קריאות בוז

ההצגה "סוף טוב" של הקאמרי עלתה בהיכל התרבות של אריאל למורת רוחן של שתי יוצרותיה, עדנה מזי"א וענת גוב. יובל בן-עמי חושב שהזלזול בהן הוא זלזול בקהל
יובל בן-עמי

יצירת אמנות היא כמו גוזל שממריא מן הקן. אין לדעת לאן תגיע, היכן תמצא קהל ומה יחשוב עליה הקהל הזה. לעתים הקונטקסט של היצירה משתנה מאוד בהתאם לקהל הנחשף אליה. על מדף הספרים שלי מצוי עותק של "הספר האדום" של מאו טסה טונג, האמינו לי שאני לא קורא את הספר הזה באותו אופן שבו ראה אותו מחברו. בעיקר מתוך ידיעה שהוא אחראי למותם של עשרות מליונים.

יריקה של בוז אינה כמו גוזל שממריא מן הקן. יש לחי לה היא מיועדת ומהרגע בו התיישבה על הלחי, אין להשיבה. בשבוע שעבר עלתה בהיכל התרבות של אריאל ההצגה "סוף טוב" שחיברה ענת גוב וביימה עדנה מזי"א. שתי היוצרות נמנות על חותמות מכתב המחאה נגד ההיכל, אבל מבחינה חוקית לא יכלו למנוע את עליית ההצגה (הן נמנעו מקבלת ההכנסות ובחרו לתרום אותן לאגודה למלחמה בסרטן).

כמה גופים ירקו בפרצופן של גוב ומזי"א? נתחיל מתיאטרון הקאמרי, שהשתיים העניקו לו יצירה נפלאה של ממש – והוא מצדו בחר לערוך את הצגת החוץ הראשונה שלה דווקא באתר שמעורר בהן מורת רוח. אבל התיאטרון אינו היחיד. האגודה למלחמה בסרטן עצמה היא שאירגנה את הערב. קשה לתאר את תרומת ההצגה, העוסקת במחלה, להפצת מסריה של האגודה, ובכל זאת, אריאל. דווקא אריאל. לפי המדווח בתקשורת, האגודה לא יידעה את כל הנוגעים בדבר היכן מיועד להתקיים הערב כאשר נחתם ההסכם איתה.

מזי"א הגיבה לאירוע בתסכול. היא הודיעה שיהיה אשר יהיה, היא ושותפתה המחזאית ימנעו את הצגת יצירותיהן בהיכל התרבות החדש בקרית ארבע, גם אם ייאלצו לקשור את עצמם לאוטובוס הנושא את השחקנים. בימים אלה, כשנפתח ההיכל בשולי עיר האבות, אריאל כבר לא נראית נוראה כל כך. הנה יורקת גם קרית ארבע יריקה נסתרת בפניהן של היוצרות – היא מאלצת אותן לרכך את המחאה שלהן ולקבל במידת מה את גזירת אריאל.

מחוץ למערת המכפלה בחברון עצמה תלוי בימים אלה שלט המודיע כי שם יבנה היכל התרבות של חברון. בחברון חיים כ-600 מתנחלים, לא קהילה שבדרך כלל מקימים עבורה היכלות. אלא שבשטחים כבר למדו את הקונץ: היכלות תרבות מהווים את ההכשרה המוצלחת ביותר להתיישבות. מוצלחת אפילו יותר מבתי קברות.

היכל התרבות באריאל, על אף שהוא משרת קהילה שבאמת ראויה לתרבות (ואין קהילה שאינה ראויה לתרבות), הוא בראש ובראשונה יתד בקרקע שהאחיזה בה חורצת את גורל ילדינו לחיות במלחמה ללא קץ. גוב ומזי"א הבינו זאת מלכתחילה ולכן נאבקו בו: לא מתוך טינה כלפי תושבי אריאל, אלא כדי שיצירתן לא תשמש כלי במשחק מלוכלך. לאחרונה דובר על התקרבות מסוימת בין גוב לבין ראש עיריית אריאל, רון נחמן, לאור מחלת הסרטן בה חלו שניהם. התקרבות אישית אינה מציינת כניעה לערכים הרסניים. גם לי יש חברים מתנחלים, אבל אין לי חברה התנחלות.

מי שרכשו לעצמם חברה התנחלות הם שחקני ההצגה, שהגיעו לפי מיטב ידיעתי בהרכב מלא לאריאל ונתנו את השואו. כל כך לא נעים לתאר גם את המעשה הזה כיריקה בפרצופן של גוב ומזי"א, הרי הקשר בין שחקנים ובין יוצרים עמוק ומיוחד כל כך. אתאר אותו אם כן כיריקה בפני. אני, שאהבתי כל כך את הצוות הזה על הבמה, שהתרגשתי וצחקתי והתערבלתי איתם בדילמות המוסריות והרגשיות, מרגיש נבגד מאוד.

כואב לי כשהתיאטרון משמש כלי בידי אלה שמונעים עתיד, שלום וצדק. הוא אמור לעשות בדיוק את ההפך. זלזולם של התיאטרון הקאמרי, שחקניו והאגודה למלחמה בסרטן בשתיים שיצרו את ההצגה הנפלאה הזאת הוא זלזול בקהלן. בשלב זה אקטע את הרשימה. נא לראות בכך יציאה סמלית מן האולם.

כנראה שיעניין אותך גם: