים. לא צריך לתקוף אנשים מספיק חזק לתקוף רכוש גם ככה המחאה עוסקת בכסף.

  7. בעז ברזלי

    תכני המהפכה הזו אינם יכולים להיות קריאה לאלימות ודאי שלא שימוש באלימות. כל פועלה הוא אי אלימות. עצרות רחוב, עזרה הדדית, סולידריות חברתית, כל אחד מאלה ייהרס אם ייחצה קו של שימוש באלימות או גלישה ויצירה של מניפולציות שתכליתן גלישה לאלימות.

  8. כפיר כהן

    אני חושב שאוריין צודק וההפנתרים הם אכן נקודת ייחוס מצוינת. העניין הוא לא רק מזרחי-אשכנזי, אלא בעיקר שינוי היחס אל המדינה. ברגעים הרדיקליים ביותר, אלו של הפנתרים ושל ואדי-סאליב, המדינה נחשפת ככלי דכאני, כזה שיש לפעול נגדו במישרין. לא במקרה היו אלה המזרחים שחשפו את האנטגוניזם בין האזרח למדינה, ולא במקרה המחאה, להבדיל, עדיין פונה אל המדינה בבקשה לפתרון. ועם זאת, אני חושב שעוד מוקדם לדבר על המהפכה בזמן עבר, היא עדין בהווה שלנו, עדין מתרחשת.