מעסיק וטוב לו

אחרי הדיון על יצירת עושר חדש, מגיע תורה של חלוקת העושר הקיים. הבה נתחיל מנתון ידוע: אנחנו יודעים את הערך הכספי של מה שאנחנו, כלל הישראלים, מייצרים מדי שנה – מה שידוע כתוצר לאומי גולמי (תמ"ג). אפשר לקרוא לזה גם, בשינוי קל, ההכנסה הלאומית: זהו סכום הכסף הכולל שקיבלו העובדים באמצעות שכר, המעסיקים באמצעות הרווח, והמדינה באמצעות המסים. הנתונים מעלים כי העשור האחרון היה טוב למעסיקים יותר מאשר לעובדים:

בשנת 2000, העובדים קיבלו 68% מן ההכנסה הלאומית והמעסיקים 13%; בשנת 2010, העובדים קיבלו 63% מן ההכנסה הלאומית והמעסיקים 14%. השאר הלך למסים. במילים אחרות, חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית ירד. הוא ירד מעט בתקופת האינתיפאדה, כאשר בארץ שרר משבר כלכלי עמוק. במחצית השנייה של 2003 החל גל של צמיחה שנמשך חמש שנים – אך חלקם של העובדים המשיך לרדת. הרווח של המעסיקים (הקרוי, בשפת הלמ"ס, "העודף התפעולי") ירד מאוד בתקופת האינתיפאדה, אך מרגע שהתחילה הצמיחה החל חלקם לגדול וכיום הוא מעט גבוה משהיה לפני האינתיפאדה.

אפשר לתמוה, מה זה כבר משנה, אחוז לפה או אחוז לשם? ובכן, זה משנה מאוד, כי למרות שמדובר באחוזים בודדים, הסכומים הם משמעותיים: ב-2010, לדוגמה, עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 688 מיליארד שקל. אחוז אחד מזה היה 6.88 מיליארד שקל. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של 2010 על 68%, כפי שהיה בשנת 2000, ולא על 63%, כפי שהיה בפועל, היו העובדים מקבלים ב-2010, כקבוצה, 34.41 מיליארד שקל נוספים. אם נחלק את הסכום הזה במספר הכולל של העובדים והעובדות – בשנת 2010, 2.938 מיליון (לא כולל עובדים לא-ישראלים) – נמצא, כי ב-2010 עשויים היו כל עובד ועובדת לקבל, בממוצע, תוספת של 11,713 שקל או כ-976 שקל לחודש. כמובן שבעלי שכר גבוה היו מקבלים תוספת גדולה מזו של בעלי שכר נמוך.

הנתונים הללו מספרים רק חלק מן הסיפור. ראשית, אנחנו לא ממש יודעים מה הגודל המדויק של רווחי המעסיקים. הנתון שהלמ"ס מפרסמת, על חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסה הלאומית, הוא נתון נגזר ולא מקורי. הלמ"ס אינה מחשבת אותו בעצמה: כדי לחשב אותו בעצמה עליה לבקש מכל אחד מן המעסיקים לדווח לה כמה הרוויח. במקום זאת היא עורכת חישוב פשוט יותר: היא לוקחת את הנתון של ההכנסה הלאומית (שאותו היא מחשבת על-פי דיווחים שונים) ומחסירה ממנו את הסכום הכולל ששולם לעובדים (את הסכום הזה היא מקבלת מדיווחי מעסיקים למוסד לביטוח לאומי, מן החשב הכללי במשרד האוצר ומסקרים בענפי המשק השונים, כמו ענף התעשייה). סביר להניח שרווחיהם גדולים יותר ממה שמדווח כ"עודף תפעולי". דבר ראשון שעולה על הדעת, למשל, הוא אותם רווחים שנרשמים במקלטי מס בארצות רחוקות – למשל, באיים שטופי שמש בים הקריבי.

אבל לצורך הדיון שלנו בחלוקה שונה של העושר המיוצר מדי שנה בישראל, די לנו עם הנתונים הקיימים של הלמ"ס. הם מראים, כאמור, שהצמיחה היטיבה עם המעסיקים יותר מאשר עם העובדים. למה אפשר לייחס את ההתפתחות הזאת? התשובה העיקרית היא היחלשות כוח המיקוח של העובדים. המעסיקים אמנם ספגו מכה בתקופת המיתון, אך מרגע שהמשק החל שוב לצמוח, הם ניצלו את הזיכרון המר של המיתון (בעיקר, את זכר האבטלה הגבוהה ששררה במהלכו) כדי להימנע מהחזרת השכר לקדמותו או מהגדלתו. אבל היו גם סיבות נוספות: למשל, היווצרותן של עשרות-אלפי משרות חדשות שבהן השכר הוא נמוך ואין בהן הגנה של איגוד מקצועי, כדוגמת משרות האבטחה בכניסה למקומות ציבוריים.

