מינימום שכר ושכר מינימום

הממשלה היא הגורם הבודד החשוב ביותר בקביעת השכר במשק. הממשלה עצמה, כידוע, היא המעסיק הגדול ביותר: ב-2009 העסיקה כ-525 אלף איש ואשה. אז איזה מין שכר משלמת הממשלה? ובכן, השכר הממוצע של כלל עובדי הממשלה, המוסדות הלאומיים והרשויות המקומיות עמד על כ-8,500 שקל, מעט גבוה מהשכר הממוצע במשק. אבל כאשר מפרקים את הממוצע הזה לתת-קבוצות, יוצא כי בעוד שהשכר הממוצע של עובדי הממשלה המרכזית עמד על כ-11,000 שקל, זה של עובדי הרשויות המקומיות עמד על כ-7,500 שקל וזה של עובדי המלכ"רים הציבוריים עמד על כ-6,900 שקל; בשני המקרים האחרונים, פחות מהשכר הממוצע במשק.

לכך צריך להוסיף את מה שאנחנו כבר יודעים, שמאחורי כל ממוצע מסתתרים פערים גדולים: יש מנכ"לים המשתכרים 30 אלף שקל ויותר ויש פקידות המשתכרות שכר מינימום ופחות.

הממשלה משפיעה על השכר במשק גם באמצעות התקשרויותיה עם גופים המבצעים בעבורה עבודות או משימות, ובהם קבלני עבודה וחברות כוח אדם. לעתים קרובות מדי מתקצבת הממשלה את המשימות הללו בסכומים כה נמוכים, עד שברור מראש כי הקבלן לא יוכל בשום אופן לשלם לעובדיו אפילו שכר מינימום, שלא לומר הטבות סוציאליות. הממשלה היא גם צרכנית גדולה: היא קונה כמויות גדולות מאוד של מצרכים שונים, החל מאמצעי לחימה לצה"ל וכלה באמצעי כתיבה על הלוחות בבתי הספר. כצרכנית, המדינה מעוניינת להוזיל ככל האפשר את מחיר המוצרים שהיא רוכשת, כממשלה אשר אמורה להתעניין ברווחת האוכלוסייה – ניתן לצפות ממנה כי תבדוק האם הסוחרים שמהם היא רוכשת מוצרים עומדים בתנאים שמציבים חוקי העבודה של ישראל.

לבסוף, הממשלה גם יכולה להשפיע על השכר במשק באמצעות הסיוע שהיא מושיטה לפירמות ותאגידים: משרד התמ"ת, למשל, מעניק לתאגידים מענקים והנחות במס. גם כאן יכולה הממשלה לשחק תפקיד חשוב בעיצוב מערכת השכר בארץ, אם תקפיד להתנות את הסיוע בכך שמקבליו יקפידו על מדיניות שכר ראויה.

נסכם: אם אנו חפצים בשינוי פירמידת השכר בישראל, הממשלה היא השחקן הבודד החשוב ביותר. היא אחראית על שכר המועסקים אצלה ישירות או בעקיפין ויש בכוחה להשפיע על תנאי ההעסקה בגופים מהם היא רוכשת מצרכים או בגופים להם היא מסייעת במימון ובמיסוי. אבל השכר של עובדי המדינה משולם מתקציב המדינה, והעלאת שכר פירושה הגדלת התקציב. כידוע, מאז 1985 הדיבר הראשון של ממשלות ישראל הוא: "לא תגדיל את התקציב". התוצאה הבלתי נמנעת היא שהממשלה מעוניינת לשלם מינימום שכר.

היא משיגה את זה בשתי דרכים עיקריות:

1. היא עושה כל שביכולתה כדי שלא לעדכן הסכמים קיבוציים עם עובדי המדינה, וכאשר יש משא ומתן היא מנהלת אותו באופן קשוח ביותר. דוגמאות בולטות מן השנה האחרונה הן המו"מ עם העובדות הסוציאליות ועם הרופאים.

2. הממשלה חוסכת עלויות עבודה באמצעות העברת פעילויות לידי גופים עסקיים (בהרבה מקרים מדובר באותם עובדים שעשו את העבודה כשהיו עובדי מדינה ונהנו משכר וזכויות סוציאליות של עובדי מדינה ועתה הם מועסקים כעובדי קבלן, עם זכויות סוציאליות מקוצצות ועם שכר נמוך יותר – למעט המנהל/ת, שמקבל/ת שכר גבוה יותר).

אז האם יכולה הממשלה להוביל מהלך של שינוי פירמידת השכר בישראל? התשובה היא כן. מהיכן יבוא הכסף? הנה דוגמה שדווקא משרד האוצר אוהב לתת: תקציב הביטחון. חלק גדול – וגדל והולך – מתקציב הביטחון מוקדש לגמלאות. אפשר להקטין את התקציב הזה אם תחיל הממשלה על מערכת הביטחון יציאה לגימלאות בגיל המקובל במשק (יש להוציא מן החישוב הזה את חילות השדה, כמובן). כיום, עובדי מערכת הביטחון יכולים לצאת לפנסיה בגיל צעיר ולהתחיל בקריירה שנייה תוך כדי שהם נהנים מהפנסיה של מערכת הביטחון. משרד האוצר, שמידת השליטה שלו על תקציב משרד הביטחון קטנה בהרבה ממידת שליטתו על תקציבי המשרדים האזרחיים, מבליט שוב ושוב נקודה זו בעת הדיונים על התקציב. מן הראוי לתמוך בעמדה זו של משרד האוצר. ביטול פריבילגיה למיעוט תאפשר שיפור תנאי ההעסקה של הרוב.

הממשלה היא הקובעת, באישור הכנסת, את שכר המינימום במשק. זו דרך נוספת באמצעותה משפיעה הממשלה על השכר המשק. הבעיה העיקרית עם שכר המינימום היא, שזה אינו שכר. נאמר על הפועלים בעקבות המהפכה התעשייתית, שהם איבדו את אמצעי הייצור וכל שנותר להם הוא למכור את כוח העבודה שלהם. אלא שבשכר מינימום אין מתקיימת כלל פעולה של מכירה: עוד לפני שהפועל יוצא את ביתו, מישהו כבר קבע את מחירו. מי? הממשלה, וליתר דיוק הכנסת, בשיתוף פעולה עם המעסיקים.

חוק שכר מינימום קיים ברוב המדינות; יוצאות מן הכלל הן ארצות סקנדינביה ועוד מספר קטן של ארצות במערב אירופה. בארצות סקנדינביה יש איגודים מקצועיים חזקים עד כדי כך שהם אינם נזקקים לעזרת המדינה: הם מעדיפים לקבוע את רמות השכר במשא ומתן ישיר עם המעסיקים, ובדרך כלל הם מצליחים להשיג שכר טוב יותר מזה הנקוב בחוק שכר מינימום בארצות שבהן הוא קיים.

בישראל, ההסתדרות נהגה הרבה שנים כמו האיגודים הסקנדינביים והתנגדה לחקיקה. אבל בשנת 1987 נחקק חוק שכר מינימום גם בישראל והוא העמיד את שכר המינימום על 45% מהשכר הממוצע. חקיקה נוספת שיזמה ח"כ תמר גוז'נסקי עשר שנים מאוחר יותר, ב-1997, העלתה את שכר המינימום ל-47.5% מהשכר הממוצע במשק.

