חוק של חזקים

בשם הדאגה ל"אזרח הקטן" מפני המשטרה והתקשורת, העניקה הכנסת חומת הגנה נוספת לבעלי הנגישות לפרקליטי צמרת. על ההכרח לעצור את הצעת החוק: איסור פרסום שם חשוד
זהבה גלאון

פרשת שלדון אדלסון ואולפן "השבוע" בערוץ עשר מדגימה את הסכנה שנשקפת לעיתונות ולחופש המידע מאינטרסים כלכליים ומסחריים – לעתים מושחתים. עיתונאים מצנזרים את עצמם בלחץ מו"לים ובעלי עיתונים, לפעמים בהתנדבות ופעמים רבות בשל לחץ לא מתון. ההון השתלט על התקשורת ובעל המאה קובע מה תהיה הדעה. אבל לא רק בעלי ההון מאיימים על העיתונות החופשית בישראל. לצערי, גם הכנסת במסגרת שטף החקיקה האנטי-דמוקרטית שמקדמת הקואליציה הנוכחית, רוצה לפגוע בזרימת המידע החופשית לציבור – תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה מהותית.

הצעת החוק איסור פרסום שם חשוד, לדוגמה, הוכנה לקריאה שנייה ושלישית לפני כמה שבועות בוועדת חוקה של הכנסת. לכאורה, בשם הדאגה ל"אזרח הקטן" מפני המשטרה והתקשורת, העניקה הכנסת חומת הגנה נוספת לאלו שברשותם יכולת ונגישות לפרקליטי צמרת. ההצעה אוסרת על פרסום פרטי חשוד למשך 48 שעות מהרגע שנודע לו על קיום החקירה נגדו או מהמועד בו היה אמור להתייצב לחקירה. היא עברה ללא מחאה ובשקט יחסי להצעה שעשויה לחסל פשוטו כמשמעו את חופש העיתונות בישראל, שכן היא תאפשר לשבש ולטייח חקירות נגד אנשי ציבור בכלל, ובפרט בחשדות לעבירות מין.

אין בכל העולם אפילו מדינה דמוקרטית אחת שכלי התקשורת צריכים לבקש בה אישור על מנת לפרסם את דבר קיומה של חקירה. עד 2002, הפרסום והפומביות היו הכלל, ואיסור הפרסום היה החריג לכלל. ניתן היה לאסור פרסום שם של חשוד, אבל רק לשם הגנה על ביטחונו או כדי למנוע פגיעה בחקירה. ואז שונה לרעה האיזון בין העניין הציבורי שבפרסום שמות חשודים, לבין הזכות לפרטיות ולשם טוב, והתאפשר לאסור כל פרסום בקשר לדיון בבית-המשפט לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו של בעל דין, או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון.

ההצדקה למהלך היתה, שמרבית החקירות מסתיימות, בסופו של דבר, ללא הגשת כתב-אישום, ולחשוד נגרם נזק מפרסום שמו. נכון, גם לחשודים יש זכויות, אך מרבית המעצרים והחקירות ממילא אינן מגיעות לידיעת הציבור באמצעות התקשורת. הערכה זהירה היא שבתקשורת מפרסמים כעשרה שמות חשודים ונחקרים ביום – כ-3 אחוזים מהחשודים והנחקרים. התחושה שהתקשורת מפרסמת שמות חשודים ונחקרים היא מוטעית ונסמכת בעיקר על נטיית התקשורת לפרסם שמות של חשודים מפורסמים ומוכרים.

וכאן בדיוק קבור הכלב. המחוקק לא התכוון להגן על שמו הטוב של האדם הפרטי, האזרח הקטן, שכמעט ואינו נחשף. מטרתו האמיתית של החוק היא לשמור על החזקים, על בעלי השררה ועל בעלי ההון. דווקא אלו שיש חשיבות עליונה בפרסום שמותיהם. ראשית, משום שהציבור צריך לדעת ולהכיר את המעשים של נבחריו, וגם של אלו שמחזיקים בנכסים הכלכליים שלו, שנית, משום שגם כי אם מסתירים את שמו של איש ציבור חשוד, לא רק שהציבור אינו יודע שאותו אדם חשוד בביצוע העבירה, הוא גם לא יכול לפקח באמצעות התקשורת על תהליך החקירה נגדו.

דווקא לאנשים מקושרים, פוליטית או כלכלית, יש אפשרויות רבות יותר לשבש את החקירה, הם יכולים להשפיע על קציני משטרה, בכירי הפרקליטות ואפילו על שופטים. הפרסום, "אור השמש" הוא הערובה הטובה ביותר לצדק שאם לא ייראה גם לא יעשה.

הפרסום חיוני מסיבה נוספת, אנו יודעים שעדויות נוספות צצות בעקבות פרסום החקירה, דבר הבולט בעיקר כשנחקרות עבירות מין. הן בפרשת איציק מרדכי והן בפרשת קצב, בגלל הפרסום יצר "אפקט דומינו" של מתלוננות נוספות. ובשני המקרים, החשודים הורשעו לא על התלונה המקורית, אלא, בתלונות שהוגשו לאחר הפרסום הראשוני. ההצעה הזאת מבקשת להגן על החשודים במחיר הפקרת הקורבנות, ופוגעת לא רק בחופש המידע והעיתונות אלא גם בשוויון בפני החוק.

יש כאלו שיאמרו, שזה קטנוני, שבסך הכל מדובר באיסור פרסום ליומיים. אבל אלו בדיוק היומיים שבהם איש ציבור מפעיל את עורכי הדין שלו ומוציא צו לאיסור פרסום שמו ופרטיו, ובתי-המשפט, פעמים רבות, משמשים מעין חותמת גומי ונעתרים לבקשות האלו בקלות רבה מדי. כבר ב-2003 הגשתי הצעת-חוק שמבקשת לבטל את זכותו של חשוד לבקש איסור פרסום. הצעתי להשאיר את האופציה הזו בידי בית המשפט אך רק כדי למנוע שיבוש חקירה או סיכון ביטחוני מוחשי, אבל בשום פנים ואופן לא בשל הנימוק שלחשודים עלול להיגרם נזק חמור.

כלל לא מפתיע, שהממשלה התנגדה להצעת החוק שלי. ובימים אלו אף הגדילה לעשות, והרחיבה את הפערים שבין חלשים לחזקים בחברה כשאפשרה להטיל איפול על חקירות ב-48 השעות הראשונות. אבל מפתיע ביותר שהעיתונות, למעט כתב רשת ב' רן בנימיני, שנציגיה השתתפו בדיוני הועדה והתריעו על הסכנה הנשקפת לציבור מהחקיקה, לא טרחה לפרסם את היוזמה המסוכנת הזאת, ובכך היא משתתפת בסתימת הפה של עצמה.

את הצעת החוק הממשלתית עוד ניתן לחסום במליאת הכנסת בהצבעה בקריאה שנייה ושלישית. אבל זה לא יקרה אם מועצת העיתונות וכלי התקשורת לא יתגייסו למאבק בה.

הדברים מתבססים על דברים שנישאו בכנס במכון ון ליר לכבוד צאת ספרו החדש של משה נגבי "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. הבנרו חריף חריף

    עוד טיפה ו…ארגנטינה פשוט נעלמים.

  2. ארכי-פושע ליברמן

    פושעי קדימה המורשעים ואלו שבדרך החל באולמרט,פלילי הליכוד מהקצב,הנגבי והירשזון עד אלו ששמם רק צץ ממסדרונות השוק הקומבינטורי של הסינדיקט,כולם מועדים ויודעים זאת.אלו הם עשורי הפשיעה הפוליטית הגדולה של אפסי ההון-שלטון-בטחון בתולדות המדינה.הם דואגים לכסתח את אישי ההולינד הפטרוכימיקלים ,המלח וחרושת הנשק להשמדה,של עלית המאפיוזו שלא קם כמוהו מקום המדינה.יש להם ראייה סטטיסטית עתידנית.

  3. פריץ היקה(הצפונבוני)

    וה,,אזרח הקטן צפוי להעלמה אם זה ימשך אזכמו תגובה קודמת: כצ'ילה היינו לארגנטינה דמינו. זה מצטרףלמהלך החקיקה לתת סמכויות דרקוניות לממסד הבטחוני בתרוץ של הפגנות פלסטינים. סנטור מקארתי המנוח:,,יש לך יורשים".