• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

יצרני גנטיקה ייחודית

בתי הספר הדמוקרטיים דוחים את האינטגרציה החברתית בישראלית ומבקשים ליצור שמורות מוגנות, ללא שלטי "אין מעבר" אך עם חוקי קבלה קשוחים וממיינים. אז אל תגידו דמוקרטיים, מעתה אמרו: "פרטיים ויקרים"
אריה קיזל

אתי דיאמנט כתבה כאן לפני זמן-מה דברים חמים בזכות בתי הספר הדמוקרטיים בישראל. אכן, בתי הספר הדמוקרטיים שהוקמו ברחבי הארץ הם פרויקט של שחרור; הם משחררים את המצטרפים אליהם מההתמודדות הקשה, היום-יומית, עם החברה שבה הם אמורים לחיות ובעיקר מחלקים מסוימים בה. תחת מסווה של יחוד שיש בו שלילה של המערכת הקיימת, בונים לעצמם אנשי הדמוקרטיים איים של התבדלות והתרחקות אשר יש בהם מסרים סמויים של אי-קבלת השונה ואף יותר מכך, דחייתה התרחקות ממנו -הן פיזית והן קונספטואלית.

הדמוקרטיים הם בתי ספר הדוחים את האינטגרציה החברתית בישראלית ומבקשים ליצור שמורות מוגנות ללא שלטי "אין מעבר", אך עם חוקי קבלה קשוחים וממיינים. במידה רבה, הם הקימו את החינוך הממיין המשוכלל שהיה פה אי פעם, בחסות כספים פרטיים ומיון קפדני. אין ספק כי המשכו של התהליך של החינוך הדמוקרטי הוא הקמת בית הספר חברותא ויצירת גרעיני הורים (עתירי אמצעים וידע משפטי-תקשורתי) אשר דואגים לעצמם ובעיקר דואגים להפריד את ילדיהם מילדים אחרים.

בסיסו של תהליך זה הוא דווקא שחרור ממחויבות ולא דווקא מחויבות להצהרות על עולם "נינוח" או לטהרנות המבכה את בריחת האדם המודרני מהטבע. ההורים שעומדים מאחורי הקמתם של בתי הספר הדמוקרטיים מציגים חלופה משמעותית בעידן של שיח מדיני-כלכלי. זו חלופה חינוכית שיש בה רצון לשנות את סדר היום: לא רק לדבר על שינוי, אלא לעשותו. הם מאתגרים את מערכת החינוך ויוצאים כנגדה כשבסיס אידיאולוגי נר לרגלי חלק מהם.

חברותא. חינוך ממיין משוכלל

בבסיסם של בתי הספר הדמוקרטיים עומדת התפיסה כי בתי הספר הממלכתיים והמסורתיים סגורים ואינם מאפשרים גירויים אינטלקטואליים לילדים, חונקים את התפתחותם האישית, מסדירים באופן משוכפל למדי את החברתיות שלהם ומקנים להם כלים של אלימות בלתי נראית. התחרותיות הקשה של מבחני ההישגים, טוענים ההורים הללו, הורסת כל חלקה טובה אצל התלמידים ומנגד אינה מאפשרת צמצום הישגים. הורים אלה טוענים גם כי מערכת החינוך הכללית הזניחה ערכים של אסתטיקה חינוכית ופדגוגיה חברתית ומחויבת לתהליכים יצרניים שיש בהם מידה לא מבוטלת של אופנות. עוד טוענים ההורים הללו כי מערכת החינוך הסגורה אינה מקנה לתלמיד כלים של שחקן בשדה הדמוקרטי, ולפיכך ראוי להקים את המסגרות שאותן הקימו.

ההורים שעומדים מאחורי הדמוקרטיים טוענים עוד, כי בתי הספר הפכו לממסדים העוסקים בהגנה בכל מחיר על הפדגוגיה שלהם שמזמן אינה מחוברת למציאות המשתנה, וכי אופן העסקת המורים ומבנה המערכת בכללותה מונע התחדשות ושינוי הנדרשים ממערכת חינוך. בבסיסם של הארגונים החינוכיים הגדולים המחשבה כיצד לשמר את עצמם, כיצד להנציח את המסורת של עצמם וכיצד לא לפתוח עצמם. יותר מכך: הם מאוימים מכל הצעה של שינוי וחדשנות ואף כי מצטיירים כמוכנים לקבלה, הם עושים הכל כדי לקעקעה. ככאלה הם מנרמלים את התלמיד.

אכן, בשנים האחרונות הוקמו מערכות חינוך דמוקרטיות לא מעטות בישראל. מערכות אלה אינן משופעות משאבים אלא להיפך: הן מתוקצבות בתקציבים חלקיים בלבד בגלל שהן אינן רשמיות (אף כי הן מוכרות חלקית על ידי מערכת החינוך הפורמאלית). ההורים שהקימו את בתי הספר הדמוקרטיים מצדיקים את מעשה ההקמה החלוצי שיש בו מידה לא מבוטלת של רעננות, יחד ועשייה משותפת אל מול "הרע הקיים", ביאוש שתקף אותם בחושבם על המשאבים הפנימיים שהיו צריכים לגייס כדי להתמודד בתוך המערכות הקיימות כדי לשנותם. לפיכך, הם עשו מעשה, כדבריהם, והחליטו להקים מחנה אחר, אל מול המחנה הקיים.

זאת ועוד, המערכת הדמוקרטית הישראלית צריכה לאפשר ריבוי מערכות חינוך בתוכה, מתוך מתן כבוד לפרט ולקבוצה לייסד לעתים בעצמם מסגרות על בסיס רעיונות מגוונים. זו זכות יסוד שהמדינה נאלצה להתמודד עימה בעת חיזוק רשת "אל המעיין" שהצהירה בגלוי כי היא שונה, מציגה סדר יום שונה, מבקשת להסתגר ושוללת את הקיים בעצם קיומה. מבחינה זו, בתי הספר דמוקרטיים הם מעיין ההתרחקות מהחברה הישראלית ואבן שואבת למתבדלים.

בתי הספר הדמוקרטיים הללו הפכו מקלט לבעלי "גנטיקה יחודית" כלשונו של דניאל גרינברג, מייסדו ומנהלו של ראשון בתי הספר הדמוקרטיים שבארה"ב. יותר מכך, הם הפכו יצרני "גנטיקה יחודית" ובכך יש חומרה יתירה.

בתי הספר הדמוקרטיים מייצגים תרבות של התבדלות אשר אינה משנה את מערכת החינוך מבפנים ואינה מוכנה להתמודד עם כללי המשחק הדמוקרטיים שבשמם היא מבקשת להקים את עצמה. בתי הספר הדמוקרטיים יוצרים חלופה חינוכית ומאתגרים את מערכת החינוך. אלא שהבסיס אידיאולוגי העומד לכאורה מאחורי הקמתם של בתי ספר אלה מתערער, משום שהם הופכים לאיים סגורים עם כללי קבלה והפעלה שונים וסגורים. בכך, הם אינם דמוקרטיים אלא העתקים של בתי הספר מהם ברחו.

מקימי בתי הספר הדמוקרטיים יוצאים נגד הסגירות והשמרנות של המערכת הכללית. אולם מאחורי הקמתם ואופן ניהולם מסתתרת תרבות שיש בה אלימות סימבולית. תרבות זו אומרת: "תן לי את מה שאני רוצה אחרת איני משתתף במשחק". זו אינה דמוקרטיה. זה הכל חוץ מדמוקרטיה. התלמידים של מערכות אלה, הילדים הצעירים, מבינים מסר זה וקולטים אותו. הם יפנימוהו ולאחר מכן יחפשו להתבדל עוד יותר מ"האחרים" בחברה: ביחידות הצבאיות, במקומות העבודה, בקניונים, בישובים ייחודיים עם וועדות קבלה. למירוק מצפונם, הם ישתתפו בפעולות צדקה למיניהן שמטרתם לסייע לחלש ולשונה ויגדלו כאן דור נוסף של מתבדלים פוטנציאליים עם מצפון נקי ומחויבות חברתית לכאורה, אבל רק לכאורה.

בהקמת בתי ספר הדמוקרטיים יש לראות מעשה חלוצי, שיש בו מידה לא מבוטלת של רעננות ושותפות. אולם הדרך בה בחרו מקימי בתי הספר האלה, דרך של התבדלות הנובעת מייאוש אל מול המצב הקיים, היא דרך בעייתית. אכן, ההתמודדות עם המערכות הקיימות (מערכת החינוך, הנהלות בתי הספר ואף וועדי הורים) אינה קלה. מדובר בהתמודדות מתישה ומייאשת. אך מי אמר כי המעשה הדמוקרטי אינו מייאש, ולא אחת מתיש ולא קל?

מקימי הדמוקרטיים יוצאים אל עברו השני של הכביש, תוך שבירת כללי המשחק והתבדלות. אולם מעשה דמוקרטי אמיתי צריך לקבל את כללי המשחק ולפעול בזירה הציבורית-כללית. בעצם יציאתם, יציאה המבוססת על מבחני קבלה של חברים נוספים (על בסיס כלכלי בדרך כלל), חורצים מקימי בתי הספר הדמוקרטיים את חורבן המעשה הדמוקרטי כמהות. אי לכך, אל להם להיקרא "דמוקרטיים" אלא עליהם להיקרא "פרטיים ויקרים". אל להם להתפאר בכך שניסו לשנות את המערכת פנימה ונואשו, אלא להודות כי לא ניסו ברצינות של ממש לשנות את המערכת ולכן ברחו ממנה, ולכן עליהם להיקרא "הבורחים והדואגים לעצמם".

הכותב הוא חבר סגל הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שרון

    הפעם הבאה שהטיעון הגזעני על הכסף שנשפך לישיבות ירים את ראשו, אולי כדאי לחשוב על הכסף שנשפך לבתי ספר "עצאמיים" כמו הדמוקרטי,האנתרופוסופי ושאר הזרמים המתבדלים שלא רוצים לשחק איתנו.

  2. דובי

    מגמות האמנות – התקשורת – המדעים – בתיכוניים "יוקרתיים" פתוחות אך ורק בפני העומדים – ב"חוקי קבלה קשוחים וממיינים" – וזאת ללא חסות כספים פרטיים – אלא ברשות ובהסכמה ובהובלה של הרגולטור – קרי משרד החינוך והתרבות – הפולטירוקים – קרי מנהלי אגף החינוך ברשויות – הכמהים לפרס החינוך השנתי – והולכים על הסיסמאות הנפלאות של "ערי חינוך" – ושל העדר כמובן קרי – הורי התלמידים הסבורים שהדרך היחידה להציב את ילדיהם בראש החנית החברתית היא לשתף פעולה עם כל הביזאריות החינוכית הזו -ללא שום ביקורתיות מצידם.

  3. דבי גילד-חיו

    מצער שדוקא המעמד הבינוני, הליבראלי והמשכיל, שתפקידו להוביל צדק חברתי וסולידריות, מקדם תחת שלל הסוואות ותירוצים כביכול ערכיים, ותוך שימוש, או שיש לומר ניצול, של שיח זכויות(!) – הפרדה, אליטיזם וחוסר סולידריות חברתית. כל זאת על בסיס מעמד חברתי, סוציו-אקונומי. זה נכון, אגב, לגבי בתי הספר הפרטיים מכל הסוגים, וכן לגבי המגמות הייחודיות בתוך מערכת החינוך שיש להן תנאי קבלה ועלויות כספיות, שעות תל"ן וכיוצ"ב. חשוב שדוקא המעמד הביננוי החזק, יפעל לחיזוק המערכת הציבורית ולתיקון הליקויים בה, אחרת מי יוכל לעשות זאת?!

