ציור קיר

על פני החוויה המשותפת של העבודה, המשפחה, החינוך, השלטון והשפה נחרטו אט-אט, הסבל, החרדה, האלימות והשיגעון עד שפתאום התגבשו לדיוקן שבהביטנו בו, אנו נבהלים מעצמנו. חזון זה מניע לשינוי
סדריק כהן סקלי

ככל שהשינוי צובר תאוצה, מתגלה מה שחשבנו שידענו כבר: המחאה שלנו הצטרפה לגל של התקוממויות בעולם הערבי ובדרום אירופה – כשברקע שינויי עומק באיזון בין מעצמות, במבנה הכלכלה, המדינה והחברה. אין בדינמיקה זו של ההצטרפות ובהאצה שהיא יוצרת ערובה להרמוניה שדימוי "הגל" רומז אליה או מבטיח לכאורה. השינוי בשלב המהפכני שלו, כפי שאנו מתחילים לחוות אותו, מתאפיין בחוויה חדשה של ממדי הקיום, של הנגלה ושל הכמוס.

בזכות המרת המבט שחוללה המחאה, ממדי העומק המכוסים בימים כתיקונם החלו להיחשף מבעד לפגמים של מוסדות השלטון, החברה והכלכלה. העוולות שעיני המוחים מגלות או יותר נכון מגבשות לידי ציור קיר ההולך ומתפשט בסגנון דיאגו ריבירה, הן למעשה חורים אפלים המכרסמים במבנים הישנים (המשפחה, בית הספר, המפעל, הרשויות וכלי התקשורת). אותם חורים אפלים מושכים את מרב תשומת הלב של המתקוממים כאן ושם, כי האזרחים סובלים מהתפוררות המבנים ישנים ונחשפים במקומות שבהם הם נסוגו לאלימות ולאימה חדשה.

אל מול עינינו, מתחברים אזורי הפחד הללו אלה באלה בקצב מואץ ומרכיבים, בהבלטה פתאומית של שחור על גבי לבן, את דיוקנאות הסבל המשותף שלנו. ציור קיר: על פני החוויה המשותפת של העבודה, המשפחה, החינוך, השלטון והשפה נחקקו, נחרטו אט אט, הסבל, החרדה, האלימות והשיגעון עד שפתאום התגבשו לדיוקן שבהביטנו בו, אנו נבהלים מעצמנו. חזון מבעית זה מניע אותנו להפוך, לשנות, לשלוח את ידינו לסיוט הזה רק כדי שלא לחוות יותר את האימה הבלתי נסבלת הזאת.

Detroit Industry, North Wall, 1932-33, fresco by Diego Rivera

אולם אותם מקומות אפלים, אותם אזורי סבל ופחד שמרתקים פתאום את מבטינו, יכולים להפוך לחלונות שבעדם, אפשר, באופן נדיר וחולף, להציץ לעבר ממדי העומק של המציאות – שם באפלה מסוג אחר פועלים מזה זמן מה הכוחות המכרסמים במוסדות והמשנים את פניהם. מבעד לחלון המפחיד יכולה העין המתמודדת עם האימה לא רק להביט לאחור על שלמות הגופים הציבוריים בעבר, אלא פנימה, קדימה על הזרמים – של דימוים, הון, תשוקות, בני אנוש, חומר – ששוחקים את הקיים ומגבשים את החדש.

ובכן, כפי שמתברר יותר ויותר, גל המחאות וההתקוממויות לא יוביל לתיקון נפרד של כל חברה וחברה – אם כי, ולמרות זאת, יש להיאבק למען מטרה זו. מה שמוחמד בועזיזי הצית כששרף את עצמו בסידי בוזיד שבתוניסיה, נראה לא רק כגילוי הולך ומתפשט של הקשר ההדוק בין סוגים שונים של אי-צדק לבין מוסדות השלטון והחברה – גילוי שעליו אפשר לכונן משטר מתקן – אלא כהתקוממות נגד הקשר הזה; התקוממות שמובילה לערעורם של אותם מוסדות ולחשיפת הפער בינם לבין הכוחות הפועלים בממדי העומק. הקונפליקט והאלימות המתקרבים אינם אפוא שיבוש של רוח הגל המהפכני, אלא ביטוי של כוחות העומק שהשתחררו בעקבותיו ושיהיה קשה לבייתם במבנים המדיניים והחברתיים הקיימים – אף שיש לנסות ככל האפשר לעשות זאת.

אנו עומדים על פרשת דרכים או יותר נכון בין שני מחזות: זה של חוויית הסבל המטביעה את חותמה במוסדות השלטון והחברה וזה של כוחות העומק המעוותים את אותם מוסדות ואף עשויים למוטט אותם.

השינוי הבא לתקן את השלטון והחברה שואב את כוחו מזרמים הפועלים להריסתם. זהו הפרדוקס של אותו שינוי שאנחנו ואחרים סביבנו קמנו לקראתו. זהו שינוי זמני – המתאפשר כל עוד גלי העומק טרם ניפצו את המבנים הבעייתיים שבני אדם עמלו כל כך לבנותם. אולם אף למען השינוי הזמני הזה יש לפעול, שמא, חס וחלילה, השינוי הרדיקלי יותר, העיוור בגלל תנאי הקיום התת-קרקעיים שלו, ישליך אותנו שוב לקונפליקטים ולמלחמות הרסניות. כאן טמונים הסוד וגם הסכנה של השינוי המהפכני הנכנס לקצב מסחרר: השינוי של פני החברה, שמאשרר במובן מסוים את מוסדותיה, בולם (חייב לבלום אם כי בדרך כלל נכשל בכך) את הדחפים העיוורים אך החיוניים שמזינים אותו. ואילו ההליכה עד הסוף, הפיתוי של כוחות העומק, מאיצה את פירוק יסודות החברה והשלטון עד ההגעה למה שהללו מנסים תמיד להחזיק בממדי העומק של הלא-מודע – עד האלימות כנקודת השיא וכנקודת הביטול של השינוי. גל ההתקוממויות מתקרב לשם.

סקווט בתל אביב. צילום: אורן זיו / activestills.org

זהו הרגע, לפני האסון ולפני הקיפאון, שבו עלינו להפנות את גל המחאה לכיוון חיוני נוסף. עלינו להאזין לפער שבין עוצמת ההתקוממויות לבין דלות האמירה שלהן. בלב הסערה ישנו ריק שכולנו שותפים לו, שגורם לכולנו אי-שקט ושכולנו מתכחשים לו בדרכים שונות. ראינו סביבנו הרבה שינוים בחודשים האחרונים, אך שמענו מעט מאוד אמירות, מעט מאוד מחשבות. השינוי רחב-הממדים הזה אינו מלווה עד כה בהגות משמעותית. אין זו ביקורת אלא חידוד של הנאמר קודם: מבטם של מתקוממים מרותק לשני סוגים של אפלה – העוולות הגלויות שמכרסמות במוסדות החברה וכוחות העומק של ההיסטוריה הנחשפים חלקית.

המתבונן, שנשאב לתוך המראות הללו, אינו מצליח להגות מחשבות וכתוצאה מכך אינו מצליח להתוות מחדש את השינויים ההולכים ומתפשטים. באלם זה ובריתוק זה לקשר המסחרר בין עוולות לכוחות השינוי ההיסטורי טמונה סכנה לא רק להחמיץ את רגע האפשרות, אלא להיסחף לתהום של בלבול ואלימות – כפי שמתחיל לקרות סביבנו.

זוהי העת להגיה ולהגות, העת של היוצר וההוגה, לפני האסון. העת שבה הם מחוללים את ההתגבשות הדמיונית והרעיונית של השינוי – התגבשות שמשלבת ארטיקולציה של הקשר בין מוסדות ועוולות והתמודדות "משיחית" עם עתידם של אותם מוסדות הנתונים להשפעתם של כוחות היסטוריים חדשים וסמויים. רק התגבשות מחודשת של ממדי הקיום שלנו תצליח, באופן הדרגתי, להוציא את הגל המהפכני מאילמותו הרת האלימות.

ומה בינתיים? אין לדעת ואין לנו דרך לשלוט בכך. הטרנספורמציה הדמיונית והמושגית של השינוי היא זו שיכולה אט-אט לחשוף ולהציג את המשותף החדש. היא מסוגלת לארח את השינוי מבלי להיאנס על ידו, כי היא הופכת את התפשטותו המסחררת להדמיה ולהמשגה מחודשת של ממדי הקיום שלנו – לציור קיר. היא עוצרת לרגע את השינוי ומגבשת אותו בדימוי או בדיבור שמאפשרים מחדש את התנועה המעגלית בין הקיום, המוסדות ואופק הקץ שלהם . במתן צורה זה, במעשה הצייר הזה, ההגות והיצירה מאזרחות את המשותף החדש שהתגלה במהלך השינוי המהפכני ומעניקה לו חזות של מרחב ציבורי – פרטי, קולקטיבי ואוניברסלי – שאפשר לשהות בו, לתקן אותו עם הימים ואף לחכות לקץ המובטח לו.

הכותב הוא מרצה לפילוסופיה יהודית מודרנית באוניברסיטת חיפה

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דויד

    הקביעה שאי אפשר יהיה לתקן כל חברה בנפרד נראית לי נכונה, אבל לא ברור לי – האם אתה סבור באמת שיש דרך למנוע את פירוק המבנים בקטרזיס ז'יז'קיאני של אלימות משחררת, או שנראה לך שהניסיון לרתום את הכוחות החיוניים של זרמי העומק לטובת שימור המבנים הקיימים נידון מראש לכישלון?

  2. מאיר טיולים

    ועדת טרכנט -זבג וגמרנו , איזה בלוף