• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

קרימינליזציה של המחאה

לאחר שהמומחים כשלו בהשקטת המאבק והעיתונאים כשלו במיסוכו, פנתה המדינה ושלפה תותח שלישי מהשק – תותח הקרימינליזציה. פינוי בכוח, הפיכת הפעילים לעבריינים בפועל וביצוע מעצרים המוניים מסמנים עידן חדש, אך המשימה הגדולה שלנו היא להמשיך את המחאה ולא לאפשר לשיח הדכאני להשליט טרור
גילה אמיתי

אפילו הילד הכי מתוק בעולם, כשהוא נכנס לאמוק של בעיטות ולא מפסיק – להורים שלו נגמרת הסבלנות והפעולות הפיזיות המדכאות יוצאות לפועל. הילד, ילד המחאה, לא מוכן להפסיק לבעוט. ויש לו אמירה, אלו לא סתם בעיטות חסרות הגיון. המחאה הזאת יותר מפחידה מרעש "סתם" – היא נמשכת ונמשכת, מנכיחה את מרקם היחסים החברתיים ברחוב ולא מוכנה לגווע. הבנת התהליכים שהובילו לתגובות הממסד, תביא אותנו למצב בו נוכל לפעול ביתר יעילות ותוך התנגדות גדולה יותר, מעשית ומנטאלית, אל מול הפעולות המאיימות לחנוק את המחאה.

אנשי ההון-שלטון הפנימו כי אין זו גחמה רגעית של ילד שבועט, ועכשיו עם השיבה לשגרת הלימודים שכח כי נשכב על המדרכה, קם, ניער בגדיו וחזר לתלם. אנשי ההון-שלטון מבינים כי לא מעט אושיות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות במדינת ישראל הצטרפו למאבק, בהם אנשי רוח ומדע, אמנים, עיתונאים ופעילים פוליטיים וחברתיים. האיום הוא מבית והאיום הוא ממשי ומוחשי. וכך, לאט-לאט, שולפים אנשי ההון-שלטון את התותחים הכבדים למיגור האיום ולחיסול ה"תופעה" (הם עדיין לא הבינו כי אין מדובר בתופעה, אין המדובר בוודסטוק הישראלי שיסתיים בקול דממה דקה במהפיכת רוקנרול בלבד).

אילו תותחים כבדים יש למדינה? הראשון שהוצא מן הבונקר היה תותח המומחים. באה המדינה, כשמאחוריה דוחקים בעלי ההון המושכים בחוטים, ואמרה: יש בעיה? אז בואו נזמן את המומחה. המומחה התגלה כמי שלא מקובל על חלקים גדולים מהעם, אחרי שכבר זקף לזכותו את תגבור הפרטת ההשכלה הגבוהה והורדת קרנה כיו"ר ות"ת. כמו כן, הוא אינו מהווה אוטוריטה שלטונית נבחרת. כבר נטען מן ההתחלה כי שינויים צריך לקיים מתוך הכנסת ולא באמצעות ועדות אד-הוק. המחאה, מצדה, העמידה מומחים משלה, רובם אנשי רוח ומדע מוכרים ומקובלים בציבור הישראלי.

תותח ה"דפני לא עשתה צבא". מצטערים, לא קנינו

התותח השני שהוצא מן הבונקר הוא תותח ההפרד ומשול, תותח ה"דפני ואיציק לא מסתדרים", "יש גילויים של חילוקי דיעות בהנהגה" (איזו הנהגה? זו מחאת המונים).  זה חשף באחרונה את "פרצופם האמיתי של דפני ואיציק": בעצם, דפני ליף לא שירתה בצבא. בעצם, איציק שמולי הוא אופורטוניסט שרואה במחאה כלי לקידומו האישי. מצטערים, לא קנינו. המחאה הזאת גדולה משניהם, היא סחפה חצי מליון בני אדם ולא בכדי – היא מציינת הבנה הרבה יותר עמוקה והבשלת רצונו של ההמון לכינון מדינה סוציאל-דמוקרטית. המחאה אינה נהירת המונים סתומה אחרי שני מנהיגים בעלי כתפיים צרות עד בינוניות. המנהיגים הם הסמל, כן, אבל לא המהות.