    דבי

  4. יעל

    אכן חלק מבתי הספר הדמוקרטיים הם לעשירים בלבד ודוחים מתוכם את השונה והמיוחד, אבל חלקם עושים עבודת קודש. קחו את בית הספר "גבעול" בגבעת אולגה: רובו תלמידים מהשכונה (שכונת מצוקה של חדרה), חלקם הגדול עולים מאתיופיה, והם אינם משלמים שכר לימוד. הסגל – רובו חבר'ה צעירים שלמדו בסמינר הקיבוצים במסלול החינוך הדמוקרטי של יעקב הכט, הקימו קהילה שבנתה את ביתה בשכונה והם גרים בה ויוצרים קשרים עם התושבים האחרים מתוך שיתוף והעצמה של שני כל השותפים. הם גם הקימו ספריה קהילתית המשרתת את האוכלוסייה המוחלשת באזור עד שעה 21:00 בערב ומהווה מפלט לנערים שהיו מסתובבים ברחובות. חפשו את סרטוני הספריה הקהילתית ביו-טיוב.
    דברים טובים דומים אפשר גם לומר על בית הספר בחדרה שמייחד חלק מהמקומות בו לילדים הזקוקים ביותר, אשר נפלטים ממערכת החינוך הרגילה. לנסות להיאבק כדי לשנות את מערכת החינוך זה רעיון יפה, אבל כשיש לך ילד שכל מערכת דוחה אותו, ואתה כבר עייף ונואש מההתמודדות בביורוקרטיה (יש לי שני ילדים מיוחדים כך שאני יודעת במה מדובר) – אתה הולך לכל מקום שמוכן לקבל אותו. לילד הזה לא יעזור אם עוד 10 שנים תצליח לשנות את המערכת מבפנים. הוא כבר יהיה אבוד אז. מעניין אם לכותב הרשימה יש ילדים, היכן הם לומדים ומה הוא עושה כדי לנסות לשנות את המערכת מבפנים. כמי שניסתה לעשות זאת במשך שנתיים – זה מייאש מאוד, ועם כל הכבוד – אנחנו גם צריכים לעבוד, לדאוג לילדינו האחרים, להורינו המבוגרים ופשוט לשרוד. אז אל תטיפו לנו מוסר צדקני על כך שאנחנו מנסים להציל את ילדינו הפרטיים ובמקביל להציב אלטרנטיבה למערכת החינוך הרגילה. אני ממליצה לכם להיכנס לאתרים של בתי הספר ולבדוק את מערכת השיעורים המוצעת. בבית הספר הדמוקרטי במודיעין למשל מוצע בחטיבה העליונה קורס שמטרתו מפגש עם ישראל האחרת: עובדים זרים, נפגעות סחר, בדואים ביישובים לא מוכרים ועוד – בגובה העיניים ומתוך מבט ביקורתי על החברה שלנו. יש גם קורס שכותרתו "אני ואתה נשנה את העולם" וכל כולו מכוון לחינוך שיאפשר כלים לשינוי חברתי. כך שהילדים האלה יגדלו לדעת שאפשר לשנות והם שיובילו את המהפיכה הבאה. הם גם ירצו שהילדים שלהם יקבלו חוויה דומה למה שהם קיבלו וכך תגדל ותתרחב הדרישה לחינוך דמוקרטי ולא ניתן יהיה עוד להתעלם ממנה. זו גם דרך לשנות. לפעמים כדאי להיום חכם ולא רק צודק (שלא לומר – צדקני ויפה נפש).

  5. נחמן

    אתה דורש מההורים שיסכנו ואולי גם יקריבו את חינוך ילדיהם למען מאבק ציבורי נגד מוסדות משרד החינוך, שבראשם עומד שר שנבחר בבחירות דמוקרטיות ומתחתיו מנגנון גדול ומורכב שעליו קשה מאוד להשפיע. באיזו זכות? למה אתה לא דורש את זה מהורי התלמידים של "אל המעיין"? כי הם לא משתמשים במילה דמוקרטיה בשמם? זכותם של הורים בעלי אמצעים להחליט שאין להם פנאי למאבקים ציבוריים ולשים את טובת ילדיהם לפני טובת הציבור. אתה נלחם למען מערכת חינוך רשמית טובה יותר? חזק ואמץ (באמת!), אבל, לפחות עד שתצליח, אולי מערכות שלטון ודמוקרטיה אחרות ירוויחו מזה שיגיעו אנשים עם תפיסה רעננה, שונה ולא ממסדית? אנשים שמבחינתם מעורבות חברתית זה לא משהו שלוזרים שלא הצליחו לפתח קריירה עושים (זה המסר שילד מקבל ממערכת החינוך הרשמית בדר"כ)? הזלזול שלך בפעולות המעורבות החברתית של בתי הספר האלה מרגיז. אולי תנסה לשלב בתי ספר מהחינוך הרשמי בפרוייקטים האלה וכך להגדיל את השפעתם?

    הכותב למד במערכת החינוך הרשמית, ומתכוון, לאחר לבטים רבים, לשלוח לשם את ביתו בקרוב מאוד. הכותב מתכוון לנסות להיות מעורב תוך ג'אגלינג שיקולים תמידי בין שילוב הילדה, חשיבות המאבק והקריירה הפרטית שלו שמממנת את חלקה בדמוקרטיה הישראלית.

