אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח (א')

בכל פעם שאני משוחח עם שלמה וזאנה, איש הקשת הדמוקרטית המזרחית, הוא מצטט את דוד המלך ואומר: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". המאבק הגדול, וגם הנצחון, יבואו לדבריו מן הבסיס, מן הקרקע, מן האדמה, מן הארץ. רק  כך יתגשם המשך הפסוק: "וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהילים פ"ה, י"ב).

רוב המאבקים המזרחיים בארץ היו על קרקע ודיור: מהגירוש מכנרת, דרך ההפגנות במעברות, ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים, ועד המאבקים החוזרים ונשנים בגירושים מכפר שלם, מאבק הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית, כיכר הלחם של ישראל טוויטו והמאהלים של איילה סבאג בירושלים ושל ליאת זוהר בבית שאן. למעשה, גם המאבקים של הפלסטינים הישראלים התמקדו בקרקע, מן הצומוד והמאבקים נגד ההפקעות, דרך יום האדמה ועד מאבקים נגד הריסות בתים והניסיון לקדם הכרה בכפרים הבלתי-מוכרים ולהרחיב את שטח השיפוט של המועצות המקומיות הערביות, חסרות תוכניות המתאר.

בעצם צריך להודות ולומר שגם המאבקים של המתנחלים (בשעה שהם צריכים להיאבק, כלומר כשאינם נהנים מחיבוק ממשלתי וצבאי מלא) הם על קרקעות, מסבסטיה וקרית ארבע, דרך ההתנתקות מרצועת עזה ועד מאחזי נוער הגבעות. למעשה כל המאבק הציוני והפלסטיני ראשיתו והורתו ותורתו במאבק קרקעות, עוד מימי המנדט הבריטי, אם לא קודם לכן. הקרקע היא הבסיס, מבלעדיה אין לאדם מקום להניח את רגליו ולנוח. על כן היא סיבה טובה למאבק. והיא גם משאב מבוקש, המצוי אומנם בשפע על פני הכדור (שפע ההולך ומצטמצם באופן יחסי עם הגידול באנושות), אך המחולק בצורה בלתי-שיוויונית.

המאבק הציוני והפלסטיני על הקרקע הוביל לשדה הקרב. המאבק האזרחי, בתוך מדינת ישראל, של מזרחים ושל פלסטינים אזרחי ישראל, לא זכה לתמיכה רחבה מחוץ לקהילות המוחות, ובוצעה דה-לגיטימציה חריפה שלו בקרב הציבורים האחרים (ובמקרה המזרחי גם בתוך הציבור המזרחי, בעיקר בקרב מזרחים שהצטרפו למעמד הביניים). על ואדי סאליב ועל הפנתרים השחורים נכתב בזמן אמת שהם מונהגים על ידי עבריינים, "פושטקים" פורעי חוק, והם טופלו באלימות משטרתית רחבה, תוך כדי תעמולה שהם מסכנים את קיום המדינה ואת האחדות היהודית, ומשתפים פעולה עם אויבים.

מרד של בני המעמדות הנמוכים מבחינה סוציו-אקונומית נתפס כמאיים על החברה, כלומר הן על השלטון ובעלי ההון והן על המעמד הבינוני, ואלו אינם מצטרפים אליו בהמוניהם ואינם מזדהים עם המדוכאים אלא עם המדכאים (תוך הכחשת הדיכוי), ומוכנים במקרה הטוב לכמה תיקונים קטנים: לקידומו של משה שחל במפלגת העבודה בעקבות ואדי סאליב, למעט חקיקה סוציאלית בעקבות מרד הפנתרים.

