‎פוטנציאל למהפכה

‎הצירוף הנדיר בין מערכת ערכים חדשה, קהילות מקומיות וההכרה בחוכמת העם כערוץ לשינוי הממשל יוצר פוטנציאל למהפכה חברתית ופוליטית. אראלה שדמי על האלטרנטיבה שנוצרה פה בקיץ האחרון
‎אראלה שדמי

מעבר להעלאת סוגיות הדיור, יוקר המחייה והעוני למוקד השיח הציבורי והירתמותם של אלפים לעניין, משתקפים הישגיה של מחאת האוהלים בשלושה תהליכים העומדים במרכזה: עידוד הקהילות המקומיות, ההכרה בחוכמת העם והתנהלות ערכית אלטרנטיבית. אלו מעידים על הפוטנציאל למהפכה בממשל ובחברה.

‎הניאו-ליברליזם הצליח לבצע מהפכה כוללת: יש לו אג'נדה כלכלית סדורה (הפרטה, חיזוק בעלי ההון, הרחבת השוק החופשי, העמקת השליטה בשלוש הקולוניות – נשים, הטבע והעולם השלישי – כדי לספק משאבים נוספים לניצול ולעשיית רווחים) ותפיסת ממשל משלו ("המנהל הציבורי החדש", מדינה קטנה, רגולציה רופפת, שיטור חזק). המגובות במערכת ערכים שמרנית (חזרה לדת, חיזוק "ערכי המשפחה", תחרותיות, אינדיבידואליזם, צרכנות).

‎השמאל בעולם המערבי לא הצליח עד כה להציע ולקדם מערכת מורכבת כזו הכורכת כלכלה, ממשל וערכים כדי שתהיה אלטרנטיבה לניאו-ליברליזם רחב היריעה. נדמה לי, ואומר זאת בזהירות הראויה, שמחאת האוהלים – בהמשך למחאות בעולם הערבי, באירופה, באמריקה הלטינית ואפילו בוויסקונסין – מתחילה לשרטט תפיסה חדשה, מהפכנית, של החברה והממשל בישראל. תפיסה חדשה זו בנויה לא רק על סוציאל-דמוקרטיה אלא, מה שאולי מרתק יותר, על שלושה יסודות: קהילות מקומיות, חוכמת העם ומערכת ערכים חדשה, שבלעדיה שום שינוי לא יכול להתקיים לאורך זמן.

‎קהילות מקומיות

‎הקפיטליזם בנוי על הפרד ומשול: בין העובד לעבודתו ולמעסיק שלו, בין האשה בביתה לגבר בעבודתו, בין הנכים לאמהות החד-הוריות. הנוסח העדכני של הקפיטליזם, הניאו-ליברליזם, הצליח לקדם הפרדה זו באופן משמעותי כשהפך את בעלי המאה למובילי הדעה, כשחילק את המרחב הציבורי בין גטאות של עשירים לבין גטאות עזובים של מנוחשלים, כששעבד את המשאבים הציבוריים לבעלי ההון.

‎כל אלו ועוד יצרו חברה של בודדים ובודדות, חרדה על נפשה ועל עתידה. בשנים האחרונות, יותר ויותר צעירים הבינו שרק ביחד יוכלו להתקיים בכלכלה החזירית הזו ואף לתרום לחיזוקם של אחרים. הם התחילו להקים קהילות שיתוף שונות – גרעינים עירוניים, גנים עירוניים, בנק הזמן ועוד. כמו תנועת "נשים בשחור", המבוססת על רשת משמרות מקומיות, קרובות לבית ונגישות לנשים ואימהות, גם מחאת האוהלים בנויה ממאהלים מקומיים ברחבי הארץ, הערים לצרכים מקומיים ומשתפים נשים וגברים מהקהילה המקומית בדיונים ובקבלת החלטות. 1000 המעגלים ושולחנות הדיון מהווים צעד נוסף ביצירת קהילות מקומיות, שמגדירות בעצמן את יעדיהן.

הניאו-ליברליזם חילק את המרחב הציבורי בין גטאות של עשירים לבין גטאות עזובות של מנוחשלים. צילום: אורן זיו / activestills.org

‎המהלכים האלו  מאפשרים – לראשונה מזה שנים, כמו שידעתי בתל אביב של ילדותי – שיח פנים אל פנים של שכנים שמעולם לא דיברו זה עם זו. הם מציפים את הבעיות והשמחות הכרוכות בחיים במקום. הם מתחילים לטוות קורים של היכרות, קרבה, יחד. מעל לכל: הם מאפשרים לנו להשתייך לקהילה ולפרק את הבדידות שנכפתה עלינו.  ככל שנחוש שייכות לקהילה מסוימת, ככל שנפתח בה את האחריות ההדדית, נחוש בטוחים יותר אישית, חברתית וכלכלית. ביטחון כזה לא מותנה במשטרה אלא בתחושת שייכות ואחריות קהילתית.

‎המהלכים הללו מעודדים ומחזקים  את היכולת של קהילות להגדרה עצמית, המשוחררת מתלות מלאה במדינה המרכזית ואף בשלטון המקומי. מן הראוי להמשיך ולקדם  אותם. כבר היום אפשר לעודד את ניצני ההתארגנות בשכונות ובערים שונות  כדי שבני ובנות המקום יחדיו יוכלו להגדיר את צרכיהם, להירתם למען קהילתם ולהשתתף בקביעת מדיניות תמיכה מהממשלה המרכזית במילוי הצרכים הללו. כבר היום אפשר לנקוט בצעדים כמו הקצאת אדמות או בניינים בערים, כדי לעודד את  היווצרותן ושימור כוחן של קהילות מקומיות – קהילות שיתוף (כמו הגרעינים העירוניים) או קהילות זיקה (כמו קהילת הלהט"ב או קהילת אמנים). צרכי הקהילות המקומיות בהתאם להגדרתן ייכללו בתהליך הפוליטי על אף שלא הועלו באמצעות המערכת המפלגתית או הפוליטית.

‎חוכמת העם

‎התרגלנו לכך שמערכת הממשל הנוהגת בישראל, מנותקת מהצרכים והבעיות של ההמונים ולהוציא סקרים תקופתיים הנוגעים לרוב בפופולריות של הפוליטיקאי ובכמה סוגיות שמעניינות את הדרג הפוליטי, קולנו לא נשמע. גם הכניסה לוועדות הכנסת בדרך כלל חסומה לפנינו. אמנם שם יש המסנגרים עלינו (נציגנו, פעילי המגזר השלישי) אך בפנינו השערים סגורים. כך המערכת הפוליטית – הממשלה, הכנסת, המפלגות – מתקיימת בספירה אחרת, מנותקת מהעם. לידה פועל המנהל הציבורי – גם הוא לרוב חי, נע ונד, במרחב משל עצמו. במיוחד משרד האוצר.

‎המאהלים, הדיונים הפתוחים המתקיימים בהם מדי ערב, 1000 שולחנות הדיון, אתר המהפכה, הוועדות השונות שהקימה מחאת האוהלים – הביאו לראשונה את חוכמת העם לקדמת הבמה. דעות והשקפות עולם, קווי מדיניות, תכניות כלכליות, תקוות ושאיפות החלו לעלות כאד ממעמקי שתיקה רבת שנים ולעצב מרחב חשיבה ופעולה חדש. הוא מאפשר לכולנו, ובמיוחד למרחבים הסגורים של המנהל והפוליטיקה, להסתכל על עולמנו "מלמטה" – מנקודת המבט של המונים, שקולם לא נשמע בדרך כלל: החל באנשי עבודה ויצירה, דרך נשים, במיוחד נשים עניות בעיר ונשים בפריפריה, ועד אמנים היוצרים שפה חדשה ותרבות אלטרנטיבית. כל אלו מעידים על אפשרויות חיים אחרות, השונות לחלוטין מסגנון החיים הכוחני והצרכני שהמיעוט שלמעלה מנסה להפוך ל"זה ראה וקדש".