אחרי צעדת המיליון, כשראו ראשי ההון-שלטון שהמחאה נעה לפסים של עבודה מקצועית בוועדות, הכוללת כנסים המוניים ושולחנות עגולים, נולדה ההבנה שהמחאה "מסוכנת" למשק הישראלי כפי שהוא מתנהל כיום, שיש בעלי עמדות שררה שייתכן כי העכבר הזה ששאג עלול לפגוע בכוחם ובהשפעתם. כך, לאחר שהמומחים כשלו בהשקטת המאבק והעיתונאים כשלו במיסוכו ובהשלטת הפרד ומשול בעם, פנתה המדינה ושלפה תותח שלישי מהשק – תותח הקרימינליזציה. הפיקוח החברתי מתרחב, וכוחות החוק והאכיפה מוכנסים כעת ביתר שאת למשחק.

זו אינה הפעם הראשונה שמדינת ישראל עושה קרימינליזציה לפעולה חברתית לגיטימית. תהליך כזה מתרחש כאשר הופכים באמצעות הבניית שיח חדש-ישן פעולה חברתית שהיתה עד עכשיו לגיטימית ללא-לגיטימית; כאשר לוקחים נתונים לא רלוונטיים והופכים אותם לרלוונטיים; כאשר ישנם יזמים מוסריים שרואים את חובתם למנוע את המשך הפעילות בשל היותה מסוכנת בעבורם עד כדי בלתי-מוסרית. או במילים פשוטות – מישהו הולך להפסיד משהו יקר ערך שבדרך כלל מסתכם בכסף או כוח חברתי, ומרגיש שיש צורך לעצור את התהליך על מנת שהפסד כזה לא יתרחש. כך הופכת המחאה בתהליך חברתי ולגמרי לא אובייקטיבי ללא-מוסרית.

בעידן הפוסט-מודרני או לפחות הפלורליסטי, אנחנו כבר מבינים שהגדרות מוסריות לא נופלות משמים וגם לא מהוות תוצר של הסכמה חברתית רחבה. הגדרות של מותר/אסור הן תוצאה של קונפליקטים, של חוסר הסכמה ושל ניסיונות שכנוע של קבוצות שונות. תהליך דומה קורה גם בחקיקת חוקים ובקביעת נורמות מוסריות: יש קבוצות שכוחן עדיף מול פוליטיקאים ומול מערכת התקשורת. קבוצות אלו יקבעו לגבי מעשים מסוימים כי הם אינם מוסריים ולגבי קבוצות של אנשים כי הם לא-מוסריים – זונות, נרקומנים, חשישניקים, מובטלים, חרדים, אוכלי חזיר, מהמרים, מתנחלים, שלום עכשיו'ניקים, סרבני גיוס או שירות, עובדים זרים וכיו"ב. השאלה היא, למי יש את הכוח לעגן את השקפתו ואת האינטרסים שמביעה השקפה זו בחקיקה, בפסיקה, בחינוך ובתקשורת?  למי יש את הכוח לעגן הגדרות אלו של סטייה חברתית באופני חלוקת המשאבים?

פינוי מאהל לוינסקי ומעצר 12 פעילים/ות, 19.09.11. עוברים תהליך שמגדיר אותם כעבריינים. צילום: אורן זיו / activestills.org

בשבועות האחרונים, התקשורת והפוליטיקאים מגדירים את פעילי המחאה כמחוסרי דיור ש"נתקעו" עכשיו ללא קורת גג, נרקומנים ש"תפסו טרמפ" על הקמת המאהלים ובקיצור – כאנשים מהשוליים החברתיים, השוליים הלא-לגיטימיים, הטפיליים, האנטי-פרודוקטיביים. אנשי שוליים אלו מזהמים את המרחב הציבורי ולכן יהיה זה אך לגיטימי לפנותם כ"מבוגר האחראי" שבא לסדר אחרי הילדים שחגגו כל הקיץ. המדינה החלה תהליכים של פינוי בכוח, הפיכת הפעילים לעבריינים בפועל, ביצוע מעצרים המוניים של עשרות פעילים. זהו תחילתו של עידן חדש ביחסי מדינה מחאה: עידן של קרימינליזציה של הפעילים ושל המחאה כולה.

ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, טוען כי "מי שמשתמש באלימות לא מחפש פתרון" (הארץ, 09.09). אבל מי שהשתמש ראשון באלימות ופינה חפצים אישיים של מוחים ופעילים לחירייה, הוא חולדאי בעצמו. האקט האחרון שהתרחש לפני כן על ידי הפעילים היה הרמת צעדת מחאה של מאות-אלפי בני אדם, שבה לא נרשם אף לא מקרה אלימות אחד. האש ניצתה על ידי הרשויות, לא על ידי פעילי המחאה, אך בכל זאת הם אלו שעוברים תהליך שמגדיר אותם כעבריינים.