והנה נולדה כאן ועכשיו נקודת הצטלבות חדשה במאבקי הקרקעות הארוכים: פתאום מי שפותחים במאבק הם צעירים, חילונים, בני המעמד הבינוני, תושבי המרכז, והם עושים את זה בשדרות רוטשילד בתל אביב. לא ליאת זוהר, לא איילה סבאג, לא ישראל טוויטו, שמאהליהם לא הצליחו לצערנו לעורר את אותו העניין התקשורתי או לסחוף רבים כל כך להפגנות. וצעירים אלו בשדרות רוטשילד טורפים את הקלפים בשאלה מי יכול להזדהות עם מאבק זה, על הקרקע ועל קורת הגג.

הרחבת תחום המאבק

מאבק האוהלים הנוכחי הצליח להשיג נוכחות מרכזית בתקשורת, כמו גם לגרוף את אהדתה (לפחות עד השבועיים האחרונים). נוכחות תקשורתית היא גם עניין של גיאוגרפיה: המאהל התחיל מרחק הליכה ממערכות רוב העיתונים הארציים, שהם למעשה מקומונים תל אביביים. האהדה קשורה גם לסוציולוגיה של הכותבים/ות: הם חשו שאלו בני קבוצתם, חילונים, תושבי המרכז, בני מעמד הביניים, סטודנטים, היוצאים להיאבק על הזכויות שלהם ושל בני קבוצתם.

רק מאבק של הקבוצה הזאת יכול להגדיר את עצמו כמאבק לא מגזרי, של כולם, או כמאבק לא פוליטי. רק מאבק כזה יכול להנות מתמיכה שוואדי סאליב, הפנתרים או תנועת האוהלים של שנות השמונים, שלא לדבר על מאבקים של הציבור הפלסטיני-ישראלי הנמצאים מעבר לגבולותיו של השבט היהודי, מעולם לא קיבלו.

ואין בכך כדי לומר שלא נשמע מלכתחילה גם קולם של מקטרגים: כאלו שטענו, מן הממשלה והכנסת ומחוצה להם, שמדובר במחאה של "מפונקים" (להבדיל ממחאות הפריפריה שתוארו כמחאות ה"מגיע לי" של "בכיינים" ו"פרזיטים"), בתביעה לזכות לגור בשדרות רוטשילד היוקרתיות, או בקהל של בעלי ראסטות, אוכלי סושי ומעשני נרגילות. כלומר, בדימוי הציבורי, בקהל של פסטיבלי "בומבמלה" ולא של מחאה אמיתית.

מתקפה נוספת על המאבק באה דווקא מצד אישי ציבור מזרחים: שר הדתות מטעם ש"ס, יעקב מרגי, שמפלגתו היתה שותפה לרוב ממשלות ישראל האחרונות ונזכרת בעמדותיה ה"חברתיות" רק כשמחירי הלחם עולים והיא יוצאת למאבק סימבולי בהם, כינה את מחאת מאהל רוטשילד "מחאה של צפונבונים". מרגלית צנעני פסלה גם היא את זכותם של אנשי המאהל למחאה ואמרה: "מי שמוחה היום זה אותם אנשים שצחקו עלינו בעבר, שלא האמינו לנו שאנחנו עובדים קשה ועדיין לא מצליחים לגמור את החודש. השכל שלי מבין שהמפגינים צודקים, אבל הלב שלי לא נמשך אליהם… במשך שנים מחיתי, אבל קראו לי בכיינית מקצועית. אמרו לנו 'לכו לעבוד, תעשו פחות ילדים ותפסיקו לשתות עראק' בתגובה… זו מחאה של צפונבונים שפעם קראו לי ולחברי משכבר הימים מזרחים בכיינים על זה שטענו את אותם דברים שהם טוענים היום".