ישראל אינה הארץ היחידה בה הצטמק חלקם של העובדים. זה קרה גם בארצות אחרות ובהן יפן, ארצות אירופה המערבית וצפון אמריקה. עם זאת אין מדובר בתהליך גלובלי אחיד, "טבעי" ובלתי נמנע. לאחרונה פרסם ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) נתונים עבור 38 ארצות שרובן משתייכות לאיחוד האירופי או לארגון ה-OECD. חוקרי הארגון השוו את חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית של אותן ארצות בשתי תקופות: 2000-1995 ו-2007-2001. נמצא, כי חלקם של העובדים הצטמק ב-28 ארצות, בעוד שב-10 ארצות הוא דווקא גדל. בין הארצות שבהן גדל חלקם של העובדים: דנמרק, שוודיה, אנגליה וצ'כיה.

מדובר, אם כן, במשחק כוחות ולא בגזרה משמים (מה שהכלכלנים אוהבים לכנות בשם "היד הנעלמה של השוק החופשי").

הכלכלנים אוהבים לומר שהשכר, ככל ערך חלוקתי, הוא עניין של היצע וביקוש. האמת היא ששכר, ככל ערך חלוקתי, הוא עניין של משחק כוחות. מעסיקים משלמים לעובדיהם שכר נמוך בכל עת ומצב שהם יכולים. והם מעלים את השכר כאשר הנסיבות מאלצות אותם לעשות זאת – למשל, כשהיצע העובדים קטן, כמו שאומרים הכלכלנים, אבל גם כאשר העובדים מתאגדים, שובתים, מתמרדים וכיו"ב. מעסיקים משלמים לעובדות פחות מלעובדים, כי הם יכולים (בין השאר, משום שהאיגוד המקצועי מגן על גברים יותר מאשר על נשים). מעסיקים יהודים משלמים לעובדים פלסטינים פחות מלעובדים ישראליים כי הם יכולים (בין השאר מפני שצה"ל יכול לפתוח אך גם לסגור את המעברים). מעסיקים ישראלים משלמים למהגרי עבודה פחות, כי הם יכולים (בין השאר, משום שהאיגוד המקצועי לא מגן עליהם).

מרגע שזה משחק כוחות, אפשר לעשות משהו. מה ניתן לעשות? הדבר המרכזי הוא הרחבה משמעותית של ההתאגדות המקצועית. אין לזה תחליף.

הנה מה שכתב על כך עוד ב-1776 אדם סמית', מי שהניח את היסודות של מקצוע הכלכלה המודרני:

גובה שכר העובדים תלוי בכל מקום ואתר בהסכם בין שני צדדים, שהאינטרסים שלהם כלל לא זהים. העובדים רוצים לקבל כמה שיותר, האדונים רוצים לתת כמה שפחות. העובדים מוכנים להתאגד כדי להעלות את שכרם, המעסיקים כדי להוריד את שכר העובדים… אין זה קשה לחזות מי מהצדדים נהנה, במרבית המצבים, מיתרון המאפשר לו לאלץ את היריב לקבל את תנאיו. האדונים, בהיותם מעטים במספר, יכולים להתאגד בקלות רבה יותר; וחוץ מזה, החוק מאשר, ועל כל פנים אינו אוסר, על התאגדותם, בעוד שהוא אוסר על התארגנות של העובדים [מדובר באנגליה של שנת 1776; ש.ס.].

הפרלמנט שלנו לא חוקק שום חוק האוסר על התאגדות שנועדה להוריד שכר, בעוד שיש לנו חוקים רבים האוסרים התאגדות כדי להעלותו. בכל הסכסוסים הללו האדונים יכולים להחזיק מעמד זמן רב יותר. בעל אדמות, חוואי, תעשיין או סוחר, גם אם לא יעסיקו אפילו עובד אחד, יכולים להתקיים שנה-שנתיים מן המלאי שצבר. רוב העובדים לא יחזיקו מעמד אפילו שבוע, מעטים יחזיקו מעמד חודש, ואף אחד כמעט לא יחזיק מעמד שנה ללא עבודה… אנו שומעים רק לעתים רחוקות על התאגדויות של אדונים, אך לעתים קרובות על אלה של העובדים. אבל אם יש מי שמעלה על דעתו שהתאגדויות אדונים הן נדירות, הרי שהוא אינו יודע דבר. האדונים מצויים תמיד ובכל מקום במעין הסכמה שבשתיקה שלא להעלות את שכר העובדים מעל לרמתם הנוכחית.

המדינה אינה יכולה לשמש תחליף להתאגדות מקצועית. הרשות המבצעת של המדינה, הממשלה, מעסיקה בעצמה הרבה נשים וגברים, אך בעיקר נשים, בשכר נמוך, ועל כן אין לסמוך עליה שתוביל מהלך להגנה, ובוודאי שלא להעלאה, של שכר כלל העובדות והעובדים. גם כאשר היא מחויבת על פי חוק להגן על העובדים, כמו בדוגמה של שכר המינימום, היא לא עושה זאת, לפחות לא באופן יעיל. הרשות המחוקקת, גם אם תחוקק עוד ועוד חוקי שכר טובים – וקשה להאמין שתעשה זאת, מכיוון שהיא עצמה מצויה כיום תחת השפעה של הטייקונים – אינה מסוגלת לאכוף את חוקיה היא.

