הדרך אל חוף מבטחים

אנחנו נמצאים בשלב מכריע בדרכה של המחאה, ומציגים היום בפני הציבור הרחב מתווה מעשי לשינוי יסודי של החברה בישראל. מתווה הנדרש לשם תיקון תחלואיה המבניים והעמוקים. בניגוד לוועדת טרכטנברג, שהמלצותיה נכתבו בעיקר על-ידי כלכלנים, המלצותינו נכתבו על ידי אנשי ונשות מקצוע הנמנים על מגוון רחב של תחומי עיסוק. המלצות אלה נכתבו מתוך דיאלוג מתמשך עם הציבור, מתוך דחיפות רבה ומתוך מחויבות אזרחית עמוקה, והן מבוססות על ראייה אינטגרטיבית של המציאות החברתית-כלכלית. תיקון תחלואיה של החברה, אנו קובעים, אינו יכול להישען על פתרונות נקודתיים וזמניים; תיקון זה דורש טיפול רב-תחומי וארוך טווח.

עבודתנו נעשתה בהשראתה של מחאת האוהלים ואנחנו ממשיכים לפעול בשירותה. אנחנו פועלים בהשראתם של הצעירות והצעירים שעשו את הבלתי ייאומן: הם העירו את הציבור מהתרדמה הדוגמטית שבה היה שרוי זה עשרות שנים. הם הפיחו בו רוח של תקווה, התקווה שניתן לשנות את המצב.

לפני פרוץ המחאה, רובו המכריע של הציבור היה חסר אונים, מיואש, מתוסכל. הוא קיבל את הדין. הוא ראה כיצד החברה שלנו הפכה לזירה שבה מתקיימת מלחמת הישרדות אכזרית של מחוסרי דיור, של זוגות צעירים, של אמהות חד-הוריות ושל עובדי חברות כוח אדם ואמר – אין מה לעשות. הוא ראה כיצד מעמד הביניים הולך וקורס ושרבים מבנותיו ובניו נופלים לצד הדרך, ואמר – כול אחד לגורלו.

המחאה שינתה גישה זו מן היסוד. למול עינינו הולך ומתגבש אתוס אזרחי חדש ומעורר תקווה. אתוס זה חוצה גבולות סקטוריאליים, מחנות אידיאולוגיים וחלוקות לאומיות. הציבור רוצה חברה מתוקנת; הוא רוצה מדינת רווחה צודקת וסולידארית; הוא תובע לחדש את האמנה החברתית בין המדינה לבין אזרחיה, והיא כוללת את תיקון האפליה המתמשכת של אזרחי ישראל הערבים ושל הפריפריה החברתית והגיאוגרפית.

הדו"חות שכתבנו גובשו על רקע צמיחתו של אתוס אזרחי זה. הם מספקים הן תיאור עגום של הנזקים העצומים שהותירה אחריה המדיניות הניאו-ליברלית שאומצה על-ידי ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, והן מתווה מעשי לשיקומם של נזקים אלה.

בשנת 1983 כתבה ועדה ציבורית בארה"ב דו"ח שנשא את הכותרת "אומה בסכנה" – A nation at Risk. הדו"ח עסק במערכת החינוך האמריקאית. כך סיכמו מחברי הדו"ח את דבריהם: "לו המצב הגרוע אליה נקלעה החברה האמריקאית היה נגרם על ידי מדינה זרה, היינו רואים זאת כאקט מלחמתי מצדה. אבל אנחנו לא יכולים להטיל את האשמה על כוח זר; אנחנו בעצמנו אחראים למצב הזה". זהו גם המצב בישראל. התחלואים החברתיים העמוקים ממנה סובלת החברה שלנו הם פועל יוצא של מדיניות ממשלתית מתמשכת, מדיניות שמהווה סיכון אמיתי לעתידה של החברה שלנו ולחוסנה הפנימי.

יש להדגיש, לא מדובר על גורמי טבע ולא על אילוצי הכלכלה העולמית, אלא על מדיניות הממשלה בעשרים השנים האחרונות ובעיקר בעשר השנים האחרונות. הממשלה התנערה מאחריותה לחברה. היא קיצצה את המסים הישירים, בעיקר על העשירים, ובעקבות זאת קיצצה את השירותים הציבוריים – את השאר היא הפקירה לכוחות השוק וגם אז נמנעה מלאכוף עליהם רגולציה משמעותית.

כמו יתר אזרחי המדינה, עקבנו בתקווה מהולה בחשש אחר עבודתה של ועדת טרכטנברג. עם פרסום המלצות הוועדה, התפוגגה התקווה והתממש החשש. המלצות הוועדה אינן נושאת בחובן בשורה של ממש. חשיבותן העיקרית היא בכך שגם הן מזהות את המקור לתחלואיה של החברה הישראלית במדיניות הממשלה: דו"ח ועדת טרכטנברג מציין שהמדיניות הניאו-ליברלית של ישראל "גלשה מעבר לרצוי".

