אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח (ג')

רגע לפני פרסום מסקנותיה של ועדת טרכטנברג, שאין ממש סיבה לצפות להן, כדאי שנשאל ונבין מהו האופק של המאבק החברתי שהחל פה בקיץ 2011? סיכום ביניים של מחאת האוהלים, חלק שלישי ואחרון
אלמוג בהר

כל מאבק תכליתו היא שינוי המציאות, ובמקרה הזה המציאות הכלכלית-חברתית. שינוי תודעת האזרחים והמשתתפים במאבק – כמו גם תודעתם של מי שראוי שיחששו ממנו – חשובה, אבל היא רק כלי בדרך לשינוי המציאות וסדריה, לא התכלית עצמה. על כן יש לשאול, מהו האופק של המחאה החברתית שהחלה פה בקיץ 2011? למעלה מחודשיים של מחאה אינטנסיבית, מאהלים והפגנות טילטלו את הבניין בצורה שהורגשה היטב הן על ידי הפוליטיקאים והן על ידי בעלי ההון היושבים בקומתו העליונה. אך אין ספק שכל האפשרויות לשינוי תלויות כעת במידת העיקשות של משתתפי המאבק להמשיכו. בלי צומוד, בלי היצמדות עיקשת אל המחאה, גם התגובות אליה יתפוגגו.

האופק הראשון הוא השאלה של השפעת המחאה, באופן ישיר ומהיר, על מדיניותה של ממשלת ישראל. יש לומר בצער כי ביבי לא ישנה את עורו, וכי כל השפעה בתחום הזה הוא ינסה להפוך לחלקית, זמנית, ובעיקר כזאת העושה הפרד ומשול בתוך המחאה. דבר זה בלט כבר ממסיבת העיתונאים הראשונה שכינס בנושא פתרונות הדיור, ושהופנתה לסטודנטים ולצעירים – כאילו הם קהל היעד היחיד של המחאה.

קשה גם להאמין שהוועדה שמינה ביבי, המציגה את מסקנותיה היום (ב'), תציע הצעות מרחיקות לכת מעבר לבלימה זמנית של הורדות המס לחברות ואילי הון, אולי הפחתה של המע"מ על חלק מן המוצרים, והמשך תוכניות הקשורות בענף הבניין, שמשמעותן תהיה בעיקר הפרטה של קרקעות ומכירה של קרקעות בזול ליזמים – מה שלאו דווקא יוריד את מחירי הדירות. ביבי, שריו ויועציו ידברו על כלכלה חופשית עם רגישות חברתית, כאשר הכיוון היחיד שייתכן כי יוציא מהם תעוזה כלשהי הוא נושא הטלת הגבלות על בעלויות צולבות של אילי ההון והקרטלים במשק.

אין לצפות שביבי יקבל החלטות שמשמעותן תהיה גלגול לאחור של תהליכי הפרטה, או הרחבה משמעותית של שירותי החינוך, הבריאות והרווחה, או חידוש הבנייה בדיור הציבורי, שלא לדבר על תהליכים של הכרה בכפרים הלא-מוכרים בנגב (בעניין זה הוא כמובן נע בכיוון ההפוך), תוכניות מתאר אמיתיות למועצות הערביות או חלוקה מחדש של שטחי מועצות מקומיות כדי לכלול אחוז גבוה יותר מאזורי התעשייה בשטחן של עיירות פיתוח וערים ערביות, במקום במועצות אזוריות. על כן אין להכיר בהחלטות ועדת טרכטנברג או בצעדי הממשלה לאחר מכן כסוג של הסכם או עסקת חבילה עם המוחים, וכמובן שאין לסיים את המחאה אחרי הכרזתם (גם אם גורמים כמו אגודת הסטודנטים או ההסתדרות יהיו מעוניינים לראות בצעדים חלקיים אלו הסדר ופרי של משא-ומתן בין המוחים לממשלה, ויפרשו מן המחאה אחריהם).

הפגנה מול ביתו של שר השיכון אלי אטיאס בירושלים, 25.09.11. צילום: אורן זיו / activestills.org

האופק השני קשור בהתמדה במחאה עצמה, כיוון שגם אם הממשלה תבצע שינויים, למשל במע"מ או בבלימת הורדות המס לחברות, היא תיסוג מהם ברגע שהציבור יירדם במשמרתו. הפגנת ה-450 אלף, והבחירה של מובילי המאבק לא להמשיך בהפגנות מוצאי השבת מחשש שהציבור לא יצליח להתמיד בהן באינטנסיביות; הפינוי (לעתים אלים) של חלק מהמאהלים; והישארותם מנגד של מאהלי האין-ברירה של הדיור הציבורי, תחת איום צווי פינוי – כל אלה מצריכים עכשיו את המשכה של הסולידריות הדו-כיוונית.

