חסר תקנה

רק 400 מלה על דיור ציבורי ואף מילה על הקריטריונים לזכאות • דחיקת בעיות הדיור של ערבים בישראל תחת הסעיף "שונות" • על כל השאר אפשר לסכם ולומר: זה זמן טוב לקבלנים. ערן חכים העמיק בהמלצות טרכטנברג בנושא הדיור
ערן חכים

הדו"ח שהכינה ועדת טרכטנברג בנושא הדיור נפרס על 40 עמודים, אך ניתן לסכם אותו לא רע בשורה אחת: "זה זמן טוב להיות קבלן". מאכזב מאוד לראות את הדו"ח שהוציאה הוועדה. בתוך המלל הרב, ולצד היכרות מעמיקה עם חלק מהבעיות שמאפיינות את מצב הדיור בישראל, בדו"ח לא מוצגים פתרונות אמת או תוכנית לשינוי יסודי של המצב הנוכחי.

טרכטנברג הוא כלכלן, וככזה הוא חושב במונחי שוק. כיוון שמחיר הדירות גבוה מדי הוא מחפש דרכים להגדיל את ההיצע או להקטין את הביקוש. הקטנת הביקוש בשוק הדיור כמעט בלתי אפשרית, ולכן הדו"ח מתמקד בהגדלת היצע הדירות. טרכטנברג הוא כלכלן ניאו-ליברל, ככזה הוא מאמין הדוק בשוק ובשחקנים פרטיים כמניעים של מדיניות כלכלית רצויה1. בדו"ח כלל לא מועלה אפשרות של התערבות הממשלה כשחקן שמחזיק בנכסי דיור בשוק, במקום לנצל את המצב בו נכסי הדיור נמצאים בבעלות הממשלה לטובת הציבור, הדו"ח עוסק בדרכים השונות להעביר אותם לבעלות פרטית ובמחירי ריצפה. הדו"ח מניח כנקודת מוצא שהבעיה המרכזית הקיימת בשוק הדיוק היא שיזמים לא בונים מספיק דירות, ומסיק מכך שבמצב הנוכחי לא משתלם לבנות דירות.

על בסיס זאת, הדו"ח ברובו מוקדש להקלות עצומות על יזמים. בהתאם לכך, הוועדה מברכת על חוק הווד"לים, על הרפורמה בחוק התכנון והבנייה, ועל הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל ואף מבקשת פעולות נוספות שמקלות על בעלי הון לבנות ולקנות נכסים. התפיסה המונחת בבסיס הדו"ח לפיה השינוי הנדרש הוא חיזוק שחקנים פרטיים גדולים בשוק הנדל"ן, אינה מועלה לדיון אלא מהווה הנחת בסיס: בדו"ח אין כלל התייחסות לשאלה מה העלייה הניכרת במספר ובעוצמת השחקנים שקונים דירות להשקעה (בניגוד לדירות למגורים) כבר עשתה לשוק – העלאת הביקוש והעלאת מחירים; אין התייחסות לשאלת מיעוט שחקנים שיכולים לממן פרויקטים של בינוי מהסדר הגדול אותו הדו"ח מקדם; ואין התייחסות לרווחים העצומים של חברות הנדל"ן מפרויקטים אלה, רווחים שלו היו מופנים לטובת הציבור היו יכולים לעזור מאוד בפתרון בעיות הדיור בישראל.

האמון העיוור בכך שתמריצים לשחקני השוק הוא הפתרון לבעיית הדיור, גורם לוועדה להמליץ המלצות אבסורדיות. לדוגמא, הוועדה קוראת להפחית את מחיר המינימום במכרזים של מנהל מקרקעי ישראל מ-50% מהשומה (הערכה של שווי הנכס) ל-35% מהשומה. כלומר כבר כיום, נכסים שבבעלות ממשלתית נמכרים לקבלנים בכחצי מהערך שלהם (!), במקום לראות בכך בזבוז של משאבים ממשלתיים, שיכלו לשמש את אלה הנזקקים להם באמת, ולנסות כיווני מחשבה חדשים (ישנים) כמו הקצאת הנכסים שבבעלות ממשלתית לדיור ציבורי, במקום לקצץ ברווחים העצומים של יזמים על חשבון האזרחים (ונניח לאסור מכירה של נכס בפחות מ-90% מערך השומה שלו), טרכטנבג והוועדה שלו מבקשים לאפשר לקבלנים ויזמים לקנות נכסים גם אם המחיר שהם משלמים עומד על שליש מערך הנכס (ואם זה לא מספיק, על מנת להקל עסקאות מול המנהל עוד יותר, הם גם מבקשים שיאפשרו ליזמים להעביר את התשלום הראשון 180 יום לאחר שנחתמה העסקה במקום 50 ימים העומדים לרשותם כיום).

התפיסה בבסיס הדו"ח היא כי השינוי הנדרש הוא חיזוק שחקנים פרטיים גדולים בשוק הנדל"ן. צילום: אורן זיו / activestills.org

לפני שאגש לניתוח המלצות הדו"ח, אבקש להביט באופן בו מנסחת הוועדה את מטרותיה. יעדי המדיניות הכלליים של הוועדה מתייחסים לכל הנושאים שנדרש לדון בהם במסגרת הדיון במצב הדיור בישראל, אך החלוקה והניסוח שלהם מלמדים רבות על סדר העדיפויות של הוועדה:

1. מדיניות פיתוח כוללת של המרחב האורבני לרבות תחבורה ציבורית אפקטיבית שתחבר בין היישובים השונים.

2. הרחבת היקף יחידות הדיור והבטחת יכולת תגובה של השוק כך שישמור על יציבות (הסעיף הזה נשאר לאורך כל הדו"ח סתום. לא מוסבר כיצד השוק מתכוון לשמור על היציבות, ההתייחסות היחידה בהמשך הדו"ח לא עוזרת להבהיר זאת: "ישמור לאורך זמן על יציבות במחירי הקרקעות וימנע תנודתיות יתרה במחירים כתוצאה משינויים אקסוגניים (הפחתת ריבית פתאומית, גלי עלייה, שינוי בטעמי האוכלוסייה ועוד).

3. הבטחת היצע נרחב של דירות בגדלים שונים ובמגוון סוגים – דירות למכירה ודירות להשכרה בטווחי זמן שונים (כפי שיוסבר בהמשך, ליהודים חילונים בלבד).

4. מתן מענה לצורכי אוכלוסיות בעלות מאפיינים ייחודיים, בכלל זאת מענה נקודתי לחסמים הייחודיים להתפתחות שוק הדיור במגזר המיעוטים; היצע מעונות מספק לאוכלוסיית הסטודנטים בעלות מסובסדת; הבטחת מלאי דיור ציבורי ומערך סיוע בשכר דירה לאוכלוסיות קשות יום; פתרונות דיור מוגן לאוכלוסיית הקשישים הנזקקים.