  6. דן

    התגובה של נחמן מלמד על הניכור שמציגים אנשי הדמוקרטיים. "שיסכנו ואולי גם יקריבו את חינוך ילדיהם למען".
    קודם כל איש לא מסכן – איש לא מקריב.
    יש כאן בתי ספר ציבוריים ובים וראוי ללמוד בהם ובהם לחזק את האוכלוסיות ואת מאבק ההורים ושיתוף הפעולה שלהם למען שותפות נכונה של בית ספר והקהילה שלו.
    אם כל אחד ידאג לעצמו – הרי שכולנו נקים לעצמנו שמורות טבע מוגנות מפני סיכון והקרבה.

  7. פריץ היקה(הצפונבוני)

    בכתבה היכלילו את המוסדות האנתרופוסופיים יחד עם יתר המוסדות הפרטיים והיחודיים. עלי לציין כי לתנועה האנתרופוסופית מוסדות חינוך רבים ברחבי העולם המיועדים גם לתלמידים ואנשים בעלי מוגבלויות.

  8. אלה

    והם התפתחו בעקבות הדרדרות ממושכת של מערכת החינוך הציבורי. אין ספק שאילו בתי הספר הקונוונציונלים היו מצליחים לתת מענה, רוב ההורים היו בוחרים להשאיר את ילידיהם במערכת הרגילה. כרגע זה לא המצב. בתי הספר בארץ לרוב מאופיינים בחוסר יכולת מביכה להתמודד עם בעיות פשוטות כמו משמעת, הישגים נמוכים, חוסר עניין, אלימות ועוד ועוד. במצב כזה, הורה בעל אמצעים יעדיף לשלוח את ילדיו למוסד שמעניק לו השכלה ועניין מאשר לבקש ממנו להמתין בשקט עד הגיעו לגיל 18.

  9. נתן.

    מכיון שרוב העשירונים התחתונים תומכים בהמוניהם בשלטון ביבי-ישי-ליברמן שהורסים את החינוך באופן שיטתי , אני כמי ששיך לעשירונים העליונים מרגיש משוחרר מכל צורך של סולידריות מזויפת .
    אין שום סיבה בעולם שאני אספק לבן שלי חינוך גרוע.

  10. רן גולדן

    פַּעַם אַחַת הָיָה חונִי הַמְּעַגֵּל מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, יָשַׁב חונִי לֶאֱכול, נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָה וְנִתְנַמְנֵם וְיָשַׁן שִׁבְעִים שָׁנָה. כְּשֶׁנִּנְעַר הָלַךְ לְבֵיתוֹ, אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חונִי הַמְּעַגֵּל" – וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ. הָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ,
    אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חונִי", וְלא הֶאֱמִינוּ לוֹ וְלֹא נָהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד כָּרָאוּי לוֹ.
    חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים וָמֵת. אָמַר רָבָא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים הַבְּרִיּוֹת: אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא
    תלמוד בבלי, תַּעֲנִית

    מדרש מתוך מסכת תענית מפגיש אותנו בפעם הראשונה במילה "חברותא" , מילה שנוהגים בה להשתמש לרוב לשיטת לימוד יהודית.

    המדרש מתאר לנו את סיפורו של חוני המעגל, אשר מת מסיבות חוסר הכרה וחוסר אמון שנתנו בו תלמידי בית המדרש.

    כנראה שחוני המעגל היה תלמיד אשר אהב ללמוד לבדו, חוני היה דמות "צנטראליסטית" אשר עסוקה בעולמו ומרכז עולמו הוא ה"אני", אפשר לראות את הדבר במיוחד בהמשך המסכת בה מתואר כיצד חוני המעגל יוצר עיגול ויושב לבדו במרכז המעגל ודורש כלפי שמיה להוריד גשם, עיקר התיאור הוא בדימוי של מעגל המקיף אותו כחומה וסוגר את העצמי ומבודד אותו מכל שאר הסביבה והיותו יושב במרכז המעגל , מרכז העולם.

    אותו חוני, שב לאחר שנים של שינה, ניתן לפרש את השינה לא רק כשינה פיזית אלא בריחה מהמציאות של בית המדרש והתכנסות בעולמו הפרטי פנימי, חלום או לעולם אינטימי אישי.