ישנם שני גורמים שמשפיעים על מידת הקרימינליזציה שתיווצר עקב קונפליקט: הראשון, הוא המשמעות שתינתן למעשה האסור על ידי קו האכיפה הקדמי (המשטרה), והמידה בה אנשי אכיפה מדרגות גבוהות יותר (השופטים) מסכימים להערכה זו. אם קיימת הסכמה שמעשה מסוים הוא חמור, שיעור המעצרים וההרשעות יהיה גבוה, והעונש מחמיר; אם אנשי הקו הקדמי יראו במעשה מסוים מעשה חמור אך השופטים לא, יהיו מעצרים רבים אך מעט הרשעות; אם המקרה הפוך – השוטרים ממעיטים בחומרת המעשה אך השופטים שופטים אותו בחומרה – שיעור המעצרים יהיה נמוך ושיעור ההרשעות יהיה גבוה והענישה חמורה.

פינוי המאהל בשד' רוטשילד, 07.09. כאילו ה"מבוגר האחראי" בא לסדר אחרי הילדים שחגגו כל הקיץ. צילום: אורן זיו / activestills.org

גורם שני שישפיע על מידת הקרימינליזציה, הוא הכוח היחסי שיש לשלטון מול מתנגדיו. באופן כללי, לשלטון יש יותר כוח מאשר למתנגדיו אך כוח זה יכול גם להתערער. לרשויות יש יותר כוח הן בפינוי המעשי של המאהלים והן בהבניה התקשורתית שהמחאה זוכה לה. אזרח "מו השורה" שלא מזדמן לפעילות המחאה סבור כי היא גוועת, כי זה מה שמספרים לו בתקשורת. האזרח הזה סבור כי במחאה נותרו רק אופורטוניסטים, חסרי בית ונרקומנים כי זה מה שמספרים לנו בתקשורת. באדיבות אנשי התקשורת ומנהליה, הנרטיב המסתמן הוא כי רק אנשי שוליים חברתיים נותרו במאהלים – האנשים הטובים הבינו שהמשחק נגמר וחזרו הביתה. לכן קיימת סכנה כי המדינה תזכה בלגיטימציה על חשבון מחאה אמיתית, צודקת ועממית.

הפשע הוא כמובן בעין המתבונן. מחאה חברתית לגיטימית מבחינה ערכית הופכת בפילטרים התקשורתיים המנוכסים על ידי בעלי ההון-שלטון להתפרעות משולחת רסן של מי שמצויים בשוליים החברתיים. וזוהי בעייתו של הקפיטליזם, שהרי כפי שסבר מרקוזה מהפרולטריון גם ניטלה המהפכה וגם ניטל ממנו דמיונו הדיאלקטי: אנחנו הופכים לחלק בלתי נפרד של התודעה הקפיטליסטית וכך מנוטרלת אצלנו האופציה המהפכנית. הניסיון של אנשי ההון-שלטון לפוגג את האמונה כי מהפכה יכולה עוד לקרות מתקיים בחזיתות רבות, תודעתיות כמו גם אכיפתיות. המשך פעילות אקטיבית (די מתסכל לקבל אי-מיילים בנוסח "איתכם במאבקכם הצודק") והמשך התנגדות לשיח הקרימינליזציה חיוניים להמשך המהפיכה.

במחאה הזאת, הגדולה בהיסטוריה של המדינה, אין המדובר בדרישה לצדק חברתי בלבד, אלא בהתנגדות לשיח הנכפה על ההמון על ידי קומץ אנשי הון-שלטון, שיח שהופך מחאה לגיטימית, עממית הדורשת מדינה אחרית לאזרחיה למחאתם של קומץ אנשי שוליים (ע"ע מאמרי "כשהסטרוקטורות יורדות לרחוב", ערב-רב, 04.09). המשימה הגדולה היא להמשיך את המחאה ולא לאפשר לשיח הדכאני להשליט טרור. כשהכלים נשברים – כל אחד צריך לקחת צד, גם במחיר אובדן חברים, מקום עבודה או אהדה ציבורית.

כנראה שיעניין אותך גם: