הוועדה רואה חשיבות עליונה

טרכטנברג נשמע כמו אורח ממאדים שרק עכשיו גילה שיש עניים בישראל. התגובה שלו לא מפתיעה ולא מאכזבת, היא תגובה אוטומטית של אדם שנחלץ להגן על אמונתו. אבל מי שחברה צודקת נמצאת אצלו בעדיפות גבוהה מזו של מדיניות פיסקאלית, צריך להמשיך להיאבק
איציק ספורטא

אני קורא הרבה על אכזבה מדו"ח הוועדה לשינוי חברתי שהוגש אתמול, אלא שאני איני מאוכזב מהסיבה הפשוטה – לא ציפיתי שהחבורה שמינה ראש הממשלה תפתיע לטובה. במקום להודות בכישלון של המדיניות הקיימת, מבקשת הוועדה בעצם להגן על מה שנעשה עד עתה ולתקן בפינות (רק כי אינם יכולים להתעלם מהמחאה החברתית, מן המציאות לבדה כמו שאנחנו יודעים אפשר להתעלם).

בהאזיני לדבריו של היו"ר טרכטנברג, חשבתי שמדובר באורח ממאדים ולא בפרופסור לכלכלה מאוניברסיטה ישראלית, שבשנים האחרונות מילא תפקידים ציבוריים במשרד ראש הממשלה וכעת בוועדה לתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. פתאום הוא וחבריו, פרופסורים כעובדי מדינה, גילו את המצוקה – אבל לא חס וחלילה של עניי ישראל שהממשלה נטשה; אלא של המעמד הבינוני "המצוי בין הפטיש לסדן", בין העניים הכמעט אשמים במצבם בשל תרבותם ובין העשירים שצמחו כאילו מהאין.

כאילו לא היתה מדיניות ממשלה שמטרתה להעשיר את העשירים, ראו הטבות המס שניתנו ועדיין ניתנות להם. הם גם גילו את הסוד האפל: צמיחה מרשימה של האי-שוויון בישראל. כנראה שמישהו סגר אותם במערה כדי שלא יבחינו בנעשה, אני במקומם הייתי נכנס עכשיו למערה כדי שלא יבחינו בבורות שלי.

מנו וביבי. שומרים על מיטת הסדום של התקציב. צילום: עמוס בן-גרשון, לשכת העיתונות הממשלתית

כמובן שלא נאמרה מילה אחת על כך שהעלייה בעוני היא תוצר של הקטנת תקציב המדינה לרמה שאין לה אח ורע במדינות המפותחות. אלמלא הקיצוצים בתקציבי הרווחה, שיעור הילדים העניים למשל היה כעת 25%, בהנחה שתשלומי ההעברה היו מורידים את העוני כמו ב-1998. שמעתי את אחד מחברי הוועדה, רפי מלניק, טוען שהיה בדעת מיעוט כאשר ביקש לקצץ עוד את קצבאות הילדים כדי להמריץ את החרדים לצאת לעבודה.

גם כאשר מדובר על המצוקה של המעמד הבינוני, נטען כי היא תוצר של רמת חיים שאינה עולה באותו קצב בו הכלכלה צומחת ושהאי-שוויון הגובר גרם לתחושה שהצמיחה אינה מחלחלת. בסיכום אותה פיסקה נכתב: "הדבר גורם להטלת ספק ביעד העל של עידוד הצמיחה, ועל כן מסכן את המשכה של מדיניות פיסקאלית אחראית. לבסוף, הממשלה היא זו שנתפשת כאחראית לחלק ניכר מהנושאים הללו". הנה, יצא המרצע מהשק – יש תחושה של מצוקה, אבל בעצם צריך להגן על מדיניות פיסקאלית אחראית וזו המטרה שאין בלתה.

וזה מה שעושה הוועדה, שממשיכה לשמור על מיטת הסדום של התקציב לא משנה מה קורה או מה יקרה: "המלצות הוועדה משקפות שינוי בסדר עדיפויות אשר בא לידי ביטוי בצד ההוצאות, בין היתר, בתוספות תקציב לחינוך, עידוד התעסוקה, דיור, רווחה ותחבורה ציבורית. יישום המלצות הוועדה מחייב הצבעה על מקורות למימון התוספות האמורות, שכן כאמור, הוועדה רואה חשיבות עליונה בשמירה על המסגרות הפיסקאליות של מדינת ישראל". שימו לב לחשיבות העליונה של המסגרת הפיסקאלית.

כולם מדברים על זה שהנה, מעלים את מס חברות. אבל זו יותר כמו בדיחה: ב-2004 היה מס החברות 35%, היום הוא 24%. חברות משלמות בממוצע 20%, וחברות רבות וגדולות משלמות 7%. אז עכשיו מעלים את המס ולא מורידים אותו ל-23% – הנה לכם העלאה. בכלל, כל הדיבור על כסף מטעה. למשל, נאמר שמקדישים 30 מיליארד שקל לתוכנית, אבל זה לחמש שנים כך שמדובר על 6 מיליארד שקל בשנה – פחות מאחוז תוצר וגם זה לא מהגדלת התקציב אלא משינויים בסדרי עדיפויות. אי אפשר גם להתעלם מזעקתו של הקוזק הנגזל הקרוי מערכת הביטחון, שכבר מאיימת שתקצץ בתקציבים שנועדו להגנה אזרחית. ואני עוד מחכה למתקפה של בעלי ההון ושליחיהם.

מלבד האשמת העניים במצבם, יש ביקורת לא מוסווית על עובדי המדינה, שבעצם הינם עצם בגרונם של אבירי מדינת השוק, ודרישה לגמישות ניהולית והחלשתם של ועדי העובדים. מישהו אמר השמן והרזה. חברי הוועדה כל כך חכמים, שהם לא זיהו שהבעיה הנובעת משכרם הנמוך של עובדים בישראל היא תוצאה של החלשת איגודים מקצועיים וחיזוק כוחם של מעסיקים.

הוועדה גם מדברת על תחרותיות ומונופולים ושוק; מדברת על שינוי, אבל משמרים את האידיאולוגיה הבסיסית שמובילה את ממשלת ישראל כבר כמה עשורים. יותר שוק יותר טוב, ממשלה קטנה יותר טוב, ואם אי אפשר וצריך לעצור את התהליך אז מדברים גבוהה ופועלים נמוכה. בכלל, בשביל לממש חוקים שכבר קיימים בספר החוקים לפעמים כמה עשורים לא צריך ועדה, צריך סעיף בחוק ההסדרים שעצר את מימושם עד היום.

התרגלנו לכך שנושאים חברתיים הם מעמסה על מוחם של אנשי כלכלה מובהקים. הם מתעסקים במדיניות פיסקאלית ומוניטארית, ומה עכשיו עוני, אי-שוויון ומדיניות קלוקלת. אבל מה לעשות שאנחנו עדיין בדמוקרטיה וכאשר יש מחאה צריך להגיב – והתגובה לא מפתיעה ולא מאכזבת, היא פשוט תגובה אוטומטית של מי שנחלץ להגן על אמונתו. כל משבר הוא הזדמנות חדשה לטועים ולמטעים לחזק את אמונתם. לא המשבר הכלכלי בעולם, לא ההרס החברתי ישכנעו אותם שהם טועים, לכן מי שחברה צודקת נמצאת אצלו בעדיפות גבוהה מזו של מדיניות פיסקאלית, צריך להמשיך להיאבק. לא מסתפקים יותר במועט.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אשר עידן

    ועדת ספיבולשיט שהקימה המחאה, אפילו יותר גרועה מוועדת חארטה-נברג שהקים ביבי. שתי הוועדות מתעלמות מרוב העם: נטאשה מאשדוד, מסעודה מנתיבות, פאטימה מרהט, מהרטה מבית הספר הגזעני בפתח תקווה. העם כבר לא דורש סדק חברתי. אלא 3 רפורמות רדיקאליות: רפורמה אגררית, רפורמה בחינוך שמתחילה במהפכה בהשכלה הגבוהה (כי הדג מסריח מהראש), רפורמה בשכר: שום מנהל בסקטור הציבורי לא יקבל יותר מפי 3 מאחרון העובדים.

