• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

קרימינליזציה של המחאה

לאחר שהמומחים כשלו בהשקטת המאבק והעיתונאים כשלו במיסוכו, פנתה המדינה ושלפה תותח שלישי מהשק – תותח הקרימינליזציה. פינוי בכוח, הפיכת הפעילים לעבריינים בפועל וביצוע מעצרים המוניים מסמנים עידן חדש, אך המשימה הגדולה שלנו היא להמשיך את המחאה ולא לאפשר לשיח הדכאני להשליט טרור
גילה אמיתי

אפילו הילד הכי מתוק בעולם, כשהוא נכנס לאמוק של בעיטות ולא מפסיק – להורים שלו נגמרת הסבלנות והפעולות הפיזיות המדכאות יוצאות לפועל. הילד, ילד המחאה, לא מוכן להפסיק לבעוט. ויש לו אמירה, אלו לא סתם בעיטות חסרות הגיון. המחאה הזאת יותר מפחידה מרעש "סתם" – היא נמשכת ונמשכת, מנכיחה את מרקם היחסים החברתיים ברחוב ולא מוכנה לגווע. הבנת התהליכים שהובילו לתגובות הממסד, תביא אותנו למצב בו נוכל לפעול ביתר יעילות ותוך התנגדות גדולה יותר, מעשית ומנטאלית, אל מול הפעולות המאיימות לחנוק את המחאה.

אנשי ההון-שלטון הפנימו כי אין זו גחמה רגעית של ילד שבועט, ועכשיו עם השיבה לשגרת הלימודים שכח כי נשכב על המדרכה, קם, ניער בגדיו וחזר לתלם. אנשי ההון-שלטון מבינים כי לא מעט אושיות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות במדינת ישראל הצטרפו למאבק, בהם אנשי רוח ומדע, אמנים, עיתונאים ופעילים פוליטיים וחברתיים. האיום הוא מבית והאיום הוא ממשי ומוחשי. וכך, לאט-לאט, שולפים אנשי ההון-שלטון את התותחים הכבדים למיגור האיום ולחיסול ה"תופעה" (הם עדיין לא הבינו כי אין מדובר בתופעה, אין המדובר בוודסטוק הישראלי שיסתיים בקול דממה דקה במהפיכת רוקנרול בלבד).

אילו תותחים כבדים יש למדינה? הראשון שהוצא מן הבונקר היה תותח המומחים. באה המדינה, כשמאחוריה דוחקים בעלי ההון המושכים בחוטים, ואמרה: יש בעיה? אז בואו נזמן את המומחה. המומחה התגלה כמי שלא מקובל על חלקים גדולים מהעם, אחרי שכבר זקף לזכותו את תגבור הפרטת ההשכלה הגבוהה והורדת קרנה כיו"ר ות"ת. כמו כן, הוא אינו מהווה אוטוריטה שלטונית נבחרת. כבר נטען מן ההתחלה כי שינויים צריך לקיים מתוך הכנסת ולא באמצעות ועדות אד-הוק. המחאה, מצדה, העמידה מומחים משלה, רובם אנשי רוח ומדע מוכרים ומקובלים בציבור הישראלי.

תותח ה"דפני לא עשתה צבא". מצטערים, לא קנינו

התותח השני שהוצא מן הבונקר הוא תותח ההפרד ומשול, תותח ה"דפני ואיציק לא מסתדרים", "יש גילויים של חילוקי דיעות בהנהגה" (איזו הנהגה? זו מחאת המונים).  זה חשף באחרונה את "פרצופם האמיתי של דפני ואיציק": בעצם, דפני ליף לא שירתה בצבא. בעצם, איציק שמולי הוא אופורטוניסט שרואה במחאה כלי לקידומו האישי. מצטערים, לא קנינו. המחאה הזאת גדולה משניהם, היא סחפה חצי מליון בני אדם ולא בכדי – היא מציינת הבנה הרבה יותר עמוקה והבשלת רצונו של ההמון לכינון מדינה סוציאל-דמוקרטית. המחאה אינה נהירת המונים סתומה אחרי שני מנהיגים בעלי כתפיים צרות עד בינוניות. המנהיגים הם הסמל, כן, אבל לא המהות.

אחרי צעדת המיליון, כשראו ראשי ההון-שלטון שהמחאה נעה לפסים של עבודה מקצועית בוועדות, הכוללת כנסים המוניים ושולחנות עגולים, נולדה ההבנה שהמחאה "מסוכנת" למשק הישראלי כפי שהוא מתנהל כיום, שיש בעלי עמדות שררה שייתכן כי העכבר הזה ששאג עלול לפגוע בכוחם ובהשפעתם. כך, לאחר שהמומחים כשלו בהשקטת המאבק והעיתונאים כשלו במיסוכו ובהשלטת הפרד ומשול בעם, פנתה המדינה ושלפה תותח שלישי מהשק – תותח הקרימינליזציה. הפיקוח החברתי מתרחב, וכוחות החוק והאכיפה מוכנסים כעת ביתר שאת למשחק.

זו אינה הפעם הראשונה שמדינת ישראל עושה קרימינליזציה לפעולה חברתית לגיטימית. תהליך כזה מתרחש כאשר הופכים באמצעות הבניית שיח חדש-ישן פעולה חברתית שהיתה עד עכשיו לגיטימית ללא-לגיטימית; כאשר לוקחים נתונים לא רלוונטיים והופכים אותם לרלוונטיים; כאשר ישנם יזמים מוסריים שרואים את חובתם למנוע את המשך הפעילות בשל היותה מסוכנת בעבורם עד כדי בלתי-מוסרית. או במילים פשוטות – מישהו הולך להפסיד משהו יקר ערך שבדרך כלל מסתכם בכסף או כוח חברתי, ומרגיש שיש צורך לעצור את התהליך על מנת שהפסד כזה לא יתרחש. כך הופכת המחאה בתהליך חברתי ולגמרי לא אובייקטיבי ללא-מוסרית.

בעידן הפוסט-מודרני או לפחות הפלורליסטי, אנחנו כבר מבינים שהגדרות מוסריות לא נופלות משמים וגם לא מהוות תוצר של הסכמה חברתית רחבה. הגדרות של מותר/אסור הן תוצאה של קונפליקטים, של חוסר הסכמה ושל ניסיונות שכנוע של קבוצות שונות. תהליך דומה קורה גם בחקיקת חוקים ובקביעת נורמות מוסריות: יש קבוצות שכוחן עדיף מול פוליטיקאים ומול מערכת התקשורת. קבוצות אלו יקבעו לגבי מעשים מסוימים כי הם אינם מוסריים ולגבי קבוצות של אנשים כי הם לא-מוסריים – זונות, נרקומנים, חשישניקים, מובטלים, חרדים, אוכלי חזיר, מהמרים, מתנחלים, שלום עכשיו'ניקים, סרבני גיוס או שירות, עובדים זרים וכיו"ב. השאלה היא, למי יש את הכוח לעגן את השקפתו ואת האינטרסים שמביעה השקפה זו בחקיקה, בפסיקה, בחינוך ובתקשורת?  למי יש את הכוח לעגן הגדרות אלו של סטייה חברתית באופני חלוקת המשאבים?

פינוי מאהל לוינסקי ומעצר 12 פעילים/ות, 19.09.11. עוברים תהליך שמגדיר אותם כעבריינים. צילום: אורן זיו / activestills.org

בשבועות האחרונים, התקשורת והפוליטיקאים מגדירים את פעילי המחאה כמחוסרי דיור ש"נתקעו" עכשיו ללא קורת גג, נרקומנים ש"תפסו טרמפ" על הקמת המאהלים ובקיצור – כאנשים מהשוליים החברתיים, השוליים הלא-לגיטימיים, הטפיליים, האנטי-פרודוקטיביים. אנשי שוליים אלו מזהמים את המרחב הציבורי ולכן יהיה זה אך לגיטימי לפנותם כ"מבוגר האחראי" שבא לסדר אחרי הילדים שחגגו כל הקיץ. המדינה החלה תהליכים של פינוי בכוח, הפיכת הפעילים לעבריינים בפועל, ביצוע מעצרים המוניים של עשרות פעילים. זהו תחילתו של עידן חדש ביחסי מדינה מחאה: עידן של קרימינליזציה של הפעילים ושל המחאה כולה.

ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, טוען כי "מי שמשתמש באלימות לא מחפש פתרון" (הארץ, 09.09). אבל מי שהשתמש ראשון באלימות ופינה חפצים אישיים של מוחים ופעילים לחירייה, הוא חולדאי בעצמו. האקט האחרון שהתרחש לפני כן על ידי הפעילים היה הרמת צעדת מחאה של מאות-אלפי בני אדם, שבה לא נרשם אף לא מקרה אלימות אחד. האש ניצתה על ידי הרשויות, לא על ידי פעילי המחאה, אך בכל זאת הם אלו שעוברים תהליך שמגדיר אותם כעבריינים.