ניסוח זה מראה מהם הנושאים אותם הוועדה רואה כנושאי ליבה: היצע הדירות, דיור בר השגה ושכירות לטווח ארוך. וכן את הצד האפל של אלה, הנושאים אותם הוועדה רואה כשוליים: בעיות הדיור של דיור לערבים בישראל ובעיות הדיור של נפגעי מנגנון הדיור הציבורי. בנוגע לכל אחד מהם ניתן היה לחבר דו"ח שלם, אך בדו"ח טרכטנברג הם נדחקים (יחד עם מעונות סטודנטים) לסעיף "שונות".

במקום לעבוד לאור סדר החשיבות שהציגו מחברי הדו"ח, אהפוך אותו, ולפני שאתייחס להמלצות שנמצאות בדו"ח – אתייחס למה שאין בו.

בעיות הדיור של ערבים בישראל

בנוגע לבעיות הדיור של ערבים בישראל הדו"ח מציע מעט מאוד, וכותביו מתייחסים לשלושה נושאים שיש להסדיר בנוגע לכך. בדיון בשני הנושאים הראשונים, הם מתמקדים בדברי ברכה לממשלה על הפעולות שהיא נוקטת. הם משבחים את הממשלה על תוכנית החומש לפיתוח כלכלי ביישובי המיעוטים ומציעים להרחיב אותה, הם מברכים את הממשלה על כוונתה להקים יישוב ערבי חדש. המסר משתי ההמלצות האלה הוא שאין בעיה, העניין כבר מטופל.

בנוגע לנושא השלישי – הצמצום המתמשך בשטחי השיפוט של הרשויות הערביות – הדו"ח מספר לנו ש"הכלי העומד בפני רשויות מקומיות המעוניינות להרחיב את שטחי שיפוטן הוא 'נוהל שינוי תחום שיפוט של רשות מקומית וקביעת אזורים לחלוקת הכנסות של משרד הפנים. הוועדה ממליצה לפעול לעידוד רשויות מקומיות ממגזרי המיעוטים להגיש בקשות לפתיחת ועדות לשינוי גבולות ולהרחבת שטחי שיפוט, וכי ועדות החקירה שיוקמו יפעלו לטיפול מהיר בבקשות אלה ויתחשבו, בין היתר, במיצוי בנייה רוויה בשטחי הרשויות".

הפגנה נגד תוכנית פראוור, 19.09.11. בדו"ח אין שום התייחסות ליחסי הכוח בין הממסד היהודי לבין הערבים. צילום: אורן זיו / activestills.org

התייחסות זו מניחה שהסיבה שעד היום תחומי השיפוט של יישובים ערביים הוגבלו, היא שהרשויות של אותם יישובים פשוט לא הגישו את הבקשות הנכונות. בדומה לכך, בנוגע להיעדר תוכניות מתאר, "הוועדה ממליצה כי משרד הפנים יאיץ את הטיפול בעדכון תוכניות מתאר ביישובי המיעוטים במקרים בהם הדבר מהווה חסם לפניה לוועדת גבולות". כלומר, הדו"ח מתייחס לשלושה נושאים, בנוגע לשני הראשונים ניתן להבין ממנו שהמצב כבר מטופל, ובנגוע לשלישי שאין מניעה לטפל בו, וכל מה שיש לעשות הוא לפעול בצינורות הביורוקרטיה.

הדו"ח מתעלם לחלוטין מכך שקיימת אפליה מוסדית מתמשכת של היישובים הערביים, שהוגשו בקשות לתוכניות מתאר שלא אושרו, שהוגשו בקשות לשינוי גבולות שנדחו, שרק ליישובים הערביים אין תוכניות מתאר וגבולות מוסדרים, שאלה היישובים היחידים שלמרות הגידול באוכלוסייה גודלם רק הולך וקטן, שערבים בישראל מהווים 20% מהאוכלוסייה אך בעלים של 3% מהקרקע והיישובים הערביים נפרסים על 2.5% מהקרקע בלבד, שמ-1948 נבנו כ-600 יישובים יהודיים ואף לא יישוב ערבי אחד (אלא אם תרצו להחשיב את רהט שזה סיפור בפני עצמו), ש-93% מהקרקע שבידיים של המדינה לא ניתנת להעברה לערבים.

מאופן ההתייחסות של הדו"ח ניתן להבין שכל אלה נתונים מקריים שאינם נובעים מפעולתה של יד מכוונת ולכן המצב אינו דורש הסדרה. הדו"ח לא מציע שום אופן התמודדות עם מצב זה, ולכן, למעשה, לא מציע דבר.

ואלה הם הנושאים אליהם הדו"ח לא מתייחס: כשבועיים לאחר קבלת דו"ח פראוור בממשלה, בעיות הדיור של בדואים בישראל כלל לא מוזכרות בדו"ח; אין התייחסות לייצוג של ערבים במוסדות תכנון ובמוקדי קבלת החלטות; אין התייחסות להשקעה ממשלתית בתשתיות ושירותים; אין התייחסות להריסת בתים ופינוי תושבים; אין התייחסות למהלך שיקומי של זכויות קרקע של ערבים בישראל שיסדיר מעמדם של המבנים הרבים שמוגדרים כיום לא חוקיים (לנייר העמדה המלא של האגודה לזכויות האזרח בישראל). וכאמור, באופן כללי, אין התייחסות ליחסי הכוח בין הממסד היהודי לבין הערבים בישראל.

דיור ציבורי

בנוגע לדיור ציבורי, הדו"ח מציע שלושה מהלכים: בנייה של 400 יחידות דיור (ועוד 600 בעתיד הקרוב), העלאת הסיוע בשכר דירה לזכאים שאינם עולים מ-2,200 שקל לחודש ל-3,000 שקל לחודש, הפסקת "מבצעי המכר הנוהגים מעת לעת במשרד השיכון, על מנת להבטיח כי מלאי זה ישמש כפתרון דיור גם לזכאים עתידיים".

בדו"ח מוזכרים 2,500 זכאים ועוד 50,000 זכאים עולים, המספרים שאני מכיר הם 10,000 ו-50,000, אבל האמת היא שאי אפשר באמת לדעת – אז נאמר בין 50 ל-60 אלף זכאים לדיור ציבורי שזכאותם לא מומשה. לא ברור כיצד בנייה של 1,000 יחידות דיור בטווח הארוך אמורה לפתור את הבעיה. פרט לכך, הדו"ח מציע העלאה בתמיכה בשכר דיור לזכאים שזכאותם עדיין לא מומשה. על פניו צעד מבורך, אך מתגובתו של אטיאס אנחנו למדים (והדבר לא מופיע בדו"ח) שהעלייה בסיוע בשכר דירה מותנית בכך שייצאו למשך חמש שנים מרשימת ההמתנה לקבלת דירה בדיור הציבורי, ובסיום התקופה יחזרו ויתחילו את התור מהתחלה. נו באמת.

