עוזבים את זירת האיגרוף

המו"מ המדיני הוכיח עצמו כזירת איגרוף שבה הפלסטינים לא מפסיקים לחטוף. הפנייה לאו"ם, על אף שלא תשנה את המציאות השטח, מוצדקת לחלוטין ומהווה רגע היסטורי במאבק הפלסטיני לחירות ולעצמאות
עזיז אבו-שרה

מרתין לותר קינג אמר: "A right delayed is a right denied". זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית נדחתה למעלה מ-63 שנים. הקהילה הבינלאומית אמרה לנו לחכות בסבלנות לעצמאות, ארה"ב כפתה עלינו רשימת הוראות להתנהגות "מתורבתת”. אבל 44 שנה אחרי כיבוש הגדה המערבית, נמאס לנו מפשיטת הרגל המוסרית של הקהילה הבינלאומית. נמאס לנו מהרטוריקה המערבית החלולה, המטיפה לחופש ולדמוקרטיה מבלי לטרוח לקיים אותן בעצמה. נמאס לנו מהטענה הצבועה לפיה המערב מתייצב לצד החלשים – בעוד בפועל קורה בדיוק ההפך.

ארה"ב בגדה בהבטחה לזכות ההגדרה העצמית לכל האומות וירקה על האידיאלים הדמוקרטיים של האבות המייסדים. במקום להיות מנהיגת העולם החופשי, היא הפכה למנהיגתם של המיוחסים ושל בעלי הכוח. המהלך הנוכחי של ההנהגה הפלסטינית באו"ם הוא אחת ההזדמנויות האחרונות של ארה"ב לחזור אל עבר אותם ערכים שעל בסיסם הוקמה.

הפנייה לאו"ם היא שינוי משמעותי במדיניות החוץ הפלסטינית. זהו מהלך אמיץ לאתגר את המונופול האמריקאי על תהליך השלום הכושל. ארה"ב לא הצליחה להיות מתווכת הגונה ב-20 השנים האחרונות, והצהירה בפומבי על תמיכתה בישראל אל מול הפלסטינים. פעמים רבות לקחה את הצד הישראלי במשא ומתן. כשישראל נקטה בצעדים חד-צדדיים כמו בנייה בהתנחלויות, ארה"ב גינתה אותה בקול ענות חלשה, בעוד את הפלסטינים הענישה קשות על כל דבר-מה שלא תאם בדיוק את המדיניות האמריקאית. ארה"ב לא יכולה ולא צריכה להיות המתווכת היחידה בין ישראל לפלסטינים.

הפגנה במחסום קלנדיה בעד מדינה פלסטינית, 17.09.11. צילום: אורן זיו / activestills.org

ישנם הרבה חששות בנוגע לבקשת ההכרה במדינה פלסטינית באו"ם. הקולות האופוזיציוניים למהלך אינם רק של ישראל וארה"ב, אלא גם של חלק מהפלסטינים עצמם. אבל רק מעט מבין המתנגדים יכולים לספק אלטרנטיבה ריאלית. התנועה הפלסטינית הלא-אלימה אינה אלטרנטיבה תקפה ללא דיפלומטיה – מה שהפלסטינים זקוקים לו יותר מכל כיום הוא תיאום הדוק בין אקטיביזם בשטח למאמצים דיפלומטיים בזירה הבינ"ל.

הפלסטינים אולי לא מושלמים ועשו טעויות רבות – אבל זה לא מבטל את זכותם לחירות. יש לזכור כי אלה לא הפלסטינים שרוצים להרוס את ישראל במתכונתה הנוכחית, רובם כבר השלימו עם זה שישראל פה כדי להישאר. כמו שכתב עמיתי יוסי גורביץ, אלה הם ביבי והקואליציה שלו שסוללים את הדרך למדינה אחת, בעוד אבו מאזן עושה את ההפך הגמור כיחיד שמנסה עדיין להציל את פתרון שתי המדינות. הוא ביקש שכל המדינות הערביות והמוסלמיות יכירו במדינה הפלסטינית בגדה ובעזה. בכבדם את בקשתו, מדינות אלה מכירות בעקיפין גם בישראל. כך, בהתנגדותה למהלך הפלסטיני באו"ם, ישראל דוחה בעקיפין את ההכרה בה.

באופן היסטורי, ישראל לקחה את אותו מסלול לעצמאות אותו מנסים הפלסטינים לקחת כעת. איש לא חיכה לאישור ערבי או למו"מ על מנת להקים את מדינת ישראל. במקום זאת, היא הוקמה על ידי האו"ם על אף ההתנגדות הערבית. ואף על פי כן, 63 שנים אחרי החלטת האו"ם שהציבה את ישראל ופלסטין ז ולצד זו, רק אחת מהן קיימת: ישראל. אם העולם אינו מוכן למדינה הפלסטינית, עליו להיות מוכן לאפשרות השנייה: מדינת כל אזרחיה. לקהילה הבינלאומית אין כל זכות או את הסמכות לדרוש מהפלסטינים לסגת בהם מהקמת מדינה ולהסכין עם הכיבוש.

אחרי למעלה מ-20 שנה של מו"מ כושל, הפלסטינים הגיעו באיחור למסקנה שאי אפשר לחזור על אותה הפעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה. מאז תחילת הדיונים, הפלסטינים תמיד היו החוליה החלשה. אחד מן הבכירים הפלסטינים תיאר זאת כקרב איגרוף: מתחרה השוקל 59 קילו לא יוכל לנצח את מייק טייסון, אבל אם הוא ייקח את טייסון אל מחוץ לזירה, למשחק שח למשל, יש לו סיכוי לא רע. המו"מ הוא זירת האיגרוף של ישראל, ולגרום לפלסטינים לחטוף עוד ועוד – זו איוולת לשמה.

על אף שספטמבר מרגש בעבור רוב הפלסטינים, זה לא יהיה חודש של חגיגות. תוצאות ההצבעה באו"ם לא ישנו את המציאות בשטח. אולם זה עדיין רגע היסטורי במאבק הפלסטיני לחירות ולעצמאות. אם המהלך לא יצלח, המאבק לשוויון זכויות במדינה אחת יתחיל בעתיד הקרוב מאד. ההחלטה נמצאת בידי ארה"ב וישראל – והן אלה שיצטרכו לחיות עם התוצאות.

הפוסט פורסם באנגלית בבלוג של הכותב במגזין 972+

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נפתלי אור-נר

    ראה את הצעת השלום הסעודית אליה ישראל לא מוצאת לנכון להתייחס. בכך מוכיחה היא, קבל עם ועולם, כי היא מעדיפה את השטחים וההתנחלויות על פני השגת השלום

  2. נחמה שטרן

    אני רוצה להזכיר לכותב הנכבד שהפלסטינים דחו את החלטת האו"מ על שתי מדינות. רק בשנים האחרונות הם גילו שהדרך למדינה תהיה בהשלמה עם מדינת ישראל היהודית. מצבם של הפלסטינים לא טוב, אבל לא רק באשמת ממשלות ישראל. אי אפשר לתקן עוולות כשרק השני אשם.
    בברכה, נחמה