ישנם שני גורמים שמשפיעים על מידת הקרימינליזציה שתיווצר עקב קונפליקט: הראשון, הוא המשמעות שתינתן למעשה האסור על ידי קו האכיפה הקדמי (המשטרה), והמידה בה אנשי אכיפה מדרגות גבוהות יותר (השופטים) מסכימים להערכה זו. אם קיימת הסכמה שמעשה מסוים הוא חמור, שיעור המעצרים וההרשעות יהיה גבוה, והעונש מחמיר; אם אנשי הקו הקדמי יראו במעשה מסוים מעשה חמור אך השופטים לא, יהיו מעצרים רבים אך מעט הרשעות; אם המקרה הפוך – השוטרים ממעיטים בחומרת המעשה אך השופטים שופטים אותו בחומרה – שיעור המעצרים יהיה נמוך ושיעור ההרשעות יהיה גבוה והענישה חמורה.

פינוי המאהל בשד' רוטשילד, 07.09. כאילו ה"מבוגר האחראי" בא לסדר אחרי הילדים שחגגו כל הקיץ. צילום: אורן זיו / activestills.org

גורם שני שישפיע על מידת הקרימינליזציה, הוא הכוח היחסי שיש לשלטון מול מתנגדיו. באופן כללי, לשלטון יש יותר כוח מאשר למתנגדיו אך כוח זה יכול גם להתערער. לרשויות יש יותר כוח הן בפינוי המעשי של המאהלים והן בהבניה התקשורתית שהמחאה זוכה לה. אזרח "מו השורה" שלא מזדמן לפעילות המחאה סבור כי היא גוועת, כי זה מה שמספרים לו בתקשורת. האזרח הזה סבור כי במחאה נותרו רק אופורטוניסטים, חסרי בית ונרקומנים כי זה מה שמספרים לנו בתקשורת. באדיבות אנשי התקשורת ומנהליה, הנרטיב המסתמן הוא כי רק אנשי שוליים חברתיים נותרו במאהלים – האנשים הטובים הבינו שהמשחק נגמר וחזרו הביתה. לכן קיימת סכנה כי המדינה תזכה בלגיטימציה על חשבון מחאה אמיתית, צודקת ועממית.

הפשע הוא כמובן בעין המתבונן. מחאה חברתית לגיטימית מבחינה ערכית הופכת בפילטרים התקשורתיים המנוכסים על ידי בעלי ההון-שלטון להתפרעות משולחת רסן של מי שמצויים בשוליים החברתיים. וזוהי בעייתו של הקפיטליזם, שהרי כפי שסבר מרקוזה מהפרולטריון גם ניטלה המהפכה וגם ניטל ממנו דמיונו הדיאלקטי: אנחנו הופכים לחלק בלתי נפרד של התודעה הקפיטליסטית וכך מנוטרלת אצלנו האופציה המהפכנית. הניסיון של אנשי ההון-שלטון לפוגג את האמונה כי מהפכה יכולה עוד לקרות מתקיים בחזיתות רבות, תודעתיות כמו גם אכיפתיות. המשך פעילות אקטיבית (די מתסכל לקבל אי-מיילים בנוסח "איתכם במאבקכם הצודק") והמשך התנגדות לשיח הקרימינליזציה חיוניים להמשך המהפיכה.

במחאה הזאת, הגדולה בהיסטוריה של המדינה, אין המדובר בדרישה לצדק חברתי בלבד, אלא בהתנגדות לשיח הנכפה על ההמון על ידי קומץ אנשי הון-שלטון, שיח שהופך מחאה לגיטימית, עממית הדורשת מדינה אחרית לאזרחיה למחאתם של קומץ אנשי שוליים (ע"ע מאמרי "כשהסטרוקטורות יורדות לרחוב", ערב-רב, 04.09). המשימה הגדולה היא להמשיך את המחאה ולא לאפשר לשיח הדכאני להשליט טרור. כשהכלים נשברים – כל אחד צריך לקחת צד, גם במחיר אובדן חברים, מקום עבודה או אהדה ציבורית.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רן גולדן

    אין דרך יותר טובה מלתאר את הטקסט הזה כניסיון לכבס ולנקות את האלימות הראלית של המוחים בתאוריות חברתיות פילוסופיות .