שכר המינימום הוא חלק מן העסקה האפלה שהזכרתי בפרק קודם משום שגם הוא, כמו הפטור ממס הכנסה לבעלי הכנסות נמוכות, נועד להשיג שקט תעשייתי. למנוע את הצפת הערים הגדולות באלפי פושטי יד או באלפי פושעים או באלפי מפגינים. שכר המינימום נועד למנוע מהם להפריע לפעולת המערכת. מבחינה זאת, חוק שכר מינימום הוא גירסה מודרנית של חוקי העוני ששררו באנגליה במשך מאות שנים, ולפיהם הרשות המקומית היתה אחראית להספקת אוכל, מקלט ותעסוקה לעניים. מספיק כדי לחיות, לא מספיק לחיים של כבוד. שכר מינימום הוא קו החוצץ בין בני אדם "נורמטיביים" לבין בני אדם המנועים מלשאת ולתת.

הסוגיה המעשית העומדת מאחורי קביעת שכר המינימום אינה כלכלית, כלומר מהו הערך הכלכלי של עבודתו של מי שמקבל שכר שכזה, אלא מהו ערכו האנושי של העובד/ת. שכר המינימום שואל מהו המינימום הנדרש לצרכי הקיום הבסיסיים ביותר, ולא מה נדרש לו לאדם כדי להתקיים בכבוד. אך האם רק מזון, לבוש וקורת גג דרושים לאדם או שמא גם השכלה, יצירה, הנאה מן העולם והענקת חינוך איכותי לילדיו?

על כל אלה יש להוסיף כי שכר המינימום, מרגע שהוא נחקק, עובר הוקוס-פוקוס והופך בפועל לשכר מקסימום עבור העובדות והעובדים בתחתית הפירמידה.

כמו כל מי שמעוניין בשוויון חברתי, גם אני תומך בכל הצעה רצינית העוסקת בהעלאת שכר המינימום. אבל אין בכך כדי לבטל את העובדה שחוק שכר מינימום הוא עדות חד משמעית לכשלון חברתי – הכישלון להבטיח לכל העובדות והעובדים שכר מחיה בכבוד. הכשלון הוא כפול: מצד אחד, החוק מעיד על כך שכל המנגנונים החברתיים האמורים למנוע ניצול של חלק אחד של החברה בידי חלק אחר כשלו. מצד שני, מרגע שנחקק, שוכן החוק אחר כבוד בספריית הכנסת בירושלים, בעוד שברחבי הארץ חוגג לו השוק החופשי, שלא אוהב שמגבילים את יכולתו לשלם שכר נמוך ככל האפשר. כדי לאכוף חוק שכר מינימום, הנוגע בישראל למאות-אלפי עובדות ועובדים המפוזרים בעשרות-אלפי מקומות עבודה, על המדינה להחזיק בצבא גדול ורב של פקחים. אילו פשט צבא שכזה על עשרות אלפי העסקים האמורים לשלם שכר מינימום, היה על המדינה לפרוץ את מסגרת התקציב כדי להקים עוד ועוד בתי מעצר.

ישנם אנשים המנהלים יחסי חיבה עם שכר המינימום ובראשם רבים מבין הכלכלנים. הם אוהבים להתווכח על גובה השכר, על השפעתו על הצמיחה, על האבטלה, על הפריון ועוד כל מיני דברים שכלכלנים מודדים. אם אני מבין נכון, יחסי הכוחות בשטח כיום הם: רוב גדול לכלכלנים הסבורים שאין להעלות את שכר המינימום או שיש להעלותו במידה קטנה ביותר. השיח הזה משקף את הניתוק הקלאסי בין מקרו-כלכלה לבין העובדים והעובדות. המעניין הוא שעד לאחרונה לא התנהל דיון דומה בקצה השני של פירמידת השכר – שכר המנהלים הבכירים. מה ההשלכות הכלכליות של שכר הבכירים? האם הוא תורם לצמיחה? לפריון? לתעסוקה? לאבטלה?

בשנת 2009 עמדה עלות השכר החודשי הממוצע של כל אחד מחמשת המנהלים הבכירים בכל אחת מ-25 החברות המדורגות במדד "תל אביב 25" של הבורסה התל אביבית (125 איש/ה בסך הכל) על 761,000 שקל. אם נכפיל סכום זה ב-125 נגיע לסך של 95,125,000 שקל. זהו סכום שניתן היה להעסיק בו 23,781 בני אדם בשכר מינימום (של 4,000 שקל).