אפשרויות חיים אחרות, שונות לחלוטין מסגנון החיים הכוחני והצרכני שהמיעוט שלמעלה מנסה להפוך ל"זה ראה וקדש". צילום: אורן זיו / activestills.org

‎פוליטיקה כזו, הבאה מלמטה, והמשולבת ברשת קהילות עצמאיות, שוברת את הכוח הבא מלמעלה – מהמדינה, מהמפלגות, מהמשטרה. אלו נאלצים עתה לצאת מהמרחב האטום שלהם, להתחבר לבסיס ויחד עם הקהילות וחוכמת העם – לבנות מחדש את הממשל בישראל. לראשונה מדובר כאן על חלוקת הכוח בין המדינה והשלטון המקומי, השוק, וחוכמת העם ורשת הקהילות העצמאיות. כדי לשמר את מבנה הכוח החדש יש לבנות מנגנונים שיאפשרו לחכמת העם ולצרכי הקהילות המקומיות להישמע כל העת. מחאת האוהלים פרצה את הדרך לכך; עתה יש להפוך זאת לחלק מהמשטר בישראל – לפחות דרך הקמת "הרשות הרביעית" (כהצעתה של חברתי, אילנה שזור, פעילת שלום פמיניסטית מזרחית), שמעמדה ימוסד בחוק יסוד ושתמומן בתקציב קבוע שלא יפחת מ-10% מתקציב המדינה כדי לאפשר את עצמאותה ועצמתה. אפשר גם באמצעות, למשל, אסיפות עם, רשת האינטרנט ומינוי נציגי העם (לא מומחים) לדירקטוריונים והנהלות במגזרים הציבורי והפרטי.

‎אין זו דמוקרטיה הסדרית או דמוקרטיה השתתפותית כפשוטן. אין זו רק דמוקרטיה שקופה יותר. מדובר פה לראשונה על האפשרות של חלוקת הכוח בין המדינה והערים, במגזר העסקי הקהילות המקומיות וחכמת העם. המדינה והשוק שוב לא יהיו שחקנים יחידים או ראשיים במגרש הפוליטי.

‎התנהלות ערכית

‎אני צופה משתאה בהתנהלות הנעימה אך החלטית של דפני ליף, סתיו שפיר והגברים הצעירים הסובבים אותן. כבר מזמן לא ראיתי את מה שאט אט משתרש בחברה – גברים ששפתם רכה, שאינם קופצים בראש, שידם נשלחת לחבק (ולא להטריד). אני שמחה שבתי, בת גילן, מתערה ביניהם ונושמת לקרבה את רוח המחאה החדשה.

‎בשונה מהזעם ותחושת הפגיעות שליוותה אותי ואת חברותי עת יצאנו לראשונה לרחובות למחות כנגד הפטריארכיה והדיכוי, רוח המחאה היום ספוגה בהרבה אהבה, אכפתיות, הקשבה ודיאלוג. היא מאופיינת ביצירתיות (ממש יצירתיות בלתי נדלית ברעיונות, בשלטי המחאה, בציורי קיר, בכפתורים על הדש ובמיוחד – באופני המחאה), באמפתיה, בדאגה לאני ולזולת ולחברה בכלל, בהבעת רגשות. התנהלות כזו עומדת בניגוד גמור לרציונאליות, לגישה הלעומתית, לאינדיבידואליזם, לצרכנות ולסגנון החיים הרכושני של טרום ה-14 ביולי 2011.

ניגוד גמור לרציונאליות, לגישה הלעומתית, לאינדיבידואליזם, לצרכנות ולסגנון החיים הרכושני של טרום ה-14 ביולי 2011. צילום: אורן זיו / activestills.org

‎שינוי מערכתי ומוסדי בר קיימא אינו אפשרי ללא תמורה ערכית בסביבתו החברתית. וההתנהלות הערכית של מובילי המחאה אכן מסמנת עידן ערכי חדש.

‎מן הכוח אל הפועל

‎הצירוף הנדיר בין מערכת ערכים אחרת, ביזור חברתי (מגוון הקהילות), וההכרה בחוכמת העם כערוץ לשינוי הממשל (והגדרת האזרחות) – יוצר פוטנציאל למהפכה חברתית ופוליטית.

‎הסיכוי הזה לא נוצר יש מאין. לפחות ארבעים שנה של מאבק פמיניסטי, של עיצוב שיח נשי והתנהלות פמיניסטית אלטרנטיבית, של עבודה מסורה של ארגונים לסנגור ולהעצמה קהילתית, מעורבות של אלפים בתנועות לשינוי חברתי וביוזמות כמו אכיפה אזרחית (נוסח מוקדם של חוכמת העם?) וגרעינים עירוניים, של חינוך באקדמיה הביקורתית ובמכללה החברתית-כלכלית, של המאבק לשלום, של התביעה לזכויות אדם ואשה, כל אדם ואשה – חרשו בלי משים חריש עמוק בחברה והטביעו את חותמם בדור הצעיר והוא לקח את כל הידע והניסיון הזה צעד גדול קדימה והצליח לרתום אלפי א/נשים למאבק.

