המוסיקה של "האויב"

מה שנשאר עד כה בתודעה הציבורית מפרשיית מרגלית צנעני, הוא הקשר בין פשע למוזיקה מזרחית. אבל סיפורה של התזמורת האנדלוסית מגלה סיפור אחר – קיפוח התרבות המזרחית במשך שנים ומאבק בלתי פוסק לקבלה והכרה (הטלוויזיה החברתית)
בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. רן גולדן

    גם מאמר דעה בוטה במיוחד של אלן עידן נגד שבי זרעיה הקורא לעשייה הטלוויזיונית של אומן הסטנד אפ "המיץ של הזבל" בעקבות ההצלחה של ילדיו התעשייתיים "היכל התהילה" ו "חיי ב La La לנד" ובעקבות ההתבטאות נוספות של סולן להקת 'משינה' וכמובן לאחר ההתבטאות של יהורם גאון כנגד המוסיקה המזרחית ויוצריה,

    הייתי מעוניין להראות שאין זה מיקרה שהחלה תסיסה , התנגדות וביטויי אלימות כלפי המוסיקה המזרחית דווקא בתקופה זו.

    אני רוצה להראות שיש קשר ישיר בין התחזקות התפישה הלאומנית בחברה הישראלית המתרחשת היום לבין ביטויי השנאה כלפי המוסיקה המזרחית ונגד יוצריה.

    בשנים הראשונות של מדינת ישראל המוסיקה ה 'ישראלית' ניסתה לברוא לעצמה בראשית הקמתה עבר 'ציוני' ועתיד 'מערבי', שנשען בעיקר על מסורות מוסיקליות מזרח-אירופיות .

    החיבור היהודי- ערבי של המוסיקה המזרחית הילך אימים על שומרי הסף של התרבות העברית אז ולמרבה המזל גם היום.

    שמות כמו: פריד אל אטרש, ועבדל אל חלים אל חאפז נשמעים היום יותר כמו שמות של מחבלים חברים בארגוני פת"ח ופחות משמות של יוצרים וזמרים ערבים מהם יינקה המוסיקה המזרחית את מקורותיה.

    המזרחים אשר הגיעו ממדינות ערב עם מסורות והיסטוריה יהודית-ערבית לא יכלו להיכלל ברצף היסטורי אירופי, הם לא יכלו להיכנס אל אולפן השידור הציוני, מוסיקה מזרחית זו הייתה אז וגם היום 'רוחות רפאים' מטילי אימה על ה 'ציונות'.

    בואם של היהודים-הערבים לישראל בראשית שנות ה- 50, לאחר הקמת המדינה, לא רק שהביא גלות מפחידה ומאיימת מארצות שנחשבו נחשלות ומנוונות עד היום.

    אלא גם סימנה את התרבות של "האויב" הערבי , מבפנים ומבחוץ לישראל.

    וכך ככל שישראל הייתה יותר 'ציונית' כך האויב הערבי , תרבותו, שפתו, מנהגיו נהפכו גם הם ליותר מסוכנים ודמונים.

    והיום לאחר שישים שנות קיום, מדינת ישראל בתהליך מכרסם ומסוכן נהפכת ומבקשת להפך להיות יותר ויותר "ציונית".

    וכך האויב נהפך למוחשי יותר, קרוב יותר, מוסיקה ערבית ישראלית – מזרחית הופכת שוב בחזרה להד של ימים חשוכים, לתיאורי מילים כגון 'המיץ של הזבל' ועוד שלל התבטאויות אלימות ופוגעניות .

    מניעים אלו גרמו דחייה ואיסור ושלילה עמוקה של מה שקשור לתרבות המזרחית בעבר וחוזר אלינו שוב היום.

    ככל שמדינת ישראל תנסה להפך ליותר ציונית כך היא תשלול יותר ויותר קולות ערבים, צלילים של תרבות זרה ומסורת מזרחית.

    האטימות ואי רצון להקשיב לקול הערבי בחברה הישראלית זו גם המתבטאת בשיח הפוליטי מתבטאת גם באי רצון להקשיב ולשמוע את הקול המזרחי בעיקר אצל אלו האידיאולוגים לאומנים ציונים.

    בתקופה בה החל מרד הספרדים , מרד הציבור המזרחי שהחל בתנועת "הפנתרים השחורים" יחד עם ה"המהפך" של מפלגת "הליכוד" ועליית ש"ס והשיח של "הקשת הדמוקרטית המזרחית".

    אלו הביאו לשיח מזרחי חדש אשר השפיעה גם על המוסיקה המזרחית אשר קיבלה סוג של "כרטיס כניסה" למרכזי התרבות בישראל.

    כיום המוסיקה המזרחית והצליל המזרחי חזרו להיות ההד של ה 'אויב' הציוני , הערבי זה שבפנים וזה שבחוץ.

    וככל שהמדינה תאמץ לעצמה תפישות עולם, חוקים, הצהרות לאומניות כך המוסיקה שלה תהיה צורמת ומשתקת את הקולות האחרים.

    וכך גם יפגעו היוצרים המזרחים והצליל המזרחי .