מעבר לצביעות הבולטת בדבריו של השר מרגי (ולניתוק שלו ושל מפלגתו מההתמודדות עם השיטה הכלכלית הניאו-ליברלית, שרבים מבני המעמד הבינוני מגלים שכבר לא עובדת לטובתם, והצטמצמות לשיח של "מי סובל יותר" כאשר המאבק אמור להתמקד תמיד בפירורים ולא בתביעה לחלוקה מחדש של העוגה כולה), ולעצב שעוררו דבריה של צנעני שדיברה גם על כך שהמחאה היא של כאלו שסבתא שלהם לא הורישה להם דירה בבבלי, היה בהם פספוס גדול: גם אם ראשיתה של המחאה היתה ב"צפונבונים", על פי הגדרתו של שר הדתות (הנהנה מצמיחה נאה בשכרו הנאה), אין זה מבטל את האפשרות לנהוג כלפיהם בסולידריות. גם אם על פי רוב הם, או למעשה הוריהם והורי-הוריהם (ויש להיות ערים לחילופי הדורות, ולהעניק מעט קרדיט לדור החדש, למרות מעשי הוריו), לא גילו סולידריות במסות גדולות למאבקים של מזרחים ושל פלסטינים-ישראלים.

ייתכן שהאפשרות היחידה הריאלית כעת היא סולידריות של העשירונים התחתונים עם מאבק מעמד הביניים, ולא להפך (כפי שפעמים רבות לא מתגשם הרעיון שאיגודים חזקים יהיו כלי עזר במאבקם של איגודים חלשים, וששביתה בת יום בנתב"ג תחליף שביתה בת חודשיים של עובדים סוציאליים). ויותר מכך, אופי התחלת המאבק אינו מבטל את האפשרות להצטרף למאבק כדי להרחיב את תחומו ואופיו, וכפי שהוא נע ממחירי השכירות לדיור בר-השגה הוא יכול להתרחב (ובפועל מתרחב, גם אם לא תמיד בהדהוד התקשורתי) גם לדיור ציבורי ולהריסות בתים, כך שיכיל את הסוגיות המעסיקות את העשירונים התחתונים, את הפריפריה, את המזרחים, את הפלסטינים-הישראלים, את האמהות החד-הוריות ואת הגמלאים.

הצטרפות למאבק פירושו שינוי שלו. גם אם מי שהחלו במאבק חשבו בעיקר על מחירי השכירות המאמירים לסטודנטים בתל אביב, אין פירוש הדבר שאי אפשר שחלק מרכזי בו יהיה גם מחיר רכישת דירה למשפחה ביבנה או בבית שמש, ואין פירוש הדבר שאי אפשר להכניס לתוכו את סוגיית הדיור הציבורי הגוסס ברחבי הארץ. הרחבה של המאבק משנה את אופיו, מרחיבה את תחומיו, ואין למייסדים, עם כל הסימבוליות של תפקידם, וטו על הגדרותיו. הם גם יודעים זאת היטב.

אף על פי שזה מעציב לדעת שמחאה בתל אביב מהדהדת יותר ממחאה בבית שאן או באלעראקיב או בדהמש או בשייח' ג'ראח, אף על פי שמעציב לדעת שסטודנטים מצטלמים בהפגנותיהם יותר יפה מגמלאים או מאמהות חד-הוריות, אין בכך לצערנו כל חידוש. שר האוצר בנימין נתניהו צייר את מחאת ויקי קנפו והאמהות החד-הוריות כמחאה של פרזיטיות על הקופה הציבורית, שעה שהיא ואחרות עבדו וכרעו תחת הנטל. מאבקים רבים אחרים בפריפריה, כאשר לא תויגו כאלימים וכמאיימים, נתפסו כמאבקים של מסכנות, של בכיינים המבקשים "תנו לי" וחושבים שמגיע להם. ובעיקר, כל המאבקים הללו סומנו ככאלו שאפשר להשתיקם – אם בהעלמתם מן העין הציבורית, ואם בהפניית כמה פירורים אל משתתפיהם. למעמד הביניים יש יתרונות בעמידה לאורך זמן מול מתקפות מסוגים אלו, יתרונות שאין לעשירונים התחתונים, ובכך שהוא תובע (בטבעיות מבחינתו) את העוגה ולא את הפירורים.

על כן, אם האפשרות הריאלית הנראית לעינינו היא סולידריות של העשירונים התחתונים עם מעמד הביניים, הרבה לפני האפשרות ההפוכה, יש לאמץ אותה. כמובן, יש לאמץ אותה בלי להסכים לשום טשטוש בתוכה: בלי להסכים לניכוס של המאבק על ידי מעמד הביניים מבלי שקולם של העשירונים התחתונים יישמע, בלי להסכים לעיוורון מעמדי, אתני, לאומי, גילאי או מגדרי של המאבק, ובלי לוותר על כך שמשמעות הסולידריות תהיה הדדית, כלומר סולידריות של מעמד הביניים עם תביעות העשירונים התחתונים, עם הפלסטינים-הישראלים והמזרחים, עם הפריפריה ועוד, ושהסולידריות תתבטא גם בייצוג ובמנהיגות של המאבק.

לחבר בין הסיפורים

מראשית המאבק היה מי שביקש, בשם הסיסמה שהפעם מדובר במאבק של כולם, לא להזכיר הבדלים בין מעמדות שונים, בין פריפריה למרכז, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים. בקשות אלו נבעו מתוך אמונה שאחידות במסרים תסייע למאבק (מה שאינו בהכרח נכון, שהרי דווקא ביזור המאבק איפשר לו להתרחב ולהכיל ציבורים עם תביעות שונות וציבורים שונים), ואולי גם מתוך רצון להרחיק ממרכז המאבק מסרים ש"מפחידים" חלקים גדולים בציבור הישראלי (למשל כל תביעה ערבית, יהיה אשר יהיה טבעה).

אבל הבקשות הללו נבעו בעיקר בשל אמונה שהמעמד הבינוני מצוי מעבר להבדלים אתניים, ובאמת מייצג את כולם. אכן בתוך המעמד הבינוני השתלב אחוז מסוים של מזרחים, מה שמאפשר לו להיראות כרב-עדתי או על-עדתי, ואילו אי-הכללה בתוכו של ערבים וחרדים אינה מעוררת עניין. אבל לעומת זאת, הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית והעשירונים התחתונים מאופיינים אתנית ומגזרית בצורה מובהקת, מורכבים ממזרחים, ערבים, רוסים, אתיופים, חרדים ומהגרי עבודה, ומכילים יותר נשים מגברים.

ביבי בשנות כהונתו כראש-ממשלה ושר אוצר תרם רבות לשיוויון בישראל, אך במקום שיוויון בעושר הוא קידם את השיוויון בעוני: ההפרטה המתרחבת של שירותים ציבוריים, עליית כוחם הריכוזי של בעלי הון צומחים ועולים, ריסוק העבודה המאורגנת ("הגמשת שוק העבודה") והעלייה בעלויות הדיור, החינוך, הבריאות והמחייה, כולם שחקו את מעמדו של מעמד הביניים; אם בעבר מעמד הביניים התעלם ממצוקות העשירונים התחתונים ותלה את עיניו מעלה בתקווה להצטרף אל העשירונים העליונים, הרי שבשנים האחרונות הובהר לחלקים גדלים והולכים בתוכו התהום שלפתחה הוא ניצב, עד שהוא הוכשר לצאת מן הבתים ולהיאבק על זכויותיו.

זהו רגע נדיר של אפשרות לסולידריות, שטומן בחובו הכרה של הסיפורים השונים של החברה הישראלית, ולא השתקה שלהם: מצוקת הדיור בציבור הערבי אינה קשורה לרכישת דירות על ידי אזרחי חוץ (מלבד ביפו), אלא להיסטוריה ארוכה של הפקעות קרקעות וצמצום שטחן של הרשויות הערביות, לאי-הקמתם של ישובים ערביים חדשים, להיעדר תוכניות מתאר ההופכות את כל הבנייה ללא-חוקית, לאי-ההכרה ביישובים רבים, בעיקר הישוביים הבדווים בנגב, ולהריסות בתים וישובים; מצוקת הדיור בעשירונים התחתונים קשורה לייבוש הדיור הציבורי זה למעלה מעשר שנים, ולהפיכתן של עמידר, עמיגור וחלמיש לחברות רווחיות, המפנות את דייריהן. היא קשורה להסדרי משכנתאות כובלים המביאים לגירוש מן הבתים ועיקול על ידי הבנקים והוצאה לפועל עם כשל ראשוני בתשלומים. היא קשורה לג'נטריפיקציה של אזורים מסויימים, בעיקר בתל אביב, ביפו ובירושלים, והפיכתם נחשקים ליזמים ולבעלי הון. והיא קשורה לגירוש מבתים שהבעלות עליהם לא הוסדרה, פעם בשכונת ימין משה בירושלים והיום בכפר שלם בתל-אביב;