‎אכן, הבעיות במחאה רבות: פילוגים, פשרות, הבריחה מ"פוליטיקה", התמיכה הבלתי מספקת במנוחשלים (אני הייתי מעמידה אותן ואותם במוקד המחאה), השליטה של האחוס"דים, בלשונו של אורן יפתחאל, ההתעלמות מהכיבוש וערביי ישראל ומהשיח הביטחוני-הגברי. יש להכיר בהן ולהתמודד איתן. כך אנו עושות זה עשרות בשנים בתנועה הפמיניסטית, למשל, ובהצלחה לא מבוטלת.

‎אך כדי שהפוטנציאל למהפכה יצא מהכוח אל הפועל אין להסתפק בעבודתן החשובה של ועדת ספיבק-יונה וועדות המשנה שלה: מהצד האחד, לשמר את רוח המחאה: את ערכיה, את הקהילתיות ואת חוכמת העם באמצעות עידוד הקמת הקהילות ומנגנונים כמו הרשות הרביעית, ומהצד האחר, לשתף פעולה עם המאבק הפמיניסטי והחברתי, שמחאת האוהלים שואבת ממנו, כדי להתמודד יחד עם הבעייתיות הלא פתורה הכרוכה במחאת האוהלים.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דב קולר

    מאמרה הקסום של אראלה שדמי הוא חכם, פואטי, ומרגש.
    בהמשך לרוחו הטובה של הטקסט הרך, הנשי, אני מציע לפעילים ולפעילות, אשר מעוניינים לפעול עם "מפת דרכים" מקומית, להציץ ב"תוכנית העבודה" שהכנתי לפעילי צדק חברתי בכרמיאל.
    יש כאן חזון, אסטרטגיה, כלי-עבודה, ונושאי טיפול עירוניים – אותם יש לבצע, אם תאבי סולידריות וצדק חברתי אנחנו.
    http://cafe.themarker.com/post/2344281/

  2. אשר עידן

    הבה נראה מה אומר הספר הכי מהפכני בתולדות ישראל, על האסון של מחאת רוטשילד. אני אצטט מספרו של ד"ר שלמה סבירסקי "לא נחשלים, אלא מנוחשלים" משנת 1981. גם וועדת טכנוקראט-נברג, וגם וועדת ספיונה, בסופו של דבר מעוניינים לשמר את הדיכוי הנמשך 63 שנים, ולבצע כמה תיקוני שפאכטל על הסדק החברתי, באמצעות "מדינת רווחה". סבירסקי כותב: ""האם תוכל העמדת שירותי הרווחה בראש סדר העדיפויות הממשלתי להביא לסתימת פערים? התשובה היא , לא!…שירותי הרווחה מיועדים לטפל בתופעות הלוואי של חלוקת העבודה בחברה, כדי למנוע את גילוייה החריפים ביותר. על מנת שהמערכת תוכל להמשיך בפעולתה , ללא הפרעות והטרדות. אין הם מיועדים לשנות מהיסוד, את חלוקת העבודה בחברה… נקח לדוגמה את האוניברסיטאות. הן מספקות שירות בעיקר לאשכנזים, ובכך מחזקות את הפערים הקיימים" (עמודים 334-336). אלו הן האוניברסיטאות שהפרופסורים טרכטנברג וספיבק ויונה, לא יעזו לעולם לתקן