ושוב, הדברים החשובים ביותר אינם מוזכרים בדו"ח. הנושא המרכזי והחשוב ביותר בו הדו"ח לא דן, הוא מה צריכים להיות הקריטריונים לזכאות לדירה ציבורית. העדר התייחסות זה בולט במיוחד לאור השינויים לרעה שנעשו בקריטריונים בשנים האחרונות, ולאור הקריטריונים המוצגים לדיור בר השגה ולדירות "מחיר למשתכן" אשר מוגבלות "מלמטה" (יורחב בהמשך). זה בלתי נתפס: מאבק שהתחיל מנושא הדיור, דו"ח עב כרס בנושא הדיור, ואף מילה על הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, העדר התייחסות לשאלה – באיזה מצב על הממשלה להתערב על מנת להבטיח זכות לדיור למי שידם אינה משגת. לטעמי, מדובר בשאלה הראשונה שעליה צריך דו"ח מסוג זה להשיב.

פינוי משפחה מביתה, 20.09.11. הדו"ח לא מתייחס לתמריצים של החברות המשכנות לפנות דיירים ולמכור דירות. צילום: קרן מנור / activestills.org

עוד הדו"ח לא מתייחס כלל לחוק הדיור הציבורי, שיובש בחוק ההסדרים, המבטיח כי הכספים שיועברו לממשלה ממכירות דירות ציבוריות יופנו אך ורק לקנייה של דירות ציבוריות חדשות. בהמשך לזאת, הוא מתעלם מהצורך לתקן את הנזק שנגרם ב-20 השנה האחרונות כאשר נמכרו דירות ב-3 מיליארד שקל ולא נבנתה ולו דירה חדשה אחת בדיור הציבורי. כמו כן הדו"ח לא מתייחס לתמריצים של החברות המשכנות לפנות דיירים ולמכור דירות (לפתע טרכטנברג שכח שהוא כלכלן), לפינויי דיירים, לפיזורן של הדירות הציבוריות, לתקציבים של החברות המשכנות לשיפוץ ותחזוקת הדירות, ועוד נושאים רבים חשובים שיש להסדיר (לנייר עמדה המלא של הפורום למען דיור ציבורי).

וקוריוז קטן, אחוז הדו"ח שמוקדש לדיור ציבורי הוא 3.5%, כ-400 מילים מתוך 11,200. ככה זה כשנושא הוא תת-סעיף תחת "שונות".

ההמלצות המרכזיות

כעת אעבור לדון בדברים עליהם הדו"ח כן מדבר, ואתאר את ההמלצות המרכזיות של הוועדה. בהתאם לאופן בו הוועדה תיארה את פעולתה, אחלק אותם לשלושה נושאים כאשר השניים האחרונים מהווים את מרבית הדו"ח: שיקום המבנה העירוני ובפרט תחבורה ציבורית בין פריפריה למרכז; הגדלת היצע הדירות; הקמת דירות שישמשו לדיור בר השגה לשכירות ארוכת שנים ול"מחיר למשתכן" (דירות שנמכרות במחירים הנמוכים ממחירי שוק).

1. גיבוש מדיניות ברורה ואפקטיבית בתחומי התכנון והפיתוח, הנשענת על יעדים ארוכי טווח והליכי יישום ברורים.

הדו"ח קורא ל"פעילות ממשלתית מתואמת – בתחומי הפנים, התחבורה, התעסוקה, השיכון – תוך שילוב זרועות בין גורמי היישום והביצוע השונים ברובד הארצי והמקומי וקביעת סל כלים מגוון ומגובה תקציבית להבטחת כיווני ההתפתחות האורבניים ולהבטחת ניצול ופיתוח מושכל ובר קיימא של משאבי הקרקע המוגבלים של ישראל". הדו"ח מדגיש את עניין התחבורה הציבורית שתחבר בין הפריפריה למרכז. כנראה שהסיבה שהדבר מודגש בדו"ח (ההיגיון לא מוסבר בדו"ח עצמו), היא המחשבה שכך יצומצם את הפער בין מחירי הדירות בפריפריה למרכז: מחיר הדירות בפריפריה יעלה והמחיר במרכז ירד. אני מניח שמטעמי פופולריות (נשמע יותר מדי כמו "תעברו לפריפריה") הדבר לא נאמר בדו"ח בפה מלא.

הדו"ח לא מתייחס להשפעה של מהלך כזה על תושבי הפריפריה שכבר במצב הנוכחי מתקשים לרכוש דירה. למרות ההצהרה של מחברי הדו"ח שיש צורך במנגנונים שימנעו תנודות בשכר הדירה ומחירי הדיור, היא לא מציעה כאלה, ואף מציעה תוכנית שתעלה את מחירי הדיור בפריפריה מבלי להתייחס להשלכות של זעזוע אקסוגני (בלשונה הכלכלית של הוועדה) מסוג זה על תושבי המקום.

צילום: ygurvitz, cc by-nc-nd

2. הגדלת היצע הדירות.

האופן המרכזי בו מוצע להגדיל את מספר הדירות הוא מתן הקלות מרחיקות לכת ליזמים שימומנו על ידי הממשלה. הדרך הראשונה שמציעה הוועדה הוזכרה כבר בתחילת המאמר. מחברי הדו"ח ממליצים למדינה להעביר קרקעות לידיים פרטיות עבור 35% מערך הנכס. הוועדה לא מתייחסת כלל למשמעות של העברת קרקעות בשליש מערכן, להפסדים הצפויים בשל כך, ולאפשרויות אלטרנטיביות של שימוש בקרקע. כשהממשלה מודיעה שהיא הולכת למקור קרקעות בשליש מערכן (לפי הארכות השמאים שלה עצמה), באמת טוב להיות יזם.

עוד הגדילו מחברי הדו"ח והציעו שמכרזים של ממ"י שמיועדים לשכירות לטווח הרוח, יערכו ללא מחיר מינימום כלל. לולא היו חושבים שהמחירים יהיו נמוכים מ 35% מערך הקרקע לא היה צורך בתקנה נוספת כזו, כלומר, מחברי הדו"ח קוראים להעברת קרקעות מהמדינה לקבלנים פחות או יותר במתנה.

דרך שניה להגדלת היצע הדירות, היא תמיכה בתוכניות פינו-בינוי: "אחד הפתרונות הנהוגים בעולם שאומץ גם בישראל הינו פינוי-בינוי. הוועדה קוראת לממשלה להגדיר תחום זה של ההתחדשות העירונית ופרויקטי פינוי-בינוי כיעד לאומי ולפעול בדרכים ברורות ואפקטיביות כדי לממשו". הוועדה ממליצה על תמיכה מסיבית של כ-60 מיליון שקל מצד הממשלה במימון תוכניות פינוי-בינוי. על פניו, אין כל רע בפינוי-בינוי, נשאלות רק כמה שאלות: מי המרוויחים הגדולים מהמהלך? מי קובע כיצד הוא ייראה? ואישור של מי נדרש לשם ביצועו?