אם נרחיב מעט את היריעה ונביא בחשבון את חמשת המנהלים הבכירים בכל אחת מהחברות הנכללת ברשימת תל אביב 100 (100 החברות הגדולות הנסחרות בבורסה), 500 איש/ה בסך הכל, שהשכר החודשי הממוצע שקיבל כל אחד מהם עמד ב-2009 על 494,000 שקל, נמצא כי בשכר המצטבר של 500 איש/ה אלה ניתן היה להעסיק 61,750 בני אדם בשכר מינימום. אם תרצו, כמעט כל תושבי תל אביב המשתכרים עד שכר מינימום (71,000 ב-2008).

אז איך ניתן להבטיח לכולם שכר מחיה בכבוד ולא שכר מינימום? ראשית, באמצעות בעלות ציבורית על ההון וקביעת כללי שכר המחייבים את כל מבקשי האשראי ובהם – שכר גבוה משמעותית משכר המינימום; שנית, באמצעות הרחבת איגודי העובדים וההסכמים הקיבוציים כך שיכסו את כלל העובדים במשק, ובלבד שגם ההסכמים הקיבוציים יציינו שכר גבוה משכר המינימום.

בעלות ציבורית על ההון יכולה לסייע גם בתחום אחר – שכר הבכירים. כידוע, ח"כ שלי יחימוביץ הציעה להטיל מגבלה על שכר הבכירים, כך שבכל תאגיד ותאגיד שכר המנהלים הבכירים לא יעלה על 50 פעם השכר הנמוך ביותר בתאגיד. זהו עדיין שכר מופרז ביותר (בייחוד לאחר שמחיר הקוטג' ירד…). אבל ניחא. הממשלה פסלה את האפשרות להטיל פיקוח בחקיקה על שכר הבכירים, ובמקום זאת מינתה ועדה בראשות השר לשעבר יעקב נאמן שתבחן חלופות אחרות והוועדה, כדרכן של ועדות, שקועה בדיונים אינסופיים וסביר להניח ששום טוב לא יצא ממנה. הנקודה היא, ששליטה ציבורית על האשראי במשק תצליח לעשות את מה שוועדת נאמן לא תעשה גם אם תשב על המדוכה עשר שנים: בעלות ציבורית תוכל לקבוע כי תאגיד המבקש אשראי יתגמל את בכיריו באופן מידתי ולא חזירי.

כאן אפשר לשאול: ובכל זאת, על איזה סכום היית מתפשר/ת? התשובה מצויה בפירמידה החלופית המוצגת בפרק הראשון. באותה פירמידה, שלב הבסיס (להוציא שלב נמוך עוד יותר, שבו מיעוט קטן מכלל השכירים) הוא שלב של שכר שבין 6,000 שקל ל-8,000 שקל. פירוש הדבר שאימוץ פירמידת שכר חדשה כרוך בכך שלהוציא מיעוט קטן ביותר, לא יהיו עובדים ועובדות ששכרם נמוך מ-6,000 שקל. אבל גם אז אין זה מומלץ לקבוע את הסכום בחקיקה – אלא במשא ומתן. ועדי עובדים יכולים לפקח על אכיפת הסכמים קיבוציים טוב יותר מפקחי ממשלה האמורים לפקח על אכיפת חוק שכר מינימום.

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק 10 – מעסיק וטוב לו

פרק 9 – עניין למיעוט נבחר

פרק 8 – כל הדרך אל הבנק

פרק 7 – מעבר לצדק חלוקתי

פרק 6 – הכסף החדש

פרק 5 – קורפורטיזם של קריצת עין

פרק 4 – ברוכים השבים לימי הביניים

פרק 3 – העסקה המשולשת

פרק 2 – הכסף לא מתגלגל ברחובות

פרק 1 – עוברים לקדמת הרכבת