אח שלו, יופי של עבודה

נאום אובמה היה מפגן כוח וולגרי של המעצמה הגדולה בעולם ושל משרתיה, או שמא אדוניה היהודים והישראלים. אבל כל עכבה (כאילו 63 שנים זה לא זמן) לטובה: אם אתם לא רוצים שתי מדינות, סופכם שתקבלו מדינה אחת דו-לאומית
אילנה ברנשטיין

למעשה אין מה לומר על נאום אובמה. די היה להקשיב לו על מנת לחוש בזרמים התת-קרקעיים של הבחירות לנשיאות הממשמשות ובאות, של עוצמתו של הלובי היהודי – לכל מי שמיהרו להספיד אותו – ושל הברית הבלתי מעורערת בין ישראל לארצות הברית. חיכיתי לרגע שבו נתניהו ישלוף סכין גילוח ויציע לאובמה לכרות ברית דמים (מטפורית זה קרה), או לכל הפחות ידביק לו נשיקה על המצח – "אח שלו, עשית יופי של עבודה. החבר'ה בבית מזה יעריכו אותך".

ציפיות גדולות ממילא לא היו מן הנאום הזה, אך גם מראית עין לא היתה בו. לא שמץ של תקווה לעם הפלסטיני שעל זכותו להגדרה עצמית ולמדינה כבר אין מערערים, אפילו באו"ם שמוּם. תחת זאת, צפינו במפגן כוח וולגרי, אינטרסנטי וחסר רגישות מדינית וחברתית של המעצמה הגדולה בעולם ושל משרתיה, או שמא אדוניה היהודים והישראלים הבלתי מוכתרים. נאום שבו כל משפט מסיג את הפלסטינים לימי טרום האינתיפאדה הראשונה.

לא אתפלא אם ההשתחוויה המאומצת שהפגין אובמה – פדחתו נגעה ממש בקרשי הבמה – גרמה לו לפריצת דיסק.

מה שבטוח הוא שישראל ממשיכה לטפח את החמס, שבראשית דרכו היה בשולי הזירה הפוליטית, וכמו בשוליית הקוסם, ברגע שהמטאטא נחתך לשניים לא ניתן לעצור את הסחף. כל אחד מהחלקים קם לתחייה וממשיך להביא מים עד להצפה מוחלטת ולכאוס גמור. עם זאת, נדמה שאביב העמים הערבי והדרישה הפלסטינית למדינה ויהי מה, שהחלו בין השאר בנאום קהיר של אובמה, לא יגוועו עם הנאום המתרפס אמש שאותו היטיבה לתאר אילה חסון כ"התאבדות אמריקנית למען ישראל". אין תמה אפוא כי ליברמן העיד שהוא "מברך וחותם על הנאום בשתי ידיים", אמירתה המטיבה לסכם את הנאום יותר מכל פרשנות.

בין כך ובין כך את הזרקורים שהופנו ל"סוגיה הפלסטינית" בעצרת האו"ם לא ניתן עוד לכבות, למרות מדיניות "הקונפדרציה" – מבית היוצר של אובמה וביבי – שבבסיסה דחייה אינסופית של פתרון הסכסוך ואחזקתם של שלושה וחצי מיליון בני אדם תחת כיבוש. לא נותר אלא להצטער שבין העם הפלסטיני לבין העם היהודי בישראל לא יכול להיווצר "איחוד", אם לשאול את המושגים ממלחמת האזרחים האמריקנית, ולהכריע את הכף אחת ולתמיד בין חיים יחד לחיי אפרטהייד. שכן בסופו של דבר כך נראה, לאחר שהפלסטינים יזכו לטבילת האש הלאומית שלהם (ולשם כך די להם אולי במדינה פלסטינית במעמד של "משקיפה"), לא יהיה מנוס ממדינה אחת בין הירדן לים.

לתוכנית החלוקה לא ניתן לחזור עוד, קווי 67' במקרה הטוב הנם פשרה של שני הצדדים, "מדינת המתנחלים" תיכון לעד, וכפי שהיטיב לנסח זאת יהודה שנהב בספרו במלכודת הקו הירוק – מוטב להימנע מגרימת עוול לצד הפוגע על מנת לתקן את העוול של הצד הנפגע. כמו כן הסוגיות שמשא ומתן עתידי אמור לדון בהן אינן ניתנות לפתרון במסגרת של שתי מדינות וגם לשם הבנת הסוגיות הללו מוטב יעשו הקוראים אם יפנו לספרו של שנהב. אז אולי כמו שהסבתא אומרת: כל עכבה לטובה. אתם לא רוצים שתי מדינות – סופכם שתקבלו מדינה אחת דו-לאומית.