אך בבואה של ועדת טרכטנברג להתמודד עם כשליה של המדיניות הממשלתית, היא מגלה אזלת יד ורושמת כישלון מוסרי מהדהד. אין די בהדבקת טלאים על שיטה שפשטה את הרגל; נדרש אומץ ציבורי כדי לומר כי הגיעה העת לשינוי המדיניות מן היסוד. נדרש אומץ ציבורי כדי להתנער מקלישאות חבוטות ולהודות שהשוק אינו יכול לספק פתרון לתחלואיה של החברה בישראל. את המאבק ביוקר המחייה לא ניתן לנהל, כפי שהמלצות ועדת טרכטנברג מציעות, באמצעות הפרטה נוספת ותחרות גוברת; את המאבק בחוסר דיור לא ניתן לנהל באמצעות הפרטה בלתי-מבוקרת של משאבי הקרקע של ישראל; את המאבק למען שוויון הזדמנויות בחינוך לא ניתן לנהל, כפי שאנחנו מראים, באמצעות הפרטתו. לא ניתן לקיים מאבק על כבודו של העובד באמצעות פגיעה בעבודה המאורגנת. צעדים הם מקור הבעיה ולכן הם רק יגבירו את אי-השוויון ויאיצו את הפגיעה בשירותים החברתיים.

הקפאה של תהליכי ההפרטה: במקום לספק לחולה עוד מן הווירוס שהוא-הוא הסיבה למחלתו, יש לדחות בשתי ידיים את המודל הניאו-ליברלי השואף להחדיר את היגיון של השוק ואת התחרותיות לכל תחומי החיים. אנחנו קוראים לפיכך, כפי שמומלץ בדו"ח של הצוות למינהל ציבורי, להקפאת כל תהליכי ההפרטה של משאבי הציבור ונכסיו וכן של השירותים החברתיים המסופקים על ידי המדינה.

שובה של המדינה: הדוחות כוללים שורת המלצות מעשיות הקוראות לשובה של המדינה. אנו קוראים לה לשאת באחריות מחודשת לגורלם של אזרחיה. אנחנו קוראים לשיקומו של המגזר הציבורי, שהפך בעשרות השנים האחרונות לגוף מצומק ומדולדל אברים. לשם כך אנו ממליצים לנקוט בשלושה צעדים משלימים: ראשית כל, יש לבטל את "כלל ההוצאה" הקובע מתווה יורד למשקלה של המדינה בתוצר ולאמץ במקומו מתווה המחייב גידול הדרגתי בהקצאה של תקציבי הממשלה לשירותים חברתיים, כפי שמקובל במדינות מפותחות. שנית, יש לבטל את התקציב הדו-שנתי המונע אף הוא גידול בהוצאות הממשלה. כן, אנו קוראים לפתיחת הקציב של 2012; ושלישית, יש לבטל את חוק ההסדרים, שבאמצעותו מחבלת הממשלה ביוזמות חוק חברתיות (ראו חוק חינוך חובה לגיל הרך וחוק הדיור הציבורי). רק צעדים אלה יאפשרו את סלילתה של דרך חדשה בהיסטוריה החברתית של ישראל. פרופ' טרכטנברג יודע – אם מגבלות אלו לא יוסרו, לא יהיה ניתן לעשות היסטוריה.

רשת ביטחון סוציאלי: בניגוד לתפיסה המנחה את המלצותיה של ועדת טרכטנברג, הציבור הרחב דורש אמנה חברתית שאינה רואה בצדק חברתי הסדר המתבסס על זיקה בין התרומה של היחיד לבין התגמול המגיע לו. זהו מתכון לקפיטליזם חסר רסן. האמנה החברתית שאותה דורש הציבור מחייבת את שיקומה של רשת ביטחון סוציאלי לכלל אזרחי המדינה; העם רוצה מדינת רווחה – לא חוזה עסקי בין המדינה לאזרחיה.

חוק יסוד זכויות חברתיות: אנו קוראים לעיגונה של רשת ביטחון זו בחוק יסוד: זכויות חברתיות. אלו הן זכויות מוקנות – inalienable rights; הן אינן מותנות בתרומה של הפרט ובמאמץ שלו. מחאת האוהלים מלמדת על תחילתו של שינוי דרמטי בתפיסת הציבור את מושג האזרח. האזרח אינו זה שמעייניו נתונים לקידום האינטרסים הצרים שלו בלבד, אלא גם לקידומו של טוב משותף. תפיסה זו רואה באזרח כמי שנושא באחריות על חייו, וכמי שלוקח חלק כשותף פעיל בעיצוב פניה של החברה ובקביעת סדרי העדיפויות שלה. לכן אנו ממליצים לייסד פורום הידברות קבוע בין הממשלה, המגזר הפרטי, האיגודים המקצועיים וארגוני החברה האזרחית.

עצמאותו של השלטון המקומי והעצמת האזרח: תפיסה זו מחייבת גם שינוי יסודי של יחסי הגומלין בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי, שינוי הכולל בין היתר העברת סמכויות לשלטון המקומי ויצירת מנגנונים המבטיחים השתתפות משמעותית של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות הנוגעות לחיי היום-יום שלו.

תפקידם של מנהיגים, כפי שקבע אפלטון, הוא להוביל את ספינתם במים סוערים. והנה ספינתנו מחוררת, מפרשיה בלויים, קרקעיתה רקובה והחוף אינו נראה באופק. אתם, מובילות ומובילי המחאה, בהשמיעכם את הקריאה לצדק חברתי היצבתם בפני קברניטי המדינה מצפן מוסרי ברור. בתחושה של ענווה, כמשרתי הציבור, אנו מפקידים בידיכם, ובידיו של הציבור הרחב שנענה לקריאתכם, את הדוחות של צוותי המומחים. אנו מאמינים ומקווים שיש בהם על מנת לסייע בניווטה של החברה הישראלית לחוף מבטחים.

לקריאת תגובת המומחים בנושא דיור לדו"ח טרכטנברג