זה משתפר, אני מבטיח

איזה אומץ צריך נער בן 14 כדי לצלם את עצמו, במה שיתברר אחר כך כצוואה לכל מי שנחבטו כמוהו במסדרון הפתלתל של בית הספר
איתמר זהר

אנשים ממשיכים להפגין שנאה כלפיי ולהגיד לי שהומואים צריכים ללכת לגיהנום… אבל אני לא ארים ידיים… תאהבו את עצמכם והכל יהיה בסדר. אני מבטיח לכם, אני ארגיש טוב יותר.

את המלים האלה אמר, בקול שברירי שמתאמץ להישמע בטוח, ג'יימי רודמאייר, בן 14 מבפאלו שבניו יורק. זה היה לפני כמה חודשים. הוא העלה אז סרטון וידיאו כחלק ממסע הסברה שנועד למנוע אלימות של תלמידי בית ספר כלפי חבריהם לספסל הלימודים.

השבוע, זמן קצר לפני כנס ארצי נרחב בנושא, הוא שם קץ לחייו.

רודמאייר ספג, לדברי הוריו, אינספור השפלות ואלימות מילולית ופיזית בגלל נטייתו המינית. בבתי הספר או באתרי האינטרנט, לאן שלא פנה היתה איזו אבן שפגעה, בגוף או בנשמה. יש פצעים שותתי דם שאפשר להסתיר מבפנים, אבל הם תמיד מתגלים. הנה עוד פרדוקס מעציב של הקידמה הטכנולוגית – ככל שאתרי האינטרנט והרשתות החברתיות מספקים לבני נוער הזדמנויות להיפתח ולהרגיש בנוח עם שונותם באופן משוחרר בהרבה מכפי שהוריהם היו יכולים להעלות בדעתם, כך אותם רשתות חברתיות ואתרי אינטרנט הם אמצעי קל וזמין מדי לאלה שמבקשים להפיץ שנאה ואלימות כלפי בני אדם שכל חטאם הוא שדעתם, צבע עורם, נטייתם המינית או דתם אחרים משלהם.

כמה קל להסתתר מאחורי כינויים ומספרים ולשלח לאוויר רוע ואיבה. כמה קשה להיות סובלנים זה לזה. ואיזה אומץ צריך נער בן 14 כדי לצלם את עצמו במה שיתברר אחר כך כצוואה לכל אלה שנחבטו כמוהו במסדרון הפתלתל של בית הספר, במקום שבו קיבלו שיעור מאלף על החיים.

ג'יימי רודמאייר לא היה חזק דיו כדי להמשיך ולבלוע את הכאב. יש לקוות שהאחרים ישתמשו בכוח שלו כדי להמשיך הלאה. אין ברירה. ולו כדי להוכיח לכל אותם שונאים ופחדנים עד כמה הדעות שלהם קדומות. ושלא יעזו לחשוב לרגע שמותר להם להתעלל באחרים רק משום שהם נתפסים בעיניהם כחלשים ופגיעים יותר.

התפרסם בבלוג של איתמר זהר, חיים של אחרים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.