לרוע המזל, עם ישראל עסוק עכשיו בטבח הקרפיונים לקראת החג – בין זפזופ אחד למשנהו במטרה למצוא את ההבדלים בין ועדת טרכטנברג לוועדת ספיבק-יונה, ומאמצים להבין את מסקנותיה של ועדת הריכוזיות; באמת שאין פנאי להתעסק בזה. וכאילו לא די בכך הודות למחאה החברתית "הקונצנזואלית", המבקשת לא לקפח אף אחד, זולת פלסטינים ובדווים, הרי נושא השליטה בעם אחר, וזכותו להגדרה עצמית ולמדינה יכולים להמתין עד אחרי החגים, כמו שאומרים במחוזותינו. מובן שאין צורך להתחייב לחגי הסתיו או לחגי האביב וגם לא לשנה אזרחית או יהודית כלשהי. מה זה משנה – הם חיכו כל כך הרבה זמן, הם יכולים להמשיך ולחכות עוד קצת. 63 שנים זה לא זמן, העבדים בארצות הברית חיכו יותר.

תהליך השלום, כפי שהסביר אובמה, הוא תהליך ארוך וממושך ואין קיצורי דרך ("דא?! אח שלו, את זה אפילו הם מבינים"). אבל למה לדבר על צמד המילים הזה, שלא ברור מדוע ממשיכים להשתמש בו? מי צריך שלום? צריך ללמוד לחיות יחד זה לצד זה בחברה אזרחית שבה הכול שווים, ברצף טריטוריאלי, שכן איך שלא מסתכלים על זה ממילא זה כך.

ולסיכום – תמונתם של נתניהו ואובמה בהצהרתם המשותפת באחד החדרים באו"ם, כשמאחוריהם מתנוססים בגאון דגלי ארצות הברית בישראל בהרמוניה צבעונית מושלמת, הזכירה לי את תמונת הניצחון של החתולה שלי לאחר שהיא צדה פרפר, יושבת זקופה כלביאה, כשלמרגלותיה מוטלת גופתו המפרפרת והרמוסה של הניצוד. אין ספק מי כאן המלך. בנימין נתניהו יחזור לישראל ובפיו ברכת שנה טובה ומאושרת לעמישראל, אך ספק אם יוכל להבטיח שנת שלום וביטחון.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסף בן משה

    לא מדינה דו-לאומית אלא מדינה לאומית אחת של כל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין.

    ולעבודה, ולהניף את הדגל הכנעני.

    חבל שהשמאל המתין כל כך הרבה שנים לשווא ולא אימץ את הרעיון הכנעני הכל כך הגיוני של ישות טריטוריאלית המאמצת את כל יושבי הארץ תחת כנפיה של התרבות העברית שהיא גם תרבותם המקורית של רוב הפלשתינאים.

    אגב, אל נשכח, הערבית המדוברת (לא הספרותית) היא המשכה של הארמית.

    לא עוד "הארץ שייכת לי" אלא "אני שייך לארץ", לא עוד "ציונות" אלא "פטריוטיות".

    לא עוד "עם ישראל" לעומת "אומות העולם" אלא עם ישראלי ככל העמים.

    אם תרצו אין זאת אגדה

  2. גרי רשף

    היהודים שולטים בעולם
    היהודים טובחים בקרפיונים

    אחמדינג'ד לא היה מנסח זאת טוב יותר.

  3. שאול סלע

    אני לא מכיר בקיום של "עם יהודי" בקריטריונים חילוניים כפי שהוגי הציונות ראו,או כפי שאמר בן גוריון "הפיכתו של ערב רב זה לאומה תרבותית תהא מלאכה לא קלה". ברנר שנרצח ב 1921 קיוה שיקום עם יהודי מתוך קהילות יהודיות אבל זה לא קרה ולא יקרה.היהודים חיו בקהילות שהתורה וההלכה בגלות היקנו ביטחון סוציאלי, היום הקיום "במדינת היהודים" הפך לגהינום עלי אדמות.