ואילו מצוקת הדיור של המעמד הבינוני בערים הגדולות קשורה לבניית פרויקטים למגורים שאינם מתאימים בגודלם למשפחות צעירות, לכניסתם של רוכשים אזרחי חוץ המבקשים לקנות בתים בתל אביב, יפו, ירושלים, נתניה או אשדוד, ולהיעדר פיקוח על מחירי הדירות; מצוקת הדיור של סטודנטים קשורה בהצטמצמות כמות הדיור לשכירות בערים הגדולות, העדר הפיקוח עליו והתחרות עם אזרחי חוץ.

רק ראייה של מכלול הסיפורים אלה ונוספים תאפשר מאבק שיחתור לשנות את מצב חייהן של קבוצות רבות ככל האפשר, ולא רק של חלקן. העובדות ששכיר אשכנזי מרוויח בממוצע 40% יותר ממזרחי, ששכיר ערבי מרוויח 40% פחות משכיר מזרחי, שתושב הגליל (ללא חיפה) מרוויח 6,177 שקל בחודש כאשר תל אביבי ממוצע משתכר 8,594 שקל, שאשה ממוצעת מרוויחה 66% משכרו של גבר ממוצע, אינן מסכנות את המאבק בשקיעה ב"עדתיות", ב"מגדריות" או בפלגנות, אלא מאפשרות התמודדות אמיתית עם הבעיה.

מותר לומר בנאום או בכרזה "כל העם נפגע מן הממשלה", ואפילו "העם נפגע שווה בשווה מהממשלה", או "אין צבע למאבק" (רק חסרי זיהוי בתרבות הישראלית, על פי רוב מעמד בינוני, חילונים, תל אביבים, אשכנזים, יכולים לדבר על חוסר צבע, לאחרים ממילא יש צבע בכל חודשי השנה). אבל כדאי לזכור שיש מי שנהנה מן המצב, בממשלה, בין בעלי ההון ובעשירונים העליונים (על אף כל דיבורי ההזדהות הבאים מחלקם), וכן שמצבו וצרכיו של העשירון השישי אינם זהים לאלו של העשירון הראשון (וזאת לפני שנזכיר את הגזענות וההדרה השיטתיים שמהם סובלים ערבים, מזרחים, חרדים, אתיופים ועובדים זרים, את היחס המשפיל שממנו סובלים גמלאים ואמהות חד-הוריות, ואת היעדר ההזדמנויות בפריפריה). אין זה סותר את אפשרות הסולידריות ההדדית ביניהם, ואת העובדה ששניהם נפגעים ממדיניות ממשלתית בת עשרות שנים.

