אבל הוא אשם

ביטויי הגזענות קיימים בחברה הישראלית גם במאה ה-21, ודוגמה מובהקת לכך נמצאת במאמרו של יזהר אופלטקה (ynet, 17.09), הרואה בחרדים את האשמים במצוקה הכלכלית והחברתית של אזרחי ישראל. דבריו של אופלטקה מסיטים את תשומת הלב מהבעייה המרכזית שהביאה לפרוץ המחאה החברתית: אי-השוויון והפערים החברתיים-כלכליים ההולכים ומתרחבים בחברה הישראלית ונובעים ממדיניות כלכלית ניאו-ליברלית.

אופלטקה טוען כי המחאה החברתית נועדה לכשלון מהרגע הראשון, משום שהמוחים, צאצאיהם של מייסדי המדינה (או כפי שהגדיר זאת ברוך קימרלינג – אחוס"לים, ולאחרונה אורן יפתחאל הוסיף – אחוס"דים), כשלו להבין כי החברה הישראלית איננה ממלכתית עוד כי אם שבטית, וכי שבט צאצאי המייסדים הוא שבט מקופח "שלקחו לו את המדינה". הקבוצה שעליה אופלטקה מטיל את האשמה על "לקיחת המדינה" מידי האליטה האשכנזית היא החרדים. לטענתו, החרדים נהנים מתקציבי ענק שמגיעים מהקבוצה שמשלמת "מס הכנסה גבוה, ביטוח לאומי גבוה, ביטוח בריאות גבוה…", וכי המהפכה (הבאה) תוכל להצליח רק כאשר הקבוצות התורמות למדינה יבינו שהאיום האמיתי עליהם הוא התחזקות החרדיות. בסיכומו של דבר טוען אופלקטה, וכאן לב העניין, בצטטו את שר האוצר, כי מהפכה שהיא למען כולם – סופה להיעלם כלא-היתה.

לא מקרה הוא, לדעתי, שאופלטקה מצטט את שר האוצר. כל מאמרו של אופלטקה מצוי עמוק בתוך השיח הניאו-ליברלי שפקידי משרד האוצר ואנשי ההון מובילים את ישראל בשלושים השנים האחרונות. המדיניות הניאו-ליברלית שדוגלת בהפרטות ובשוק "החופשי" מצליחה לפרוח על ידי ה"הפרד ומשול" שהיא יוצרת בין קבוצות חברתיות שונות.

הטקטיקה בה נוקט אופלקטה בתליית האשם בחרדים, היא בדיוק אותה פרקטיקה בה פעל נתניהו כשניסה להמית את המחאה החברתית כאשר הודיע על מתן הטבות לקבוצה סקטוריאלית אחת, קבוצת הסטודנטים. כך גם הטיעון שהועלה שנים רבות על ידי תומכי שלום עכשיו, מרצ, ושאר "השמאל" הציוני, לפיו הכסף שהולך להתנחלויות בא על חשבון הכסף שהיה יכול להגיע לשכונות ולפריפריה (סיסמה שכפי שטען דני גוטווין מספקת ל"שמאל" הציוני לגיטימציה להמשך המדיניות הניאו-ליברלית ולהמשך הפקרת השכונות והפריפריה). וכך גם מסתמן מהמסקנות הצפויות של ועדת טרכטנברג, לפיהן יש לקצץ בתקציב הבטחון כדי לממן את הדרישות החברתיות של מחאת האוהלים.

כל אלה הם נסיונות, מוצלחים למדי לצערי, להסיט את תשומת הלב מהבעיה המרכזית: המדיניות הכלכלית הליברלית הקיצונית של ממשלות ישראל בשלושים השנים האחרונות – מדיניות שהפכה רבים לעניים, שהביאה להתרחבות הפערים החברתיים-כלכליים ולהתרכזות של ההון בקרב קבוצה הולכת וקטנה של אנשים.

לגבי החרדים, שבהם כאמור תולה אופלטקה את האשמה במצב החברתי, מדובר באחת משתי הקבוצות העניות ביותר בחברה הישראלית ולתאר אותה כמי שנהנית על חשבון אחרים זה בעייתי. עם כל הביקורת שיש גם לי על תופעות שונות בחברה החרדית (כמו גם ביקורת שיש לי על תופעות שונות בחברה החילונית), לחיות בעוני אינו תענוג גדול בלשון המעטה. במקום הדרך בה נוקט אופלקטה, שהיא גזענית, מדירה והרסנית, והופכת את החרדים לשעיר לעזאזל של החברה הישראלית, ניתן לחשוב כיצד לשלב את החרדים בשוק העבודה, למשל על ידי השקעה במקומות עבודה חדשים בכמות האפשרית. כפי שכתב כאן לאחרונה שלמה סבירסקי, ההשקעה של מדינת ישראל בייצור מקומות עבודה חדשים נמוכה הן בהשוואה לעבר והן בהשוואה למדינות ה-oecd, וגם אם כל החרדים (והערבים) יצטרפו בבת אחת לשוק העבודה לא יהיה במה להעסיק אותם.

המחאה החברתית תצליח דווקא אם תתעלם מהמלצותיו של אופלטקה, מתכסיסיו של ראש הממשלה וממסקנות של ועדות שונות שממליצות להעביר תקציבים ממגזר זה או אחר. רק סולידריות חברתית-כלכלית שבבסיסה השקעה כספית ארוכת-טווח באוכלוסיות העניות ביותר, תוביל לצמצום הפערים החברתיים-כלכליים ולשינוי יסודי בחברה הישראלית.