הרי ביפו ובכפר שלם מדיניות של פינוי-בינוי נועדה לנשל את התושבים מנכסיהם ולהכניס רווחים עצומים לכיסיהם של בעלי הון. הוועדה, כמובן, לא מתייחסת לכך, מבחינתה, אין ניגוד אינטרסים בין בעלי הון לבין המדינה או לבין האנשים שמתקשים לעמוד בהוצאות דיור, ולכן אין סיבה להידרש לסוגיות מסוג זה. לפי המלצות הוועדה, הבעיה היחידה בפינוי-בינוי, שוב, שהוא אינו משתלם מספיק, ולכן המדינה צריכה לעזור במימונו. ושוב, חברות הקבלן מקבלות סובסידיה ממשלתית. אם הייתי גינדי הייתי מציב אוהל ברוטשילד.

דרך שלישית להגדלת ההיצע היא הקטנת העלויות של יזמים, ובעיקר, אישור תוכניות בנייה בקלות ובמהירות. חשוב להבין, לצד בעיות רבות שיש במהלכים מסוג זה, מדובר כמעט תמיד בהכשרת היתרי בנייה החורגים בהרבה מתוכניות המתאר המקוריות. הסיבה המרכזית שנדרש זמן רב לאישור תוכניות הוא שקבלנים מבקשים אישורים חריגים שלרוב עוברים בקלות את הוועדות המקומיות וזוכים לביקורת רצינית יותר בוועדות המחוזיות. במקום לנסות למנוע את קשרי ההון שלטון בוועדות המקומיות ולחזק את הוועדות המחוזיות, ממליצים לנו על כלי אחר, בואו נבטל את הוועדות המחוזיות, וניתן לקבלנים לחגוג (לשם דוגמה לחריגות מרכזיות שאושרו בעזרת חוק הוד"לים אפשר להציץ במסמך של האגודה לזכויות האזרח בנושא).

הפגנה מול משרדי עמידר בתל אביב, 18.08.11. אף מילה על הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי. צילום: אורן זיו / activestills.org

ההמלצה היחידה שאפשר לתמוך בה מבין ההמלצות המוצגות בדו"ח היא הטלת ארנונה על נכסים ריקים או נכסים שאינם מיועדים למגורים. מהנתונים שבידי הוועדה, בישראל יש 46,855 דירות ריקות. הוועדה מציעה "להשית, בהוראת שעה היטל בגין כל דירה שהינה זמינה לבנייה שלא תימכר בתקופת הזכאות ('היטל עיכוב בנייה')". ההיטל המוצע נכון גם הוא ועומד על פעמיים הארנונה הנדרשת בנכס. זאת המלצה מצוינת. בנוסף, הוועדה ממליצה לקבוע לגבות גם מדירת מגורים שאינה בשימוש ארנונה מקסימלית כפולה מהארנונה המותרת לגבייה מדירת מגורים.

שלישית, הוועדה דנה בדירות המוגדרות כלא ראויות לשימוש, הזוכות היום לפטור מארנונה. הוועדה ממליצה לתקן את פקודת העיריות ולצמצום תקופת הזכאות לפטור מארנונה ל-9 חודשים, ובמקרים חריגים הרשות המקומית תהיה רשאית להאריכו ב-6 חודשים נוספים. בנקודה זו קיימת סכנה שעלולה לפגוע מאוד באיכות ההמלצה. אם ניתן יהיה לתת פטור של שנה וחצי, ולאחר תקופת מגורים תתאפס תקופת הפטור, כל הדירות המהוות דירות נופש וכדומה יוכלו להתחמק מהקנס למרות שהן עומדות ריקות כעשרה חודשים בשנה.

למרות הסתייגות אחרונה זו, מדובר בהמלצה טובה מאוד, בפרט בהתחשב בכך שהחברות המשכנות בדיור הציבורי מחזיקות בדירות רבות שעומדות ריקות במצב בו הן אינן ראויות לשימוש. עם זאת, חשוב מאוד להדגיש שמדובר במהלך חיובי רק בתנאי שלצידו אכן תיושם הדרישה לא למכור דירות ציבוריות וכן יועבר לחברות המשכנות תקציב כך שיוכלו לשפץ את הדירות שאינן ראויות לשימוש. ללא שילוב מסוג זה, משמעות התיקון לפקודת הארנונה תהיה מכירה מסיבית של דירות שאמורות לשמש לדיור ציבורי, שכן החברות המשכנות אומנם ימנעו מאחזקת דירות ריקות במידה והן ידרשו לשלם ארנונה כפולה עבורן, אך ללא ספק יעדיפו למכור אותן מאשר לשפצן.

3. דיור בר השגה, "מחיר למשתכן", ושכירות ארוכת טווח בעיקר במרכזים העירוניים.

בנושאים אלה הדו"ח מציע המלצות אמיתיות. אך מעיון בקריטריונים לזכאות ליהנות מהמלצות אלה, עולה כי ההטבה מיועדת בעיקר ליהודים חילונים שלא מהמעמדות הנמוכים ביותר. זאת דרך שני מנגנונים משלימים, מחד שירות צבאי כמשקולת מרכזית באפשרות לזכאות ליהנות מהמנגנון הממשלתי, ומצד שני, קריטריון מיצוי עבודה הדורש עבודה ב-75% משרה.

האופן בו הוועדה מציעה לדאוג לקיומו של דיור בר השגה וכו' פשוט: כתנאי לקבלת ההטבות שתוארו בסעיף 2 (קרקע, אישור מהיר של תוכניות בנייה, עזרה במימון פיצוי-בינוי) היזם יידרש לבנות דירות ברות השגה ודירות שיושכרו לתקופות ארוכות טווח. אבל לא רק יזמי נדל"ן צריכים להרוויח מכך שיש מצוקת דיור, הוועדה מציעה גם לפטור את הגופים המוסדיים ממס על הכנסות שוטפות משכר הדירה למגורים, בין אם הם הקונים הישירים שלהם, ובין אם הם משקיעים ב"קרנות להשקעה במקרקעין לעניין השקעתם בבניינים להשכרה למגורים".

ראשית, בולט שניתנת כאן הטבה נוספת לקבלנים גדולים, והפעם לגדולים ביותר: תקימו קרנות לבניית פרויקט הבנייה שלכם, והממשלה תיתן לחברות ענק אפשרות להשקיע בפרויקט ללא מס. איזה יופי. שנית, לי לא ברור מיהם הגופים המוסדיים – הדוגמה הניתנת היא קרנות פנסיה, אבל לא ברור לאיזה עוד גופים המונח מרפרר.