  3. מאיר עמור

    מאמרה של אראלה שדמי הוא מאמר יפה. מכל בחינה אפשרית. אבל יש אבל. לצערי. מה שנקרא "התחלה של מהפכה" הוא אולי צעד ראשון בתהליך של שינוי חברתי. המרחק עדיין רב. את ההישגים היפים שעליהם עומדת אראלה שדמי ניתן יהיה לבחון לאורן של שלוש רפורמות עיקריות החייבות להתרחש על מנת שיהיה כאן שינוי ולא רק דיבור על שינו. הרפרומה הראשונה היא רפורמה אגררית אשר חייבה להביא לשינוי בחלוקת משאב האדמה בישראל כך שבחלוקה החדשה יהיה מקומם של ערי הפיתוח, הכפרים והערים הערביות מרכזי ולא זניח כפי שהוא היום. הרפורמה השניה היא רפורמה חינוכית שבה יוצב מדד להצלחה פשוט: 50% מהמרצים והמרצות באוניברסיטאות בישראל חייבים להיות "לא אשכנזים". פשוט, חד חלק וללא התחכמויות. מה הפירוש של זה כולם בישראל יודעים היטב. והרפורמה השלישית היא רפורמה בשכר. העלאת השכר הממוצע ממקומו העכשווי לפחות ב-50% כך שהשכר המשולם לזוג הורים עובדים יאפשר להם לשלוח את ילדיהם לחינוך אקדמי. כאשר יתחילו לדבר על רפורמות אלה נוכל לדבר על התחלה של שינוי חברתי. בלעדי שינויים אלה הדיבורים עלולים להישאר יפים בלבד.
    מאיר עמור

  4. שרגא

    המאמר הזה אכן מתפייט בכל הסטראוטיפים של נשים משכינות שלום, קהילות אורגניות וכיו"ב. אבל שום דבר לא יישתנה כאן כל עוד לא תיפתר הבעיה של גבולות מדינת ישראל וההגנה עליהם. מה עם זכות השיבה של הפלסטינים? הם יוותרו על כך למען הביחד הנשי הפיוטי היהודי שנוצר כאן בקייץ 2011? מה עם ביטחון וגבולות? אין מקום לישראל ולרשות הפלסטינית בין הירדן לים התיכון. הפלסטינים שקלטו זאת (וגם כמה אינטלקטואלים מזרחים) מבינים שצריכה להיות כאן מדינה אחת ישראל-פלסטין. האם כל הביחד הקהילתי הזה לוקח בחשבון את שאלת פלסטין, ואת הצורה שזו מכתיבה תקציבים והתנהלות מול העולם הערבי? סליחה אם אני מעלה שאלות "גבריות" בעיקרן, אבל נידון כאן בעבר הרלבנטיות של שאלות אלה לפמיניזם וצדק חברתי בין אשכנזים ותיקים לבין מזרחים עניים, או מה שאברג'יל מכנה "החצר האחורית". כל עוד המדינה הזו לא מתנרמלת אל תוך האיזור (והיא לא תיתנרמל מבלי לפתור את סוגיית השיבה הפלסטינית והגבולות שלה), שום דבר מהפרוגרמות שמציעה הכותבת, או מציע מאיר עמור, לא יוכל להתקיים. אנחנו לא ביוון או ספרד או איטליה. אנחנו בלב העולם הערבי, ותקעו אותנו כאן כחייץ קולוניאלי באמצע של הסהר המוסלמי. עידן החייץ נגמר עם "האביב הערבי". ה"קייץ הישראלי" עדיין לא מבין זאת.

  5. אילנה שזור

    אומרים לנו "רוצה להשפיע? תצביע!" אבל למה להסתפק בפעם בארבע שנים אם אפשר כל יום?
    כבר מאות שנים מתקיימות הדמוקרטיות בהיסטוריה האנושית החדשה, וטוב שכך. הן נחשבות בעינינו לקידמה חברתית ביחס למונרכיה ולפאריארכיאה. יש המכנים את הדמוקרטיה בחיבה "הרע במיעוטו".

    כך היה עד כה.

    עתה, שנוצר קשר מיידי בין האזרח לשלטון באמצעות הטכנולוגיה, משתנים כללי המשחק. אם כך עלינו להגדיר מחדש את הדמוקרטיה ולמסד את הוירטואלי והאקטואלי במסגרות העצמאית: רשות רביעית היא הרשות החברתית.

    רשות חברתית שתהווה כוח תגובה של האזרחים ותבקר את ההתנהלות הפוליטית, מעבר להיבטים משפטיים.

    "הרשות החברתית" – לצד הרשויות המבצעת, השופטת והמחוקקת, מאפשרת תקשורת אזרחית ומעורבות מיידית והופכת את הסדר הקיים. לא הפוליטיקאים שולטים בנו אלא אנו האזרחים שולטים בהם(אל דאגה, נבנה מנגנות בוגר ואחראי). הלא לשם כך בנינו דמוקרטיה?

    יחי העולם הוירטואלי – ונאמר בכיף שזוהי רק ההתחלה!