ימי חשבון נפש

למרות כל האמור כאן, רוב התקשורת ממשיכה להציג את המאבק ככזה של מעמד-הביניים, על-אף הצטרפותם של רבים אחרים והתפשטות המאהלים מעבר לרוטשילד (כאשר את המאהלים בלווינסקי בתל אביב, בג'סי כהן בחולון ובגן העצמאות בירושלים ניסו פקחי העיריות לפרק בתירוצים שונים, ועם התחלת הפינוי מרצון של הסטודנטים מהמאהלים הלחץ עליהם הוחרף וצווי הפינוי, הפקחים והשוטרים הגיעו), ועל אף שהצטרפות זאת מובנת להנהגה הקיימת של המאבק כמשנה את תחומיו. היא עושה זאת הן מתוך תחושה שכך היא מסייעת ללגיטימציה של המאבק, והן משום ששם באמת עובר קו הגבול של הלגיטימציה שלה עצמה. גם פוליטיקאים רבים מבקשים להמשיך לדבר על מאבק של מעמד הביניים, הן שרים, והן אנשי ה"אופוזיציה" מקדימה, כפי שהם אוהבים לקרוא לדברים "מאבק ביוקר המחייה" – כאילו היתה זאת מחאה צרכנית מעיקרה, ולהניח בצד את שאלת ההפרטה ואת חלקה של הממשלה בסיפור.

ראש הממשלה, במסיבת העיתונאים הראשונה שכינס לרגל המשבר, ניסה כיוון מעט אחר ודיבר על סטודנטים ועל הטבות ספציפיות לסטודנטים, ועל זוגות צעירים, ומצד שני על "ריכוזיות במשק" שלכאורה אינה קשורה למדיניות ממשלתית. ניסיונות הפוליטיקאים להגדיר ולצמצם את המאבק מובנים, מתוקף האינטרסים שלהם והרצון בהפרד ומשול. בצמצום התקשורתי יש להיאבק. ובעיקר, אין לשתף פעולה עם אף ניסיון פתרון שימסגר את עצמו במסגרת של מעמד-ביניים, זוגות צעירים או סטודנטים.

אבל מכיוון שהזמנים הם ימי חשבון נפש אמיתיים למעמד הביניים, יש לשאול גם שאלות מהותיות לגבי מקומו במערכת הכלכלית. חלקו של המעמד הבינוני, מבחינת שכרו והונו, נמצא בתהליך מכריע של הצטמצמות ושחיקה בעשור האחרון, אל מול התרחבות העשירונים העליונים והצטמצמות המדינה. כלכלת הצריכה מכסה על כך פעמים רבות: זול יותר היום לקנות נופשון בחו"ל, מסך פלזמה או מכשיר סלולרי מתוחכם, וכך להרגיש שחייך בסך הכל טובים ושכלכלת השוק מיטיבה גם עמך; יקר הרבה יותר לממן מגורים ראויים, חינוך טוב ובריאות; קשה הרבה יותר לחסוך, כך שתוכל/י לאפשר דברים אלו גם לילדיך.

באופן זה, רבים תופסים את עצמם כבני מעמד הביניים – יותר בשל הוצאותיהם מאשר בשל הכנסותיהם – עקב רמת חיים מסוימת (ובשל כך ששר החוץ רואה אותם במסעדה). אך זהו מעמד ביניים סימבולי, הקשור לקבוצת השתייכות סוציולוגית או הון תרבותי שאינו כולל פנסיה ראויה, יכולת השקעה בילדים או צבירת חסכונות ליום סגריר, ושמחלה משמעותית של בן משפחה לאורך זמן עם תרופות יקרות, או פיטורים לאורך זמן משמעותי, או תהליך משפטי אינטנסיבי, יהפכו מיד את בניו לבני העשירונים התחתונים.

מי לא פוליטי?

מתחילת המאבק ניסו כמה מדובריו להקפיד על הגדרתו כ"לא פוליטי". ייתכן שההקפדה הזאת אכן מאפשרת לציבורים מסויימים, התופסים עצמם כבני המרכז הפוליטי, להזדהות עמו. מנגד, היא לא מפריעה לדוברי ימין לנסות לעשות דה-לגיטימציה של המאבק כשמאל רדיקלי (ו"אנרכיסטי"), ובמקביל היא לא הפריעה לתהליך היציאה מהארון של התחום הפוליטי שמשמאל למרצ, שבציבור היהודי נתפס כלא-לגיטימי, כאחד ממובילי המאבק.