הטבות לקבלנים הגדולים ביותר. צילום: אורן זיו / activestills.org

השוס הגדול הוא הקריטריונים לזכאות. ישנם שלושה מסלולים מוצעים, ההבדל ביניהם זניח ולכן בחרתי באקראי אחד מבין השלושה (ניתן לראות את המסלולים כולם בסוף הדו"ח המלא, ולראות שבאמת כמעט ואין הבדל ביניהם). תנאי הסף בלעדיהם אי אפשר להגיש הם: ראשית, שאין בבעלות מגיש/ת הבקשה דירה. התנאי השני, הוא כושר השתכרות: בני זוג צריכים לעבוד יחד 125% משרה ויחיד/ה נדרש/ת לעבוד ב 75% משרה. כלומר, אלה שעובדים פחות מ 75% משרה, מצב שהפך להיות שכיח יותר ויותר בקרב עניים בישראל, לא יוכלו אפילו להגיש מועמדות לדיור בר השגה או למחיר למשתכן (באחד המסלולים המוצעים למחיר למשתכן לא מדובר בתנאי סף אלא בקריטריון מרכזי שמעלה ניקוד, זאת עקב מחלוקת בין חברי הוועדה בנוגע לכך. בנוגע לדיור בר השגה חברי הוועדה היו תמימי דעים שמדובר בתנאי סף ראוי). סעיף שלישי הוא תקרת הכנסה של עד 17,000 ₪ לחודש.

בשלב שני, אלה שענו על שלושת הדרישות, יקבלו ניקוד בהתאם לקריטריונים, והניקוד קריטי לאפשרות הריאלית לזכאות שכן ברור שהביקוש יעלה על ההיצע2. הקריטריונים המוצעים הם: ילדים (10 נק' לילד ומקסימום 30 נק'); שירות צבאי ולאומי ("12 חודשי שירות ומעלה לאשה או גבר ששירת שירות צבאי 18 חודשים לפחות יזכו ב-20 נקודות. 30 ימי שירות מילואים בשלוש השנים שקדמו להגשת הבקשה יזכו ב-10 נקודות נוספות". העתקתי את הנוסח במדויק כיוון שמשתמע ממנו שגברים יתוגמלו רק בגין צבא, אבל אני לא מבין אם זאת טעות דפוס או שזו הכוונה); נכה רתוק לכיסא גלגלים (10 נקודות).

כלומר, אם אתה ערבי או חרדי נכה מרותק לכסא גלגלים תקבל ניקוד נמוך יותר מאשר יהודי חילוני שעשה צבא. לזכרוני בג"צ קבע ששירות צבאי לא יכול להוות תנאי לנגישות לקרקע, אולי זו הסיבה שבדו"ח מצוין ש"הוועדה רשמה בפניה את הסתייגותו של היועץ המשפטי לממשלה לעניין המשקל שניתן לפרמטר של השירות הצבאי בקריטריונים לדיור המוזל". טוב מאוד שהיא רשמה בפניה.

חשוב לשים לב שבניגוד לדיון הענף בקריטריונים לדיור בר השגה ול"מחיר למשתכן", הדו"ח לא דן כלל בשאלת הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי. כלומר, אין שום כוונה לשנות קריטריונים אלה. במצב זה, עניים שעובדים בפחות מ-75% משרה לא יוכלו להגיש מועמדות לאף אחד מהמסלולים: עבור זכאות לדיור ציבורי יהיו עשירים מדי (או נשואים מדי, או שלא נולדו להם מספיק ילדים), ועבור זכאות לדיור בר השגה יהיו עניים מדי. כך, הם יישארו ללא תמיכה ממשלתית כלל, זאת למרות שרבים מביניהם היו עומדים בקריטריונים לדיור ציבורי עד לפני מספר שנים.

***

ניתן לסכם ולומר שהוועדה דואגת בעיקר לקבלנים שיקבלו הטבות מרחיקות לכת אם המלצותיה ייושמו. לכן לא מפתיע, שלצד התנגדות נחרצת להמלצות הוועדה מצד שר השיכון אטיאס ושל ועדת יונה-ספיבק כיוון שאינן פותרות את בעיית הדיור הציבורי (שני גופים שבעצמם לא פעלו מספיק בלשון המעטה למען דיור ציבורי), נשיא התאחדות הקבלנים מברך על המלצותיה אך חושש שלא ייושמו. מהצד השני של המתרס, הנפגעים המרכזיים של מדיניות הדיור בישראל, דיירי הדיור הציבורי וערבים בישראל, לא מקבלים שום פתרון לבעיותיהם.

———-

1 בדומה למרבית הכלכלנים כיום, יש לו מספר סייגים: השוק צריך עזרה במקומות בהם הוא מפשל (מוצרים ציבוריים וכו'), השוק אפילו יכול להיזקק לדחיפה קטנה במצב של ריבוי שיוויי משקל, והממשלה צריכה להילחם במונופולים כדי שהשוק באמת יהיה תחרותי, אבל השוק, בסך הכל, הוא מצוין.

2 לא מדובר בתור בו בעלי הניקוד הגבוה ביותר יקבלו את כל הדירות, הוועדה הציעה הקצאה היררכית לפיה חלק קטן מהזכאות תינתן גם לעומדים בקריטריוני הסף בעלי ניקוד נמוך (25% לבעלי ניקוד 21-40, 35% לבעלי ניקוד 41-69, 40% לבעלי ניקוד של 70 או יותר).

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלון

    כל הכבוד שקראת את החלק הזה של הדוח, רוב העיתונאים לא עשו זאת אבל עדיין כתבו על הדוח.
    בהחלט חיפשתי ביקורת בונה במאמר ולצערי לא מצאתי הרבה.

    נכון הקבלנים ירוויחו כי צריך לבנות הרבה, אז מה גם הרבה אחרים יפסידו כי מחירי הדירות והקרקעות שהם קנו ירדו.

    נכון הרבה זכאים לא זכו לפתרון, זה הביקורת היחידה הרצינית שמצאתי, אז תודה לך עליה, אני ממליץ לך ומבקש גם שתכתוב את הביקורת באתר הידברות כדי ששאר האזרחים יוכלו לדרוש מנבחרי הציבור תשובות על הנושא כאשר הם יחוקקו את החוקים הנדרשים.

    תודה ובהצלחה לנו 

  2. רמי

    1. הדוח מתעלם מכך שחוק התכנון והבניה, המיושם על ידי השלטון המרכזי (שר הפנים), משמש באופן שיטתי לקיפוח ערביי המדינה ועיברונם (כלומר הוותם לעברייני בניה בעל כורחם ואשמח אם מישהו יציע פועל יותר מוצלח). מלבד הדופי הישיר שבהתעלמות זו (כפי שהראה עירן חכים) יש כאן אינדיקציה לכך שועדת ט' החליטה להשתלב במגמה להדיר את ערביי המדינה ממעמדם כאזרחים. והרי – לדעתי – גם שאר הרעות החולות של החברה הישראלית נעוצות בעקיפין (במידה רבה) בהדרה זו.

    2. הגיוני וטבעי שביבי והקבלנים והמלאים מצטרפים להמלצות דוח ט'. הם אמנם היו מעדיפים את המשך גסיסת החברה ללא המחאה וללא הדוח, אבל משקמה המחאה והיתה – זה האקמול היותר מוצלח לביטולה ולביטול תוצאותיה.
    3. נמצא, ט' וועדתו אינם הפתרון אלא חלק אינטגרלי של הבעיה.
    4. לכן עלינו לרמוס את דוח ט' בריבוא-רבואות נעלינו, את הדוח ואת "הוועדה" וגם את הבובאים שמשכו בחוטיה, ולמצוא אפיקים אפקטיביים לגרום לשינוי רדיקלי של המצב החברתי בארץ מיסודו, יהיה המחיר אשר יהיה, ובל יפחידונו בהתגברות המחאה הפלסטינית וסכנותיה. כי אין שום סכנה בהושטת יד לפלסטינים (באמת, לא כמו שכתוב בהכרזת העצמאות) וכיבוד זכויותיהם הלגיטימיות בארץ.

  3. דורון שמיע

    קראתי בעיון רב את דו"ח ט' במלואו, וגם את הפוסט הנ"ל.

    כיון שהפוסט מתימר לבחון את הצעות ט' לפתרון בעיה הדיור, הרשה לי להתעלם מהחלק העוסק במי ירוויח מההצעות (היינו היזמים). כהערת אגב, בעיני זו דמגוגיה נטו. הרי יתכן שיהיו מי שירוויחו (לפעמים אפילו ביושר) וללא סתירה, הבעיה תפתר. הפנית האצבע אין בה אלא כדי "לחמם" את הקורא בדרך הכי ישראלית שיש: קנאה. לצערי החלק הזה תופש נפח לא קטן, כמו גם התזת הביטוי ניאו-ליברל בתור מילת גנאי שרבים אינם מבינים אבל למדו (בדרך הפבלובית) לראות בה מילה גסה.

    אבל השאלה הבאמת מענינת היא: איך יבנו/יווצרו דירות לדיור הציבורי והלא ציבורי.

    גם בניה ציבורית/ממשלתית מתבצעת ע"י לא אחרים מאשר הקבלנים הקיימים. הרי לממשלה אין כנראה מצבור קבלנים דמיוניים המוסתר במרתפי הכנסת. תחת ההנחה הזאת הממשלה תצטרך לשכור את הקבלנים הקיימים כדי לבנות/לשפץ דירות. מה שלא ברור לי אחרי קריאת הטקסט הביקורתי הוא: איך.

    מה התהליך שאתה/אחרים מציעים כדי לגרום לאותם קבלנים לבנות. בהנחה שניאו-ליברליזם זו מילה גסה, כמו גם שוק חופשי מפוקח, אני עומד תוהה מהם השיטות האחרות הנסתרות מעינו של ט' לייצר הרבה דירות בזמן קצר. אשמח לתשובה.

  4. מתן

    דורון – לגבי הקבלנים: אם הם מרוויחים, זה אומר שהמדינה העבירה כסף אליהם, פער התיווך, במקום לשמור אותו ולבנות בו דירות בעצמה.
    וזה קשור לשאלה השניה: למדינה יש חברות משכנות – עמידר היא הגדולה שבהן, אבל קיימות גם חלמיש, עמיגור, פרזות ועוד. החברות האלה צמצמו את תפקידן לניהול הדירות הקיימות, אבל בעבר עסקו בבנייה מסיבית של שיכונים. כל מה שצריך זה שהחברות האלה יחזרו לייעודן המקורי – חברות לבנייה, השכרה וניהול של דיור ציבורי. נכון, בשביל זה צריך תקציב, וזה בדיוק מה שטרכטנברג ושות' לא מעוניינים לתת.

  5. דורון שמיע

    טרחתי וקראתי את פרק הדיור בדו"ח הביניים של יונה ספיבק.

    חלק מן ההערות חופפות כמעט לחלוטין את דו"ח ט', למען האמת רוב החלק האחרון של ההמלצות מבית יונה-ספיבק חופף את המלצות ט'.לדוגמא יצירת דירות קטנות או חלוקת קיימות. אירוני במיוחד שהצעה זאת הובאה כדוגמא להבדל העקרוני בין הדוחו"ת (היינו דו"ח ט' אינו חברתי ויגרום לבנית שיכוני עוני).

    חלק אחר בדו"ח יונה-ספיבק אינו ברור, כמו למשל: "על המדינה לשקם ולחדש את מאגר הדיור הציבורי, על ידי בניה או רכישה של דירות". איך? אבל כבר שאלתי זאת בתגובתי הקודמת ואני מניח שאקבל תשובה חותכת בקרוב.

    וישנו החלק השערוריתי. סיוע בשכר דירה. "אנו מציעים לשנות את השיטה הנהוגה כיום, ולהבטיח בחקיקה זכות לסיוע, שתאפשר לזכאים יכולת לשכור דירה בלא יותר משלושים אחוז מהכנסתם, כאשר את היתר מכסה המדינה עד לרף סביר לדירה באותו אזור. לצורך כך יש להגדיל משמעותית את תקציב סיוע, שקוצץ באופן דרמטי. " צריך לקרוא את זה מספר פעמים כדי להבין מה ההצעה הזו אומרת. אם משלבים אותה עם הנחות היסוד של י-ס, היינו שערים וביחוד ערים במרכז לא יהיו ערים ראויות אלא אם צעירים , ובני כל המעמדות החברתיים, יוכלו לחיות בהן (הנחה נכונה על פניה), אז מקבלים תוצאה די מוזרה. המדינה, שאסור לה הלהתערב ע"י מנגוני השוק בהורדת מחירי השכירות אליבא דה י-ס, תצטרך לממן דירות במרכז למי שירצה בכך. ולממן את זה. מהמיסים שלי ושלך. זו כבר חוצפה, שמחזירה אותנו לימי המחאה הראשונים של "דירה ברת השגה ברוטשילד".

    אשמח אם יודעי ח-ן יעמידו אותי על הטעויות הרבות בניתוח בזעיר אנפין שהבאתי כאן.

  6. עמית

    "הדו"ח מתעלם לחלוטין מכך שקיימת אפליה מוסדית מתמשכת של היישובים הערביים, שהוגשו בקשות לתוכניות מתאר שלא אושרו"

    אם נדחו תכניות מתאר מסוימות זה אומר שקיימת אפליה מוסדית או לחילופין זה אומר שתכניות המתאר המסוימות לא טובות?
    לפי מחקר של מכון "דיראסאת" שפורסם לאחרונה ב"הארץ" ל-75 אחוז מהישובים הערבים יש תכניות מתאר מעודכנות ברמת פירוט גבוהה דיו.

    "שהוגשו בקשות לשינוי גבולות שנדחו"

    הוגשו במתכונת שטרכטנברג מציע שהן יוגשו בה? בכל אופן, אם הם נדחו; זה אומר שיש אפליה מוסדית או אומר שהבקשה הספציפית לא הייתה מקובלת?