  2. נעם לוי

    המוטעה הוא הרבה פחות – כלומר הרבה יותר: רע – מן המועט.

  3. לאחי ואחיותי המזרחיים

    מדוע תקציב ה"ביטחון" כה גדול, ומדוע הרווחה נעלמה? – מדוע אינכם דורשים לעשות שלום ולהקטין את כמות ה ₪₪₪ ל"ביטחון"? מדוע אינכם דורשים לחסל את ההתנחבלויות, ולהגדיל את הרווחה? מדוע הבן של דייגו מלניק הפך לפופוליסט שדורש לקצץ עוד את קצבאות הילדים כדי להמריץ את החרדים לצאת לעבודה?

    והשאלה הגדולה גם לדאהן וספורטא – מדוע אין הצורך בשלום צודק ומהיר ניזכר כלל במאמריכם על הועדה?

  4. ג'רמי בנתהם/ג'ון סטיוארט מיל/תומס ג'פרסון

    נודה ולא נבוש. הביקורת על טרכטנברג נשגבת מבינתנו. האיש הלך אל הקצה. אל הקצה שלו.

    המחשבה שיביא משהו אחר, משולה לאפשרות שנתניהו יתחיל לדבר בטרמינולוגיה של שמאל מדיני עקבי ויעשה נניח שימוש בצירוף "הכיבוש משחית" או יאמר שהמפעל ההתנחלותי היה מלכתחילה בבחינת "גחלים לוחשות". לא סביר, נכון?

    אנחנו עוסקים באנשים שתפיסותיהם המריאו לספירה שמיימית ודתית.
    הכלכלה הניאו-ליברלית הפכה זה מכבר לאורתודוכסייה קשוחה והגמונית בשיח.

    לדבר היום על הפרטה כמהלך אובדני של חברה, על קימום קהילות שיתופיות על כלכלה שמשרתת את האדם ומעניקה לו על-פי צרכיו, ואילו הוא מעניק בחזרה על-פי יכולתו, נתפס כחולמני והזוי ואנכרוניסטי במקרה הטוב, או מצדיק התערבות קלינית במקרה הפחות טוב.

    בקונטקס היחסי והדו-קוטבי הזה יש לבחון את דו"ח טרכטנברג ולהבין שביחס לעצמו ולפטרון שלו הוא אכן זז. ברור שזה פרוצנטים.
    שנה טובה

  5. אוריפידס ותומס מאקווינס

    אכן כל אחד צריך לתת כפי יכולתו, אך הוא יכול לקבל מעבר לצרכיו. לאמור כל אחד יתן מה שהוא יכול ויקבל לפחות לפי צרכיו (כדי שלא נואשם חלילה בסוציאליזם ו/או קומונאליות חולנית).

    ובכל זאת ראוי לשאול, מה צריך אדם מעבר לצרכיו, כלומר מה יעשה עם היתרה אם היא מעבר לצרכיו? ישליכה? יצבור אותה? לשם מה?

    ראוי לדון בכובד ראש – בפרט בעולם שבו השפע והייצור הם אינסופיים – על הנוסחה שנחשבה כמהפכנית ומתאימה למתי מעט:כל אחד יתן לפי יכולתו ויקבל על-פי צרכיו. לא מן הנמנע שבעולמנו אנו זו הנוסחא היחידה למנוע אסונות אקולוגים, חברתיים ואחרים.
    ייתכן וזה המובן מאליו של המחר. הרי החלופות מתחוורות מדי יום.

    נ.ב. שמתם לב שאין כבר מדור פלילים בעיתונות. למה? כי העיתון בכללותו הוא מוסף פלילי ופרבטי יומי.