באשר לרשות השלישית, השופטת, היא עצמה דוגלת בקדושת הקניין הפרטי. הרווח, כידוע, מוגדר כקניין פרטי שהמעסיק חופשי לעשות בו כרצונו. בנוסף, בית הדין לעבודה משמש בעיקר כמוסד מפשר ואינו צפוי לתמוך באופן רציף ועקבי במאבקים להעלאת שכר כללית במשק.

אנו חוזרים אם כן לאיגודי העובדים ובראשם ההסתדרות. כידוע, מספר החברים והחברות בהסתדרות ירד מאוד בשני העשורים האחרונים. כיום, רוב העובדים בישראל אינם מאוגדים. מי שמאוגד במסגרת ההסתדרות הם עובדים המיוצגים באמצעות מה שקרוי "ועדים חזקים", שמצליחים להשיג עבור חבריהם שכר ותנאים נלווים סבירים. יש גם יוצאים מן הכלל: למשל, העובדות הסוציאליות, שחברותן בהסתדרות לא ממש הועילה להן בשביתה האחרונה.

באופן כללי, ההסתדרות אינה מתאמצת להגדיל את שורותיה. את המאמץ הזה מוביל בשנים האחרונות ארגון "כוח לעובדים". ארגון זה מעניק הגנה לכמה מקבוצות העובדים החלשות ביותר במשק: עובדי הסעדה, אבטחה, נקיון, סיעוד, רווחה, מכירות – אך גם עובדי תעשייה כבדה ועובדי מוסדות להשכלה גבוהה. בינתיים, "כוח לעובדים" עסוק בעיקר בהשגת זכויות בסיסיות עבור המאוגדים בו, כדוגמת זכות ההתאגדות. חשיבותו של ארגון "כוח לעובדים" טמונה לא רק בפעילות שלו עצמו אלא גם בכך שהוא ממריץ גופים אחרים, כדוגמת הסתדרות העובדים הלאומית, לפעול להרחבת שורות החברים.

ראוי לציין כי איגודים מקצועיים יעילים בשימור השכר יותר מאשר בהעלאתו באופן משמעותי. אולם פעילות עקבית של איגודים מקצועיים יכולה להניח את התשתית הדרושה כדי שבעת צמיחה, הפירות יתחלקו באופן שוויוני יותר בין המעסיקים לעובדים. בישראל, שיעור החברות בהסתדרות בקרב העובדים והעובדות ירד (לפי נתונים של ינון כהן, גיא מונדלק, יצחק הברפלד ויצחק ספורטא) מכ-85%-80% בשנת 1980 לכ-45%-40% בשנת 2000. למרות ירידה גדולה זו, שיעור העובדים המאוגדים בישראל עדיין גבוה מזה של ארצות רבות במערב, שגם הן חוו ירידה בשיעור ההתאגדות. למשל, בין 1970 ל-2003, שיעור העובדים המאוגדים בארה"ב ירד מ-23.5% ל-12.4%; באוסטרליה מ-50.2% ל-22.9%; ביפן מ-35.1% ל-19.7%; ובאיחוד האירופי מ-37.8% ל-26.3% (ב-2002).

לעומת זאת, בקנדה השיעור נותר יציב – כ-28%; ואילו בארצות סקנדינביה הוא היה ונותר גבוה מאוד: 74.1% בפינלנד; 78% בשוודיה; 53.3% בנורבגיה; ו-70.4% בדנמרק.

שיעורים גבוהים אלה הם הגורם המרכזי העומד מאחורי לא רק מעמדם המשופר של העובדים בארצות אלה אלא גם מאחורי מעמדן הכלכלי הכולל של ארצות אלה: השוויון החברתי, מדינת הרווחה המפותחת, השירותים החברתיים הטובים וגם העוצמה הכלכלית. עובדים ועובדות מתוגמלים היטב הנהנים הן מתגמול סביר עבור עבודתם והן משירותים מדינתיים טובים הם הבסיס האיתן לא רק לחברה המכבדת את ערכי השוויון והצדק החברתי אלא גם לחברה איתנה מבחינה כלכלית.

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק 9 – עניין למיעוט נבחר

פרק 8 – כל הדרך אל הבנק

פרק 7 – מעבר לצדק חלוקתי

פרק 6 – הכסף החדש

פרק 5 – קורפורטיזם של קריצת עין

פרק 4 – ברוכים השבים לימי הביניים

פרק 3 – העסקה המשולשת

פרק 2 – הכסף לא מתגלגל ברחובות

פרק 1 – עוברים לקדמת הרכבת