    לפרוץ לבתים פרטיים גם אם הם ריקים זהו מעשה אלים, להשליך אבנים ולהכות פקחים של העירייה זהו מעשה אלים ולא פילוסופיה מארכסיסטית .

    אפילו להציב מאות שולחנות עגולים במרחב הציבורי זהו מעשה אלים אורבני.

    המחאה היא אלימה ופושעת ואין שום נוזל ניקוי לכבס את הכיעור וההתנהגות האלימה של המוחים.

    בנוסף לעניין אותם דיירי רחוב שגרים באוהלים ואין להם לאן לפנות זהו איננה המצאה של התקשורת אלא אלו הדברים שהביאו מנהיגי המחאה כטענה משפטית נגד ההחלטה של בית המשפט לפרק את המאהלים.

    הקירמינלזציה היחידה היא התקשורת שנותנת במה לאותם פושעים ומחבקת אותם.

  2. סמולן

    "הג'אהלייה אשר סביבנו, כשם שהיא לוחצת על עצבי כמה ממטיפי האיסלם הנאמנים ומניעה אותם להחיש את צעדי הדרך האיסלמית, מנסה היא גם לעתים להביכם. היא תשאל אותם: איה פרטי הסדר שאליו אתם קוראים ? אילו מחקרים ודיונים ואיזו הלכה שחוקיה מבוססים על מקורות מודרניים הכנסתם כדי להוציאו לפועל ?

    … הג'אהלייה נוקטים בטקטיקה זו כדי למצוא לעצמה תירוץ להקיא מתוכה את חוק האל ולהותיר על כנו את שעבוד בני האדם לבני אדם. רצונה להסיט את החברה המוסלמית מהדרך שאותה התווה האל ולמנוע ממנה להתקדם משלב בניית האמונה לשלב התנועה המעשית.

    … אל להם, לבעלי הבשורה האיסלמית, ללכת שולל אחר הונאה זו! הם חייבים לדחות תכתיבים של דרך זרה לתנועתם ולדתם! אסור להם להניח לאלה שאינם משוכנעים לזלזל בהם!" (סייד קוטב, ציוני הדרך, רסלינג, ממש עכשיו, עמודים 63-64).

    נדמה לי שמעטות המהפכות שהצליחו במהירות וביסודיות של האיסלם. גם הגרסאות החדשות יותר, כמו האחים המוסלמים (שקשורים כמובן לטקסט הזה של קוטב), בוודאי ראויות ללימוד. המילים הללו הציתו לבבות, ושילחו מתאבדים. בדומה לגוונים האנטי-לאומיים של המאה"ב, גם קוטב שופך אש וגפרית על הלאומיות בת זמנו, ומבטיח שוויון ואוניברסליות. בדומה לאידיאולוגים של המאה"ב, גם קוטב עוסק בהגדרת האויב ככל מי שאינו הוא עצמו. בקיצור, זו יכולה להיות ידידות נפלאה, או לפחות מאורע חווייתי. הספר יצא ממש עכשיו, כתוב ומתורגם ברהיטות שחבל על הזמן.

  3. דורון שמיע

    "אפילו להציב מאות שולחנות עגולים במרחב הציבורי זהו מעשה אלים אורבני."

    רן גולדן, אם אתה חושב שמעגלי השיח השקט והאינטלגנטי היו אלימות אורבנית, הרי שאתה לא רלוונטי.

    לשם מה אתה טורח להשתלח במחאה הזו בכל פורום? הרי אין לך באמת תפישת עולם פרט להתנגדות. בדומה לאחיך, גם אתה מנסה תמיד להיות המיוחד, זה שבראש הפירמידה שמטיף דעת לנחשלים מסביבו. זה פתאטי. לעולם לא תהיו מובילי הדעה שאתם חפצים להיות. פשוט אין בכם את זה. הנח למהפכה. היא תסתדר בלעדיך.

  4. Sam

    Elizabeth Warren video, 18/9/11

    http://www.youtube.com/watch?v=htX2usfqMEs

    I hear all this, oh this is class warfare, no! There is nobody in this country who got rich on his own. Nobody. You built a factory out there — good for you. But I want to be clear. You moved your goods to market on the roads the rest of us paid for. You hired workers the rest of us paid to educate. You were safe in your factory because of police forces and fire forces that the rest of us paid for. You didn't have to worry that maurauding bands would come and seize everything at your factory… Now look. You built a factory and it turned into something terrific or a great idea — God Bless! Keep a Big Hunk of it. But part of the underlying social contract is you take a hunk of that and pay forward for the next kid who comes along.