אבל ההקפדה הזאת, מעבר לעובדה שהיא מבטאת את צמצום ה"פוליטי" בישראל בעשורים האחרונים לשאלת הכיבוש ויחסי החוץ, צמצום שהוא בדיוק אחד מסיבות המשבר הנוכחי, מובילה למצבים מצחיקים-עצובים: קבוצה מנוער האיחוד הלאומי מגיעה למאהל הירושלמי עם שלטי "הפתרון לדיור בשומרון" (ויש להמשיך שלט זה: ובהשתלטות על בתי ערבים בשייח' ג'ראח והפקעת קרקעות), ונענית באדיבות יתירה על ידי אנשי המאהל שהמאבק לא פוליטי, ושאם הם יהיו רוב במאהל הם יוכלו לייצג עמדות אלו, מכיוון שההחלטות מתקבלות באופן דמוקרטי; כאילו האיחוד הלאומי הציג אי פעם עמדות שמאל כלכליות, ועשה חשבון נפש לבריתו הפוליטית עם הימין הכלכלי, וכאילו הענקת מקום לכהניזם היא צעד לא-פוליטי.

האם המאבק הוא פוליטי? אין יותר פוליטי, ודאי שלא כאן, ממאבק על הקרקע, וגם התביעה לשינוי השיטה הכלכלית היא כמובן פוליטית בכל מובן. התיוג החיצוני שלו כפוליטי, והבריחה הפנימית מן הפוליטי (שאינה זהה לבריחה המובנת מן המפלגתי), קשורה גם בשאלה האם יש למאבק הנוכחי מה לומר לגבי הכיבוש. מחד, רגע האפשרות של יצירתו של שמאל כלכלי-חברתי דורש סבלנות, שאינה נכנעת מיד לטהרנים המבקשים לסדר הכל על פי העוול הגדול, זה המתחולל מול הפלסטינים בשטחים, ולשכוח את החצר האחורית בתוך ישראל אליה נזרקים עניים, מזרחים וערבים (וכמעט מתבקש לומר כי בלי שחרור של הפלונטר הפנים-ישראלי של אי-הצדק, השמאל נועד שוב ושוב לכישלון); מאידך, מה יעשו יושבי המאהלים כאשר ביבי וברק ישלחו להם בסוף ספטמבר צווי מילואים על-פי כתובתיהם החדשות באוהלים, כדי לשלוח אותם לדכא באלימות את צעדות הכרזת העצמאות הפלסטינית? האם המאבק על העוול מכאן ידוכא על-ידי שליחת מוחיו לדכא את המאבק נגד העוול משם? האומנם רוב יושבי המאהלים יתפסו גם צעד זה כלא-פוליטי (שכן גם ה"ביטחון" אינו פוליטי בישראל) ויכנעו לו?

לאט לאט נוצרה רשת של מאהלים, משדרות רוטשילד, דרך לוינסקי ושכונת התקווה בתל אביב, ליפו וג'סי כהן בחולון, לבאר שבע וחיפה (שבשתיהן צעדו יחד ערבים ויהודים), לירושלים, לבקה אל-גרביה, לעכו, וחיברה ציבורים שונים. גם ברשימת התביעות המתגבשת, נכללים הן הדיור הציבורי והן עצירת הריסות הבתים במגזר הערבי, והצורך בתוכניות מתאר לערים ולמועצות הערביות. עדיין לא נכללת שם שאלת שטח עיירות הפיתוח, שפעמים רבות מאבדות אזורי תעשייה מניבי ארנונה לטובת מועצות אזוריות סמוכות בעלות פחות אוכלוסייה, והתביעה להכיר בכפרים הבדווים הבלתי-מוכרים, אך גם את אלו יש לתבוע בהמשך לכלול במסגרת התביעות.