    ישנה ביקורת מוסוות כלפי אותי חוני אשר מתכנס אל תוך עולמו, נעלם וחוזר מאוחר יותר לקהילה, לחברה.
    שם הוא מגלה שאף אחד אינו מכיר אותו ואינו זוכר אותו ומת מצער לא לפני שהוא מסיים באמירה שמרכזה הוא החברות והשותפות עם האחר ולא התבודדות והסתגרות כלפי העולם:
    "או חברותא או מיתותא".

    לימוד בחברותא הינה שיטה פדגוגית אשר השתרשה בעולם הישיבות מתוך הכרה וההבנה בחשיבות הצורך להיות מחובר ל"אחר" בעיקר לאותו "בר פילגותא" אשר דעותיו שונות ורחוקות מדעות הלומד היחיד.

    שונות, נפרדות הינם חלק מרכזי מעולם הלימוד התורני, רק במפגש עם האחר שם אתה למד .

    מעניין שהחינוך המודרני לקח את מושג החברותא והפך אותו שונה כל כך מהמושג של המפגש עם השונה וה"אחר" .

    אתה מוצא יותר ויותר מקומות, מוסדות חינוך, בתי ספר בהם הבחירה מי יהיה שותף בלימוד הוא לא השונה אלא הדומה והזהה.

    כך קורה שמוסדות חינוך פרטיים הפכו למסגרת אשר דוחה את ה"אחר" ואינה מקבלת את השונה ראו את בית הספר "למרחב" ודרכי נועם" בפתח תקווה וכמובן בית ספר פרטי חילוני אשר התחיל השנה את מחזור הלימוד הראשון שלו ושמו כמה אירוני "חברותא" .

    אין הבדל בין בתי הספר שדוחה ילדים אתיופים לבין בית ספר שעושה מבחני קבלה כמעט כמו מבחני כניסה לקורס טייס לנערים בגילאי 14 כמו "חברותא" .

    רק שלצערם של "למרחב" ו"דרכי נועם" שהתלמידים שלא התקבלו צבע עורם שחור ואילו בבית הספר הפרטי "חברותא" צבא הילדים שלא התקבלו לבן.

    או חברותא או מיתותא.

  11. נחמן

    מייצגת את הטהרנות בצורתה הרעה ביותר. איש לא מסכן? איש לא מקריב? אתה לא יכול להבין מישהו שחיפש בגוגל "אלימות בבית-ספר" ו"טראומות בבית-ספר" והחליט שהוא לשם לא שולח ילד או ילדה? אתה בכלל קראת את השורות האחרונות בתגובה שלי? סתם דוגמא שנתקעה לי בראש ושאולי תוציא אותך מקופסת הטהרנות שנתקעת בה(אם הייתי כותב שהילדה שלי מיוחדת היית גם עונה לי ככה? לא נראה לי). בבית ספר דמוקרטי דבר כזה לא היה קורה :
    http://boazcohen.wordpress.com/2006/07/31/%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%93-%D7%90%D7%9B%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%97%D7%9C%D7%A9%D7%99%D7%9D/

  12. נועה

    למדתי בבית ספר דמוקרטי וכשלמדתי שם לא עברתי שום מיון משוכלל. נכון, כסףמהווה אלמנט מיוני, אבל זה המיון היחיד ובאמת קיבלתי מילגה.
    בתי הספר הדמוקרטיים חותרים תמיד להוריד את שכר הלימוד, תמיד. האידאל הוא שלא יהיה שכר לימוד כלל, אבל אנחנו עדיין לא שם, לצערי.

    בתיכון, לעומת זאת, למדתי בבית ספר שכן מחזיק במיונים קשוחים ומפרכים. גם שם היה שכר לימוד גבוה וגם שם היתה ילדה שלמדה בחינם פשוט כי לא היו מטכנים לוותר עליה בגלל כסף. כן, זה היה בית ספר אליטיסטי, מנותק משאר תלמידי ישראל אבל גם לו יש זכות קיום.

    אם לא היתה לי האפשרות ללמוד במקומות האלה היו מסבירים לי בחינוך הממלכתי שאני אדם גרוע, שאין בי מעלות. גם לא הייתי מודעת לחלוטין לכך שלא לכולם יש את האפשרות הזאת, ולא הייתי חולמת להיות מורה ולנסות לתקן בזה משהו.

    בנוסף, גם מערכת החינוך הרגילה היא