אחד הנתיבים להמשך המחאה הוא צעדים קולקטיביים עצמאיים, שחלקם מתארגנים בימים אלו ויכולים לייצר שינויים משלהם: חרמות צרכנים מאורגנים יוכלו להשפיע על מחירים ברשתות השיווק ובשכירויות, חרמות מאורגנים של לקוחות קטנים מול הבנקים יוכלו להביא לשינוי במדיניות העמלות של הבנקים ובמדיניות האשראי המפלה בין לקוחות קטנים ללקוחות הגדולים; בהמשך אפשר לתרגם את החרמות גם לשאלות קריטיות בשוק העבודה, כגון חרמות כנגד חברות המעסיקות עובדי קבלן דרך חברות כוח אדם (בשיתוף פעולה עם ההסתדרות או תוך התנגשות איתה), או להתפטרויות קולקטיביות של מאות, כפי שעשו הרופאים המתמחים, של מורים ועובדים סוציאליים במחאה על המצב.

סדר היום הציבורי שייווצר עם המשך המחאה ישפיע כמובן גם על תוצאות הבחירות הבאות. קשה לדמיין תמונת סיום הדומה לזה שבכיכר א-תחריר, שהעניקה את ההשראה למאבק, ובה סגנו של ביבי מודיע על התפטרות ראש הממשלה. אבל המאבק הוא על החלפת שיטה כלכלית, חברתית ודמוקרטית באופן מהותי יותר מהחלפת ראש הממשלה או הממשלה, ואין ספק שהפתרון לא נמצא בקודמיו של ביבי או במתיימרים כרגע לרשת אותו.

האופק השלישי הוא תרגום של המחאה להתארגנות פוליטית חדשה. כלומר הקמתה על ידי ציבור המוחים, הארגונים הלא-מפלגתיים שהצטרפו למחאה וכן ועדת המומחים האלטרנטיבית, של חזית חברתית-דמוקרטית, אשר תהיה מחויבת הן להסדר כלכלי-חברתי חדש שיתבסס על עקרונות מדינת הרווחה ושבירת הקשר הממוסד של הון-שלטון, והן לסדר יום דמוקרטי בתוך מדינת ישראל; התארגנות שכזאת תוכל לשבור את הדיכוטומיות המוכרות של שמאל-ימין, יהודים-ערבים, חילונים-דתיים, אשכנזים-מזרחים, אך יהיה עליה לצאת מהארון באשר לעמדותיה לגבי הכיבוש והיחסים עם הפלסטינים.

ההבדלים בין האופקים השונים של המאבק קשורים כמובן גם למוטיבציות השונות של מי שיצאו אליו: מצד אחד, ביטאה היציאה למאבק של חלק מבני מעמד הביניים איתות לרצונם להיות חלק מן התרבות הכלכלית הקיימת, ואכזבה מכך שהם מושלכים מחוץ לתחומי הכלכלה, ומחוץ לתפקיד שאמור להיות בה למעמד הביניים; מצד שני, חלק מהמוטיבציה של היציאה למאבק קשורה דווקא בהתנגדות למהלך הקפיטליסטי בשל היבטים של צרכנות, בזבזנות והרס הסביבה, וכן כתרבות נגד לניכור העירוני ושיבה לקולקטיביות וקהילה (מול מהלכי ההפרדות המחריפים בחברה הישראלית, והתבדלות מעמד הביניים והעשירונים העליונים בישובים קהילתיים ובבתי-ספר פרטיים; "כיבוש" שדרות רוטשילד, שהפכו לרחוב של בנקים, הוא הצעה להפיכת לב העיר למרחב משותף של מעמדות מגוונים).

אלו שתי תשוקות סותרות: אחת דוחפת להשתלבות בממסד (למשל אגודת הסטודנטים וההסתדרות), ולעומתה השנייה רוצה לחרוג ממנו ולטלטל אותו.

ביבי, או יותר נכון ביבי וברק וליברמן, הכינו כמובן אופק נוסף למאבק כבר משלביו הראשונים: הם התקרבו לאפשרות של מבצע "קטן" בעזה לפני כחודש, והם מאיימים מזה זמן להעביר את יושבי המאהלים (היהודים) לאוהלי מילואים כדי לדכא צעדות עצמאות פלסטיניות, אם אלו יתרחבו בעקבות ההתרחשויות באו"ם. אם אלו לא יתגשמו, ייתכן שהמטרה תעבור לאיראן בסביבות נובמבר-דצמבר, מטרה הנתפסת על-ידי ביבי-ברק-ליברמן כבסיס להישרדותם הפוליטית. דומה שבתכנון הזה אהוד "וילה בג'ונגל, או לפחות דירת יוקרה במגדיל אקירוב" ברק, וכן אביגדור "זאת מחאה של מפונקים, ראיתי את כל מסעדות היוקרה בתל-אביב מלאות ובקושי מצאתי מקום" ליברמן הם הנחושים יותר, ואילו ביבי, שעדיין לא יצא למלחמה בעבר (בניגוד לברק, אולמרט, לבני ופרץ), יש סיכוי שבכל זאת יסוג ברגע האחרון.

לקריאת חלק ב'

לקריאת חלק א'

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איתמר

    שלום –
    מדוע אתה אומר שההתארגנות הפוליטית החדשה שאתה מדבר עליה תשבור דיכוטומיות בין ימין לשמאל? האם לא כדאי "לצאת מהארון" ופשוט לומר שזו התארגנות שמאל? או שאולי לא הבנתי אותך בעניין היציאה מהארון בעניין הכיבוש.