המאבק אכן אינו מפלגתי, ואינו נגד מפלגה מסוימת, כי הוא יוצא כנגד השיטה הכלכלית, כלומר נגד רוב המפלגות – ודאי כל אלה שהיו חברות בקואליציות בעשורים האחרונים, ממרצ ועד המפד"ל. מתוך חוסר המפלגתיות וחוסר המצע המשותף מראש, רבים הרגישו שקיים בלבול בתוך המאבק המתבטא בדרישות הבלתי-מדויקות שלו, בקולות הרבים המעלים דרישות שונות. איך, שואלים הכתבים, הגיעו יושבי המאהלים משאלת השכירות בתל אביב לשאלת מדינת רווחה? ומה עושים עם המושג הזה, שכנראה אינו מוכר ל-100 מתוך 120 חברי הכנסת?

אבל אם ראשיתו של המאבק בשאלת הקרקע והדיור היתה מדויקת גם מבחינת הצורך הציבורי וגם מבחינת ההד הציבורי, הרי שגם ההתרחבות בשבועות שלאחר מכן היא טבעית: יושבי המאהלים הבינו שברית כרותה ביניהם לבין הרופאים והמתמחים ושביתתם הארוכה, וכן ביניהם לבין העובדים הסוציאליים והמורים שרק סיימו את שביתותיהם, ולא בהצלחה יתרה. הם יודעים שהכשלון עשוי להיות משותף, כפי שעל ההצלחה להיות משותפת.

הקרקע, על כל העוולות שהיא חושפת, הציפה את שאלת ההפרטה של השירותים הציבוריים, את שאלת המרוויחים מן ההפרטות שביצעה המדינה, את השותפות של ההון-והשלטון, ואת הריכוזיות והקרטליזציה של ההון. על כן אין היא יכולה להתנתק משאלת החינוך שההשקעה בו צומצמה באופן דרסטי (והביאה לעלייה בהשקעה הפרטית בחינוך של העשירונים העליונים), משאלת מערכת הבריאות (שגם בה החלק הציבורי מנוון באופן מכוון, ואילו החלק הפרטי מתרחב), או משאלת שירותי הרווחה ההופכים עלה תאנה המצליח להסתיר פחות ופחות.

כל אלו אינם יכולים להיות מנותקים גם משיטות ההעסקה בארץ, המאפשרות עלייה מתמדת בשכר חברי הכנסת והשרים, הפקידות הגבוהה בשירות המדינה וזאת שעוברת לשירות בעלי ההון רגע לאחר מכן, ולעומתם קיפאון ברמת השכר של רוב הציבור, והתרחבות מעגל העובדים העניים; מדיניות שכר המאפשרת לשלם שכר עצום למנהלי הבנקים, על חשבון הציבור המממן אותם בעמלות מופרזות (ובכספיו המשמשים אשראי לבעלי ההון), בעוד חלקים גדולים יותר ויותר מהציבור מועסקים בדרכי עקיפין, דרך חברות קבלן, ומהווים עובדים דור ב' וג', מעובדי אבטחה, ניקיון ובניין ועד מרצים המפוטרים בסוף כל סמסטר או שנה, שאינם מיוצגים עוד בהסכמים קיבוציים ועל-ידי ההסתדרות, וכאשר המדינה מובילה בעצמה את מגמת ההעסקה בדרכי עקיפין (המאפשרת אי-הקפדה על תנאי העסקה) ודרך חברות כוח אדם (ואחד הצעדים הבאים יכול להיות חרמות מאורגנים נגד חברות שאחוז ניכר מעובדיהן הוא עובדי קבלן).

שאלת הדיור מעלה לדיון גם את שאלת התחבורה בין המרכז לפריפריה, את (חוסר) ההשקעה הלאומית בפריפריה בתשתיות, בחינוך, בתעסוקה ובחיי הפנאי. חברי הממשלה נהנים לומר למוחים בתל אביב לעבור לגור בבית שאן ובירוחם, כאשר אין השקעה לאומית בתעסוקה, בחינוך, בתחבורה ובתרבות שם.

מרגע שהמחאה התעוררה, הסתבר שהעוגה הציבורית עצמה עולה למעשה לדיון – על כל רכיביה.

חלקו השני של המאמר יפורסם ביום א' הקרוב