    "שרק ליישובים הערביים אין תוכניות מתאר וגבולות מוסדרים"

    כאמור, ל-75 אחוז מהם יש.

    "שערבים בישראל מהווים 20% מהאוכלוסייה אך בעלים של 3% מהקרקע והיישובים הערביים נפרסים על 2.5% מהקרקע בלבד"

    נתון ממש מגוחך. מה אנחנו אמורים להסיק מזה, שהם 20 אחוז מהאוכלוסייה ולכן הם אמורים להיות בעלים על 20 אחוז מהאדמות? למה, שאר 80 האחוז נמצאים בבעלות פרטית יהודית או בבעלות ישובים יהודים?
    ממש לא. למעשה, למעלה מ-80 אחוז משטח המדינה הוא לא בבעלות פרטית והוא לא בתחום שיפוטו של אף ישוב. בהתחשב בעובדה שחלק משמעותי מהאוכלוסייה הערבית לא גר בישובים ערביים אלא מעורבים, הרי ש-3 אחוז מהאדמות, כאשר רק כ-18 אחוז מהאדמות מיושבות, זה יצוג שתואם לחלוטין את יצוגם באוכלוסייה.

    " מ-1948 נבנו כ-600 יישובים יהודיים ואף לא יישוב ערבי אחד "

    מה פשר ההשוואה הזו? המדינה קלטה 3 מיליון עולים ערביים? לא היה צריך להקים ישובים ערביים כי האוכלוסייה הערבית כבר התיישבה בארץ.
    קיימים היום כ-120 ישובים ערבים וכ-1100 ישובים בכלל. לא הוקמו ישובים ערביים חדשים בעוד שהוקמו 600 ישובים יהודים חדשים. זאת אומרת שב1949 היו בישראל כ-300 ישובים יהודים וכ-120 ישובים ערבים, כאשר הערבים היוו בקושי 15 אחוז מהאוכלוסייה וכאשר חלק גדול מהם גר בישובים מעורבים.
    במצב הזה, בו אחוז הישובים הערבים גדול פי כמה מונים מאחוז האוכלוסייה שגרה בהם, ברור שיוקמו מאות ישובים יהודים לפני שיתחילו לדבר על הקמת ישובים ערבים נוספים.

    היום הגענו למצב בו 120 ישובים ערבים מתוך 1100 ישובים בכלל, כלומר, כ-11 אחוז. כאשר לוקחים בחשבון ש-300 אלף מה-20 אחוז של ערביי ישראל גרים בירושלים, ועוד כמה וכמה עשרות אלפים גרים בערים מעורבות אחרות, מגיעים לכך שזה יצוג שתואם את חלקם באוכלוסייה.

  7. פריץ היקה(הצפונבוני)

    בנגב התכנית גרוש: 3רבוא בדואים ממקום ישוביהם ולהושיבם בעיירות קימות או נוספות שהתשתית בהם גרועה אפילו מזו של עיירות הפיתוח הנחשלות ביותר. חממות אבטלה ופשע זה עוד מתקופת משה דיין כקצין: להפוך אותם לחוטבי עצים ושואבי מים( ליהודים לא לערבים).גם את מעט האדמה שעוד מוכנים להעניק להם , מהאדמות שנשדדו מהם הן אדמות זיבורית מזרחה מ כביש 40, בעוד שאדמות ראויות לעיבוד נמצאות ממערב לו. רק הרחק מזרחה בבקעת ב"ש-ערד יש אדמות חקלאיות.
    במשולש הכינו תכניות מתאר על אדמותיהם ש,,כאילו" מאפשרות בניה נוספת  אבל הן כבר בנויות ברובן האדמות נקטעות ע"יי מה שמכונה רצועת תשתית לאומית הכוללת. כעת את כביש 6 ונועדו לסלילה מחדש של המסילה המזרחית( רעיון טוב כשלעצמו, העוקץ ,הפקעת כל האדמות החקלאיות של ג'לג'וליה להקמת מחסנים ותחנת עיתוק שאפשר להקים במקום אחר . בתכניות המתאר הקימות תיאסר עליהן הבניה מערב לרצועה זו. כבישים נועדו לארק לתחבורה אלא למימוש תכניות שוד קרקעות והגבלת בניה של פלסטינים אזרחי ישראל . ועד לא דיברנו על השטחים הכבושים יעשרות שנים.

  8. ערן חכים

    אולי לא הסברתי דבר שדורש הסבר. העלייה במחיר הדיור היא עלייה במחיר הקרקע (בניגוד למחיר הבנייה). במרבית המקומות בהם מתקיימים מאבקים על גובה הדיור דורשים מהמדינה להלאים\לקנות חלק ממשאבי הקרקע על מנת שתוכל להתערב בשוק. בישראל, המדינה היא כבר הבעלים של חילק ניכר מהקרקע (ובהקשר הזה, המדינה עשתה השקעה אחת נכונה כי הערך של הקרקע עלה באופן ניכר). במקום שאזרחי המדינה יהנו ממשאב זה ומהרווים שבהחזקתו, ובזמן של מחאה חברתית שכוללת ביקורת על יחסי הון שלטון והפרטות של רכוש ציבורי במחירי רצפה, טכטנברג ושות' מציעים להעביר את המשאב המדיני לקבלנים במחירים שמגיעים לכ-35% ממחיר השוק. צריך להבין, מכרז בו קרקע נמכרת ב 35% מהערך שלה הוא מכרז בו מעבירים 65% מהערך מידיים ציבוריות שאמורות לשמש לטובת כולנו לידיים פרטיות. כלומר, כסף שלנו עובר לידיים של אדם פרטי. התנגדות להעברת רכוש מידיים ציבוריות לידיים פרטיות במחירי רצפה זאת לא דמגוגיה. נראה שהממשלה משתמשת במחאה על מנת להעניק הטבות נוספות לבעלי ההון והדבר הזה מאוד מטריד. זאת הסיבה שהוא תופס מקום מרכזי כ"כ בתגובה שלי. ואני מצטער, אבל כשזה הדגש בהמלצות, אני מתקשה מאוד לאמץ גישה חיובית. אני רואה את זה כשימוש ציני במחאה לקידום מטרות הפכות מאלה להן היא קראה.

    בנוגע לשאלה מי יבנה. ייתכן שהממשלה צריכה להקים חברת בנייה משלה וייתכן שהדבר הנכון הוא לקנות שירותי בנייה מקבלני בנייה פרטיים, אבל יש הבדל גדול בין קנייה של שירותי בנייה לבין העברת רכוש ב 35% מערכו (ושוב, הערך הוא ערך הקרקע בלבד כפי שקבע שמאי, המלצות הוועדה מציעות לתת מתנה בשווי של 65% מהקרקע לקבלנים. טרכטנברג אומר זה הדבר היחיד שיגרום ליותר אנשים לקנות ולבנות ולא מתייחס בכלל לאפשרות שהמדינה תארגן את הבנייה גם אם היא לא בעצמה תבנה וכך לא תעביר לידי קבלנים סכומי עתק ותוכל להשתמש בהם לטובת כולנו).

    בנוגע לדו"ח ספיבק-יונה, לא קראתי אותו לעומק, ובקריאה השטחית היתה חסרה לי בהחלט התייחסות רחבה לאופן בו צריך לשקם את מנגנון הדיור הציבורי וכן חסרה התייחסות לבעיות מרכזיות שקיימות במנגנון כיום. בכל אופן, אין בביקורת של דוח טרכטנברג לטעון שדוח ספיבק-יונה הוא הפתרון (וגם לא להפך, בשביל לחוות עליו דעה צריך לקרוא אותו בעיון ולעומק דבר שעדיין לא עשיתי).

    עמית, בנוגע לבעיות הדיור של ערבים בישראל, נראה שאתה לא ממש מכיר את הנתונים. ראשית, העלת טענה שרומזת שההסבר לאפליה כלפי ערבים היא שהאוכלוסיה היהודית גדלה בעוד שהאוכולסיה הערבית לא גדלה (כי היו עליות). הרי אתה מכיר את הטיעונים על איום דמוגרפי, לא ? לא מתנגש לך ? ולעובדות, שיעור הערבים בישראל נשאר פחות או יותר זהה בממוצע בכל עשור (על פני שנים יש תנודות, באמת בגלל שיהודים גדלים בבומים יזומים אבל אנחנו מסתכלים על תנועה סביב ממוצע קבוע), אז הגידול של יהודים לא יכול להסביר מדוע נבנו 600 יישובים ליהודים ואף אחד לערבים, הגידול של הערבים היה מקביל באחוזים, ואם מדברים על כ-20% (בשבילך נעשה כ-15%) במקרה שוויוני היינו רואים הקמה של כ-100 יישובים ערבים חדשים. לא ראינו. אפשר גם להסתכל על הנתון הבא: מאז 1948, האוכלוסייה הערבית גדלה פי 6, אך הקרקע שברשותה קטנה בכמחצית. אבל כמובן גם כאן לא מדובר באפליה נכון ? בנוגע לעניין הבעלות על קרקע, רוב הקרקע בישראל נמצאת בתחום של יישוב, גם אם הקרקע עצמה היא בבעלות המדינה. לכן, כאשר אנחנו אומרים שרק 2.5% מהקרקעות נמצאים בתחומיהם של יישובים ערביים, אנחנו אומרים הרבה מאוד (וממש לא שזה ייצוג שתואם את גודלם באוכלוסיה). בנוגע לתוכניות מתאר, הליך אישור תוכנית מתאר ליישוב ערבי, אורך בממוצע פי שלושה מהליך דומה ביישוב יהודי. ואחוזי הדחייה גבוהים הרבה יותר. אתה יכול לקרוא את הבג"צ של עדאלה בנושא: http://www.adalah.org/PressReleases_full_heb.asp?ID=1756&category_id=249 כדוגמא לקשיים שעומדים בפני יישובים ערביים בבואם לקבל תוכניות מתאר. כמו שמוחמד ברכה בוועדת הפנים של הכנסת בנושא שהתקיימה ב 2005: איך ייתכן שהיום מתוך קרוב ל- 130 יישובים ערביים, ל- 79 יישובים עדיין אין תוכניות מתאר, הם בהליכי תכנון שונים. זה דבר שהדעת אינה יכולה לסבול ולקבל, אין לכך שום צידוק. הניסיון לגלגל את האחריות לאזרחים הערביים הוא מאוד שקוף ומגוחך. הוועדה לתכנון ולבנייה והוועדות המחוזיות והמרחביות צריכות לאפשר את מרחב הקיום לכלל האזרחים במדינת ישראל. אם מעניין אותך להעמיק מעט בנושא, אתה מוזמן לקרוא את הדוח של אורן יפתחאל כאן: http://www.kibbutz.org.il/karka/igun/Mercaz-Adva.htm.

  9. מיכה רחמן

    אני מסכים לגמרי עם הביקורת על דו"ח טרכטנברג שבפוסט. חשוב לראות את ההקשר הכולל של הדיור הציבורי ודיור בר השגה כתוכניות חברתיות במסגרת מדיניות רווחה מתוקנת (על פי הדוגמה של כמה ממדינות אירופה.כתבתי על כך מאמר מעל במה זו). דיור בר השגה צריך להיעשות על ידי חברות או עמותות ללא כוונת רווח העוסקות רק בנושא זה. החברות האלה פועלות תחת פיקוח ורגולציה מחמירים של המדינה. המדינה גם מסבסדת אותן. דיור בר השגה אכן מיועד למעמד הבינוני. לגבי מעמד העובדים והלא עובדים בעלי הכנסות נמוכות, אין מנוס מדיור ציבורי מתוקן. בכל מדינות אירופה, בהן קיים הדיור החברתי, למרות המשברים הכלכלים, עדיין בונים דירות חדשות, ומשפצים דירות ישנות, בדיור החברתי. הסיבה המרכזית היא המסקנה שרוב המומחים מסכימים עליה שלא ניתן להעניק קורת גג ראויה, במחיר סביר, במסגרת השוק (כפי שמנסה הדו"ח לעשות). ישנן התאמות ליתר התחשבות בבעיות הנובעות מהמשברים הכלכליים אבל בכל המדינות הנ"ל נשמרת מעורבות חזקה של המדינה בדיור.

  10. מיכה רחמן

    הערה נוספת. האמירה שדו"ח טרכטנברג כולל הצעה לבניית דירות חדשות בדיור הציבורי קצת מטעה. כדאי כאן לשים לב לפרטים הקטנים. נכון שהדו"ח כולל הצעה להקמת 400 יח"ד באופן מייידי ועוד 600 בעתיד. אבל, מדובר כאן בדיור לקשישים (בתי גיל הזהב בבעלות עמידר), ובהמלצה ליישום מהיר יותר של החלטת ממשלה שכבר התקבלה (החלטה מס' 3052). אנחנו מדברים כל הזמן על כך שחוק הדיור הציבורי לא יושם ולא בנו דירות חדשות בכלל בדיור הציבורי. הבנייה של דירות לקשישים נמשכה כל הזמן. ייתכן והבנייה הזו מחזירה את ההשקעה, במיוחד עם מפריטים את הטיפול בקשישים. בכל מקרה לא מדובר כאן בשינוי מדיניות ואין כאן פתרון לממתינים בתור לדיור הציבורי.
    שינוי הקרטריונים לכניסה לדיור הציבורי, הוא דרישה נכונה. אבל למרבה הצער גם כאן מדובר בפונקציה של כמות הדירות הקיימת בדיור הציבורי. אם לא יבנו ולא ישפצו דירות אין שום משמשעות לשינוי הקרטריונים כאשר גם הזכאים לדיור ציבורי ממתינים בתור שנים רבות.