שבועות של שכרון חושים

מטרכטנברג ועד ליברמן – איך השפיעה מחאת האוהלים על המציאות הישראלית? מבט לאחור על הכישלונות וההישגים של הקיץ האחרון
אור שי

למעלה משבועיים לאחר שמאות-אלפי מפגינים שטפו את הרחובות בהפגנה הגדולה בתולדות ישראל, המחאה החברתית מחפשת את דרכה. ערי האוהלים מוסבות למרכזי שיח קהילתי, ההפגנות מוחלפות במעגלים של הידברות, חלק מהמפגינים מאמצים טקטיקה של סקווטינג (פלישה לבתים ריקים כדי להקים מרכזים קהילתיים). זוהי נקודת זמן שבה ראוי ורצוי להביט קדימה ואחורה, כדי לבחון את מה עשתה המחאה עד כה; קדימה, כדי לברר מה אנחנו רוצים לעשות מכאן והלאה.

במאמר זה אבקש להביט אחורה ולבחון את השפעתה האובייקטיבית של המחאה. כלומר את הישגיה והדרכים בהן היא השפיעה על המציאות הישראלית, עם ובלי קשר לכוונתם של יוזמיה או משתתפיה.

האם חל שינוי במדיניות הממשלה?

כבר בשלביה הראשונים של המחאה, ניתן היה לראות שהממשלה מבקשת להשקיט אותה על ידי היענות לחלק קטן מדרישותיה: הבטחה להקים עוד מעונות סטודנטים, דחייה של העלייה במס על הדלק וכיוצא באלה. אף על פי כן, לא חל שינוי משמעותי בליבתה של המדיניות: מיסי הקנייה והמיסים על העובדים לא ירדו, והמיסים על האלפיון העליון לא עלו; חוק הווד"לים, שתכליתו לאפשר לכרישי הנדל"ן לבנות בחופשיות ללא מגבלות של מינהל תקין ואיכות הסביבה, עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת; בשיאה של המחאה, עלה מחיר החשמל בעשרה אחוזים, והממשלה הכריזה על תכנית להרס המוני של בתים בכפרים ערביים בנגב.

מחאה נגד הבנקים, 17.09.11. צילום: קרן מנור / activestills.org

האם ועדת טרכטנברג תוביל לשינוי במדיניות?

האם ועדת טרכטנברג, אותה מינה ראש הממשלה בעקבות המחאה, תציע שינוי משמעותי יותר בסדרי העדיפויות? עיון בדיווחים התקשורתיים בימים האחרונים על הדלפות מדו"ח הועדה העתידי, מותירים את הקורא/ת אמביוולנטי/ת. מדובר שם על הפסקת הירידה במס חברות, יצירת מדרגות מס הכנסה חדשות (כלומר, יותר מס על בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר), קיצוץ בתקציב הביטחון והפניית הכספים הללו למעונות יום וגנים לגיל הרך, מס הכנסה שלילי ויום לימודים ארוך בבתי הספר.

מצד אחד, מדובר בבשורות משמחות. ראשית, משום שהן מעידות על שינוי כיוון בשיח של המערכת הפוליטית בישראל (ועל כך בהמשך). שנית, משום שאלו צעדים בכיוון הנכון, של היענות לדרישות המחאה. אולם מצד שני, טמונה כאן אכזבה לא קטנה. ראשית, משום שחלק עצום מדרישות המוחים לא באות לידי ביטוי במסקנות שפורסמו בתקשורת: לא בנייה של דיור ציבורי על ידי הממשלה, ולא פיקוח על שכר הדירה ולא מדיניות שתחייב בנייה של דיור בר-השגה (כלומר, דירות קטנות ובינוניות במחירים שפויים); לא חינוך חינם בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, ולא הפחתת שכר הלימוד באוניברסיטאות; לא תוכניות מתאר ליישובים הערביים, ולא הפסקת הריסת הבתים; לא עלייה במס חברות, במס על רווחי הון ובמס עיזבון, ולא ירידה במע"מ ובמס הכנסה.

בנוסף, זוכרים הקוראים הביקורתיים שמסקנותיה של ועדת טרכטנברג כתובות על הקרח: לאחר שיגיש טרכטנברג את הדו"ח עם מסקנותיו, הן יועברו לדיון בועדת השרים שמינה נתניהו, משם הן יועברו לדיון בממשלה ולבסוף לדיון בכנסת, בתקווה שזו האחרונה לא תבטל אותן בחוק ההסדרים הקרוב. בכל אחת מנקודות הזמן הזאת יבקשו הטייקונים, פקידי האוצר ונתניהו עצמו לגדוע פיסות מדו"ח הועדה, עד שמהמעט שהיה בו לא יוותר מאומה.

איזה שינוי חל בשיח של המערכת הפוליטית?

בניגוד למדיניותה של הממשלה, בשיח הפוליטי בישראל חל שינוי מרחיק לכת. הכנסת המכהנת, הימנית ביותר בתולדות האומה, נאלצת לראשונה להסתגל למצב חדש: במקום שהאהדה הציבורית והתקשורתית תהיה נתונה לפוליטיקאי שמסית נגד הציבור הערבי או משמיץ את פעילי זכויות האדם, היא נתונה היום לפוליטיקאי שנחשב אוהד לצדק החברתי. דוגמה לכך אפשר למצוא בסיקור התקשורתי של חברי מפלגת השלטון: קודם למחאה, הפוליטיקאי המסוקר ביותר בליכוד היה זאב אלקין, יוזם החוק האוסר חרם על מוצרי ההתנחלויות. אך מרגע שהתחילה המחאה, קיבלו את מירב הסיקור משה כחלון ו"גברת" מירי רגב, פוליטיקאים הנחשבים "חברתיים" (בקנה מידה של הליכוד).

המהפכן האיטלקי אנטוניו גראמשי אמר כי השאלה הפוליטית העיקרית היא "מי יבודד את מי": הפאשיסטים את השמאל והמיעוטים, או השמאל והמיעוטים את הפאשיסטים? נראה שגל המחאה החברתית הצליח לבודד את הכוחות הפאשיסטים. השוו, למשל, בין הפופולריות הציבורית שזכה לה ליברמן כשכינה את ארגוני זכויות האדם "סייעני טרור", לבין קיתונות הבוז שזכה להם כשכינה את המאהלים "מחאה של סושי ונרגילה". הגישה הבריונית והלשון המשתלחת נותרו כשהיו, אך השיח הציבורי שהצמיחה המחאה הותיר מבודד את מנהיג המפלגה הפאשיסטית הישראלית.

איזה שינוי חל בשיח הציבורי?

השיח הציבורי התקדם מרחק שנות אור מאז הוקם האוהל הראשון בשדרות רוטשילד, הרבה מעבר להתקדמותו של השיח במערכת הפוליטית. עדות לכך ניתן למצוא בנתוני הסקר של מכון שריד שפורסמו בחדשות ערוץ 2: מניין המנדטים ששווים הקולות הצפים עלה מאז תחילת המחאה עד למעלה מארבעים. כלומר, עשרות אחוזים מהישראלים מתלבטים למי לתת את קולם בעקבות המחאה. הצלחנו לגרום לאנשים לחשוב.

ולא רק בתחום הזה. המחאה הצליחה ליצור שינוי תודעתי מרשים למדי בחלקים נרחבים בחברה הישראלית. שוו לנגד עיניכם את הסטודנט שהשתתף לראשונה בחייו בהפגנה בצעדת המחאה הראשונה, ועד להפגנת המיליון כבר היה לפעיל שטח מנוסה; את האב שבתו גרה במשך חודש באוהל, והם מדברים סביב שולחן השבת על יוקר המחייה ושכר המינימום; את עובר האורח שעצר, בדרך מהעבודה הביתה, לשמוע הרצאה על הקשר בין הון לשלטון באחד ממאהלי הפריפריה; את פעילת מאהל המחאה החיפאי במרכז הכרמל, שצעדה לראשונה בחייה בהפגנה יהודית-ערבית משותפת לצד פעילי המאהל בשכונת ואדי ניסנאס; את התלמידים, המורים והסטודנטים שישבו סביב שולחן אחד בכנס החינוך האלטרנטיבי של תנועת המאהלים, וקיימו דיון על הפרטת החינוך; את מחוסר הדיור, שהצטרף למאהל כי שם היה לו מקום לישון ולאכול, ושם הוא מצא אנשים שרואים במצבו בעיה חברתית ולא רק אישית.

פינוי משפחה מביתה, 20.09.11. צילום: קרן מנור / activestills.org

פרשנים שונים בעיתונות המודפסת והמקוונת מבקשים לשכנע אותנו שכל זה ייעלם, בעקבות האירועים שיתרחשו אחרי ההצבעה באו"ם על ההכרה במדינה הפלסטינית. אך אותם פרשנים גם הסבירו באריכות שאחרי התקיפה האחרונה של הצבא בעזה המחאה תדעך, ואילו המחאה התעקשה לגבור ולהתעצם. המחאה הזאת הייתה אירוע מכונן בהיסטוריה הישראלית, אולי אפילו בדומה למחאת הפנתרים השחורים ולשביתת יום האדמה הראשון בשנות השבעים. השינוי שעברה החברה הישראלית בקיץ 2011 עיצב את תודעתו של דור שלם, ורק בעוד שנים נוכל להבין ולנתח באופן מלא את משמעותו.

זהו, אם כן, הישגה הגדול ביותר של מחאת האוהלים: עיצובה של תודעה חדשה – ביקורתית, חברתית ודמוקרטית – בקרב דור שלם של צעירים בישראל.

הכותב הוא פעיל בתא הסטודנטים של חד"ש באוניברסיטת חיפה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רן גולדן

    הטענה כי המחאה החברתית "שינתה לבלי הכר את השיח הציבורי בישראל" היא טענה של חרשים.

    על מנת לבחון את הדברים צריך בתחילה להבין מהו 'שיח'.

    השיח הוא הדבר המובן מאליו , היומיומי מאין כמוהו, ובו בזמן הוא גם אחד הדברים הנהדרים ויקרי המציאות ביותר שיש במיוחד בחברה דמוקרטית.

    מקורו של השיח הישראלי זה ה "שקלא וטריא", זהו ה"מחלוקת לשם שמים" שבמסורת התלמודית, ובויכוח הדיאלקטי שבמסורת הפילוסופית היהודית.

    מישל פוקו לעומת זו טען כי שיח פירושו משטר של ידע המגדיר את מה שמותר לומר, וגם את מה שאסור.

    בפרשנות זו הוא קישר בין ידע, כוח ושיח: השיח מפעיל על הסובייקט כוח, מתוקף יכולתו לכפות על הסובייקט אמת שעליו להכיר בה.

    השיח הציבורי בישראל נשלט במשך שנים ארוכות , אם נוכל להיות מדויקים מאז מלחמת העצמאות על ידי הצבא , מערכת הביטחון ומילון השפה הכוחנית מיליטנטית שספג כל ילד וילדה אשר נולדו בארץ.

    השיח הישראלי , למרות ששורשיו הם עבריים ומקורו בלשון הקודש, אינו אימץ לעצמו את גרעין המחשבה התלמודי יהודי כפי שזה מופיע במסכת ברכות למשל : "למד לשונך לומר איני יודע" (ברכות ד, א (

    אנקדוטה קטנה קראתי ששמעון פרס מתאר באחד מספריו את דויד בן גוריון כאשר זה יום אחד מחליט לקיים מסיבת עיתונאים .

    כשהוא נשאל מה מטרת המפגש הסביר בן גוריון שיש לו תובנות על סיפורי התנ"ך והוא רוצה להציגם במסיבת עיתונאים..

    אני יכול להבטיח לכם שהשיחה הזו התנהלה לפני מלחמת העצמאות , לפני שנטמע השיח הביטחוני בישראל.

    השיח הפוליטי הישראלי לא מזהה את ההפרדה בין פולחן לפוליטיקה, בין אויב אמיתי לאויב מדומה , לא מצליח לצאת מ "מצב חירום" בו השיח הזה נמצא מעל 60 שנה.

    אבל לא רק החשיבה של השיח לא השתנתה , גם השפה עצמה לא השתנתה.

    לטענה שהמחאה של היום שינתה לגמרי את שיח החברתי, כוונתה אולי שהמחאה גרמה לנושאים חברתיים להיות מדוברים.

    אבל בין זה לבין לטעון שהשיח החברתי השתנה אין קשר בכלל.

    צריך לעשות הפרדה בין נושאי השיחה לבין מבנה השפה ויסודות השיח ,

    יכול להיות שבחודש האחרון התחילה התקשורת ויחד אתם האזרחים לדבר על המצב הכלכלי-חברתי , זהו היום ה 'בון טון' של השיח הציבורי.

    אבל שיח שלא מבחין בין ימין לשמאל, שיח שממוקד באדם ולא בביטחון אפילו השימוש במושג 'ביטחון כלכלי' הוא עדיין שיח ביטחוני ולא שיח חברתי, אינני יכול לומר שמשהו השתנה בשיח הישראלי.

    על מנת שהשיח הישראלי ישתנה יש קודם כל לשנות את הערכים עליהם גדלנו,

    מחאה של חודש בקיץ ,בחופש הגדול, לא יכולים לשנות ערכים שמדינה שלמה גדלה עליה במשך 60 שנה.

    לצערי השיח הישראלי יישאר אתנו כאן עוד הרבה שנים, גם בבחירות הקרובות.