    Elizabeth Warren is an American attorney, law professor, and United States Senate candidate. She served as Assistant to the President and Special Advisor to the Secretary of the Treasury for the Consumer Financial Protection Bureau. She is also the Leo Gottlieb Professor of Law at Harvard Law School, where she has taught contract law, bankruptcy, and commercial law. In the wake of the 2008-2011 financial crisis, she became the chair of the Congressional Oversight Panel created to oversee the U.S. banking bailout (formally known as the Troubled Assets Relief Program). She long advocated for the creation of a new Consumer Financial Protection Bureau,[3][4] which was established by the Dodd-Frank Wall Street Reform and Consumer Protection Act signed into law by President Barack Obama on July 21, 2010. As the special advisor she worked on implementation of the CFPB.

  5. רן גולדן

    אני מציע לך במקום לתקוף אותי אישית לנסות להבין את הדברים שאני כותב ולהגיב אליהם. לגבי האמירה שלי שגם אותה הפקה של שולחנות עגולים היא אלימה אני מביא לך כאן את הדברים שכתבתי ערב האירוע:

    ההתארגנות של הצבת אלף שולחנות עגולים ברחבת מוזיאון תל אביב במוצאי שבת, היא כיבוש המרחב האורבני.

    את אותו אירוע "ארכיטקטוני" צריך לבחון בעין ביקורתית מתוך התבוננות דרך עדשה פילוסופית, אסתטית, אנתרופולוגית הן בעיון התיאורטי והמעשי של הצבת אותם אלף שולחנות עגולים במרחב הציבורי.

    מרחבים אורבניים ציבוריים כמו רחבת מוזיאון תל אביב נתונים בטריטוריה טעונה ומושלטת והצבת שולחנות עגולים פוגעת במרחב האורבני ויוצר מחדש ארכיטקטורה אסורה.

    בנייה ארעית בחומרים מוסטים, ברשתות תקשורת וירטואליות ומחשבים ניידים .

    האירוע שעומד להתקיים במוצאי שבת הוא אירוע שעיקרו הוא כיבוש המרחב האורבני, בדיוק כמו אותם התנחלויות בלתי חוקיות בהרי השומרון.

    למרות הקריאה ליצירת מרחב של דיאלוג והשתתפות של כאלף מנחים מקצועיים, הכוללים יועצים ארגוניים, מאמנים, מגשרים ומנחי קבוצות אחרים שנרתמו לצורך האירוע.

    עדיין חשוב לומר שמדובר על מעשה של כיבוש ואלימות תחת מסכה של דמוקרטיה ודיאלוג חברתי.

    הקמת ארכיטקטורה של אלף שולחנות עגולים במחרב האורבני הוא על פי המחשבה הפילוסופית מעשה טמאה.

    זהו יצירת מרחב של התקוממות , אלף שולחנות עגולים זהו "נוף של הנפשי" , זהו הכיבוש של הדיבור והכיבוש של השפה.

    הניסיון לכבוש את השפה והשיח ע"י הצבת אלף שולחנות עגולים זהו מעשה אלים.

    כמוהו כיבוש שדרת רוטשילד ע"י הקמת אוהלים , דימוי של מחנה צבאי יותר מאשר של קמפינג בזמן החופש הגדול.

    אני טוען שאין הבדל בין הצבת אוהלים והצבת שולחנות עגולים במרחב האורבני הציבורי , השיח הכוחני והאלים לא השתנה גם אם מנסים לייצור מעגלים של דיאלוג .

    מחנות האוהלים שהוקמו בארץ הם אותם "עור" ארכיטקטורלי המגדיר את השיח הישן והכוחני, אוהל שהופך למחסה אשר הופך לווילה.

    המידה, הכמות ,הרעיון של אלף שולחנות כמעשה מעצים וגדול זהו מהות השיח הכוחני, גם אם השפה היא כביכול בשפה רכה.

    שפת התקוממות של המחאה היום היא שפה של: התנגדות, תחבולה, עקיפת הכללים, ניסיון לעשות סדר חדש בארכיטקטורה של העיר תל אביב .

    אין בשפה הזו שיח חדש או שונה, מדובר על מבצע צבאי לכל דבר, על מלחמה וכיבוש שפה אותה החברה הישראלית מיטיבה להכיר.