    יש גורסים שקיים עם יהודי יש מאין וכל אחת מהקבוצות האלה ראויים לברכת המינים.
    הקבוצה הראשונה הם אלה שמעצימים את אנשי העליה השניה והשלישית ,מדברים על יהודי חדש וכור היתוך ,והחמור ביותר לועגים,מבזים את דת ישראל וגדולי ישראל.
    הקבוצה השניה הם אלה שתומכים בדיכוי הפלסטינים בשטחים הכבושים בשם המפלצת הקרויה ארץ ישראל השלמה. כאלה הם מתנחלי מיגרון,הרב לוינגר -הרב שמואל אליהו -הרב ליאור. כמובן שמדובר גם באלה שמגלגלים עיניים ו"מגנים"מהפה לחוץ ת הפורעים היהודים שפורעים בערבים.
    הקבוצה השלישית היא חלק נכבד מההגירה מברית המועצות ותומכי ישראל ביתינו שאינם יוצאי חבר המדינות. מדובר כאן בציבור שהתאהב בעקרונות הדיקטטורים עליהם גדל.
    קבוצה רביעית הם אלה שמגלים גזענות גלויה או סמויה כלפי יהודים לא אירופאים,משה גרנות שהוציא כתב שיטנה נגד מזרחים בשם עסקני הקיפוח הוא אחד מהם.
    לא כל ציוני רוצה להבין שציונות היא לא תורה שמחייבת יהודי באשר הוא,יהודי עלול להיות גם אויבי כמו פאינה קירשנבאום או משה גרנות.
    במדינת ישראל אין במוסיקה אמנים גדולים כמו מרסל ח'ליפה,פיירוז,נאדם אל ע'זאלי ונידה אבו מראד. בשירה אני לא מבין אבל בפרוזה ישנו דוד שחר ז"ל שהתקבל בצרפת ולא בישראל.
    מדינת ישראל והסוכנות סגרו למהגרים מחבר המדינות להגר לארה"ב וגרמניה,חלק גדול מהמהגרים קיבלו הבטחות חסרות כיסוי ועובדים בתנאים של עבדות מודרנית,בגלל שחלק גדול מהמהגרים הם קשישים וחד הוריות נפגעו בצורה קשה ותיקים עניים רובם מזרחים.
    ההויה קובעת את התודעה ובמקום להשתמש בצורה עקיפה בביטוי ערבי יהודי אני משתמש לגבי עצמי במושג אנטי ציוני.

  4. יגע מטהרנות ומאמין באחיזה במעקה המציאות

    אבל העיקר האחיזה באיילה חסון ובציטוט חף הכנות והכוונה של ליברמן.

    הכותבת בעצמה, אולי מבלי משים, מסמנת את אובמה (נאום קהיר), כמחולל אביב העמים הערבי, ואז בסלטה אנטי-לוגית מציירת אותו כמי שתחוב בעכוזיו של הלובי היהודי, שמצידו רומז זה מכבר שמדובר בערבי שאוהב ערבים.

    בקיצור, אנחנו במלכודת סטיראוטיפים אינסופית, ובעיקר מופרכת ומייגעת.

    אובמה אומר כל הזמן אותו דבר: חזון שתי המדינות! הצדדים צריכים להידבר ביניהם! אני לא יכול/לא רוצה/זה גם לא נכון – לכפות הסדר.

    בעיני כנה, עקבי, פרגמטי וראוי. ובעינייך? . מה לעשות, הזמן גוזר צניעות והצטמצמות והסתפקות באובמה.

  5. עדי בן יעקב

    הלובי היהודי חזק מתמיד. כי הוא לשון המאזניים. כל שאר הלוביים הגדולים פשוט לא מוכנים בכלל לשקול תמיכה בעלוב החיים הזה אובמה.
    אגב הוא אובמה אמר בנאום שלו "הסבל הפלשתינאי הבלתי נסבל,? כאילו מה דה? בלתי נסבל יחסית למי? לסורים? למצרים בדלתא? לעבדים בסעודיה?

    ולסיכום למה להמתין מדינה אחת ומיד מדינת העם היוהדי עם שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה מיד היום לא צריך להמתין לכלום לא צריך הסכמה של אף אחד . אפשר מטעמי נימוס לתת אולטימטום לאבו מאזן של שבועיים ולהכריז על מדינה אחת.
    אגב גבולות 48 זה הגבולות היחידים שיש לגבהם הסכם בן לאומי והחלטת אום 194 שקובעת בפרוש שהגבול הזה הקו הירוק לעולם לא ישמש לצורף פתרון קבע

  6. עמית

    הטענה שמדינה דו לאומית תיכפה על ישראל אומרת שביום מסוים העולם יתהפך כנגד ישראל, ויאלץ אותה לקבל דרישה פלסטינית עתידית לאזרחות.

    אבל המאמר הזה טוען בדיוק ההפך: הזקנים שלנו עדיין שולטים בארה"ב, ובניגוד לתחזיות הקומראדס מארה"ב כוחם של הזקנים לא נחלש. הם אפילו הצליחו לגרום לנשיא ארה"ב לנאום נאום שלא יבייש את ביבי.

    אם כך, אם זה נכון, איך בדיוק מצופה מאותה מדינה ממש, שהיא גם המעצמה החזקה בעולם, להתהפך עד כדי כך שהיא תכפה על ישראל לעשות את מה שהיא תופשת כהתאבדות (מדינה דו-לאומית)?
    הרי אני מקווה שברור לך שללא תמיכת מארה"ב, אף מדינה רצינית בעולם לא תוכל (או תרצה, או תנסה) לכפות מדינה דו-לאומית. ולפי דבריך אפשר להסיק שאת חושבת שתמיכה שכזו מארה"ב היא בלתי ניתנת להשגה. אפילו גינוי חלש להתנחלויות קשה להשיג מארה"ב בימים הללו.

    אז איך בדיוק, לדידך, מדינה דו-לאומית וההשמדה של הישות הציונית בוא-יבואו?

  7. עיניים לראותEYES2C

    היום פורסם מאמר של אבי יששכרוף, עיתונאי שמתמחה ב"שטחים". המאמר כולו הטעיה ונסיון להעביר את האחריות לכיבוש האלים לקורבנותיו הפלסטינים.

    הכותרת הכינה את הרקע הנפשי: "הפסד מדיני של עבאס יאיץ את האלימות"… כאילו שמעולם לא
    השתמשה ישראל באלימות נגד הפלסטינים. כאילו שלא היו גירושים מסיביים של בני הארץ הפלסטינים. הרי ידוע לכל שהגירושים, מ-1948, ב-1967, ו-1973 —וגם עכשיו— נעשים באלימות יתרה. בכך הפכה ישראל את האלימות למותג ציוני.

    יששכרוף והקוראים יודעים שישראל היא שעלולה להאיץ את האלימות, כפי שעשתה עד כה. גם עצם סירובה לשלום המוצע הוא אקט של
    אלימות. צורותיה של האלימות הישראלית רבות ומשונות: עינויים, השפלות, מצור, הריסות, גידורי "ביטחון" לניכוס נדל"ן, מניעת שיבת הפליטים, ביטול חד-צדדי של הסכמים, מניעת פיתוח כלכלי והעברת כספי מיסים…

    והשאלה: מדוע אלוף בן, העורך של "הארץ" מסכים שבעיתונו יפורסם מאמר שכולו הטעייה.

  8. נתן

    מעניין אם היה מתפרסם כאן מאמר שבו היה כתוב "לכבוד חג הקורבן החלו המוסלמים לטבוח כבשים".

  9. יגאל

    "לא יהיה מנוס ממדינה אחת בין הירדן והים".
    להיפך, מדוע לא יהיה מנוס ממדינה אחת מירדן עד ירושלים המזרחית?
    הרי הרכב האוכלוסיה שם הוא פלסטיני הומוגני כמעט, ונשלט ע"י צמרת האשמית שקבלה את המפתיחות מהבריטים.

    הרי ברור שלא מדובר רק ביו"ש.
    מדובר בפליטים – ועל זה אין שום פשרה פלסטינית/ערבית – הם רוצים לחזור לישראל גופא, שתהפוך לגופת ישראל, ולראשית הרייך הפלסטיני…
    (נחשו מה יקרה ליהודים – יש לכם ניחוש אחד…)

  10. אלי קליר

    קשה לדעת אם "התאבדותו של אובמה" (הייתי אומר התאבדותו האישית, האישית- פוליטית) למען ממשלת ישראל תשיג את מטרתה. כפי
    שנראה מיחסי הכוחות באו"ם
    יתכן שיעקפו את אובמה ויציגו אותו ככלי ריק. כעת, בעיצומה של הדרמה באו"ם, אין לדעת את סופו של המשחק. אלא שצודקת אילנה בדבריה- עשינו עוד כברת דרך בכיוון למדינה דו- לאומית. בעצם, אם נחשוב היטב- כל הדרכים מובילות למדינה דו לאומית. זו רק שאלה של זמן.

  11. משה לופיאנסקי

    לא להתייאש, חברים, ייתכן גם כי מעז יצא מתוק. הכיצד?

    שימו לב שביבי מצוי כרגע במצב שהוא תלוי לחלוטין באובמה. "תודה לך ברק אובמה" חוזרים ואומרים דוברי הימין ופרשניו. לכן בעוד מספר שבועות יוכל אובמה (כך מקווה אנוכי) לצוות על ביבי לפנות את אריאל, קרית ארבע וכל שאר ההתנחלויות.
    האם אני אופטמיסט חסר תקנה?