Occupy רוטשילד

בעיתון בבוקר בישרו על פינוים המתקרב של המאהלים בתל אביב (בינתיים הם כבר פונו). בזנב הידיעה, ציינו את המחאה הצוברת בהדרגה תאוצה מזה כשבועיים בניו יורק, תחת הכותרת "Occupy Wall Street". הם מוחים שם על פערים כלכליים, הם מתעקשים לא לנסח דרישות מוגדרות, הם ביקשו להביא אוהל. נשמע מוכר? מצלצל לכם רוטשילד?

בינתיים משטרת ניו יורק כבר הספיקה לרסס בגז פלפל כמה מפגינות, ולעצור 700 מפגינים לא-אלימים. עדיין מצלצל רוטשילד? פלפל ועצורים דווקא מזכירים פחות צמר גפן מתוק מרוטשילד, פלפל ועצורים מזכירים מקום אחר, מזרחה מכאן: שייח' ג'ראח. מה קורה להם שם בניו יורק – הם לא יודעים שצדק חברתי זה בקונצנזוס? אין להם כל מיני תיקונים לחוקה שמגנים על חופש הביטוי? בסרטים, שוטרי NYPD דווקא עושים רושם חוקתי כזה, בטח יותר מהמג"בניקים של העיר המזרחית. מצד שני, באמריקה קפיטליזם זה אולי עניין על-חוקתי. כמו האופן בו הדברים כאן מסודרים להעדפת היהודים: על-חוקתי.

אולי העובדה שהפארק הציבורי בו נטעו את המחאה בניו יורק נמצא שלוש דקות הליכה מאתר מגדלי התאומים עוזרת ל-FBI להתבלבל בין "המלחמה בטרור" לבין מפגינים אמריקאים שנמאס להם מהשיטה הכלכלית שדופקת אותם ושסופסוף מתחילים לעשות משהו בעניין. כפי שדווח, ה-FBI "גילה עניין" בהפגנות בוול-סטריט. אבל הבלבול בין הפגנה אזרחית לבין העניינים הללו בהם "מטפלים" שירותי הביטחון לא מוגבל רק למנהיגת העולם החופשי: גם בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (סימן רשום) התהדר כזכור דו"ח של השב"כ בטיפולו המסור של השירות בהפגנות בשייח ג'ראח. שייח ג'ראח, שלוש דקות הליכה ממשרד המשפטים.

אבל אני לא בשייח ג'ראח, ומעולם גם לא הייתי בענאתא. אני בכלל במקרה בטיסה לניו יורק. בין כסה לעשור, אני חושב על לצום בניו יורק ביום כיפור. ניו יורק, העיר אליה אני טס לפעמים כדי להיות יהודי. למרות שהעניין הזה עם אופניים בנתיבי איילון לגמרי עושה לי את זה, לא פחות מכל החתיכים שמתעטפים בטלית ומענים את נפשם מאוד.

ניו יורק. אין לי מושג למה הם בחרו בשם הזה למחאה שלהם. למה Occupy Wall Street? מה רע למשל ב-Justify Wall Street או ב-Liquify Wall Street? אין לי מושג על איזה נים אמריקאי פורטת המילה occupy, אבל לי היא מזכירה את הכיבוש.

וככה, בעיקוף גדול, אחרי התברברות בשטח, אני נוחת לבסוף ומוצא את עצמי דווקא ברוטשילד פינת ענאתא. כי רוטשילד, וכל הקיץ שדפני ליף המופלאה המציאה, הם דבר ענק, מדהים. אבל בסופו של דבר זו היתה תצוגה של מה שיכולנו להיות. כלומר, תצוגה של מה שאנחנו לא. זו היתה תצוגה של מה שהיה אפשר להיאבק עליו ולהגשים, אלמלא היה את העניין הטורדני הזה, העניין המעיק הזה, השנוי במחלוקת, המפלג. העניין הזה שהעם רוצה לשכוח ממנו. העניין הזה שמסרב להרפות.

אבל העניין הזה לא מרפה, לא חשוב כמה אנחנו סוגרים את האוזניים ומקשיבים רק לחבטות שלנו, הראויות לכשעצמן, בהמלצות של טרכטנברג. אשמים בזה כל האנשים האלו, שלא מרפים. למשל, האיש הזה שכמעט כל העולם הריע לו בעצרת הכללית של האו"ם, ושהתעקש למנות בפירוט את פשעי הכיבוש. לא מרפה. הפלסטינים שמפגינים נגד גזל האדמות שלהם וחוטפים גז מדמיע וגרוע מזה. לא מרפים. הפעילים של סולידריות שייח' ג'ראח וארגונים נוספים שחטפו מכות בענאתא בחג. לא מרפים. העניין הזה עם הבנייה בגילה. לא מרפה. חוק החרם להגנת ההתנחלויות שעבר בכנסת בערך שתי דקות לפני שדפני ליף התנחלה באוהל. לא מרפה.

מזה כשנתיים ללאומנים שמנהלים את המדינה נמאס להתבאס מהביקורת על התהום אליה הם מוליכים אותנו, אז הם השקיעו בלהפוך את "השמאל" לשק החבטות המילולי שלהם. אבל אסור שמי שנמאס להם להתבאס מהפיכתם לשק החבטות הזה יתרפקו על פתרון שווא דומה, ויתמכרו להפיכת טרכטנברג לשק החבטות שלהם. אגב, מי שעושה את הרושם הלגמרי לא מבולבל במציאות הנוכחית, הלגמרי לא מתחמק מהמשך התמודדות חזיתית עם מה שאסור להרפות ממנו, הם הפעילים האמיצים של סולידריות – אלו שספגו חבטות של ממש. לא מילוליות.

הלוואי שהקיץ שהראה לנו את מה שהיינו יכולים להיות, ייתן לנו את התקווה והאומץ לעשות את מה שבלעדיו לא נהיה. מה שדפני ליף עשתה, מוכיח לא את התבונה הטקטית שבהתמקדות בצדק-חברתי-רק-אל-תזכירו-את-הכיבוש, אלא את ההפך: את ההכרח לסיים את הכיבוש, כדי שהקיץ יהיה יותר מאשר עונה. שלא לשמה, אולי בכך המחאה הסטרילית תביא להתמודדות עם העניין המזוהם, הבלתי ניתן לסטריליזציה. באמת שהקיץ היה מופלא, אופטימי, חמצן. אז איך אפשר שלא לגייס את האומץ על מנת לעשות את הנדרש כדי להשיבו, ולא כעניין חולף? איך אפשר שמאות האלפים שהפסיקו להאמין לשקרים החברתיים-כלכליים שמוכרים לנו, ימשיכו להאמין לשקרים בנוגע לסיום הכיבוש? איך אפשר שמי שיצאו להפגין למען עניין צודק, יימנעו מלהפגין למען עניין צודק? איך אפשר שחברה שלמה שזעקה צדק חברתי לא תישמע את המילה "צדק"?

ל-Occupy Wall Street כבר קמו חברים: Occupy LA, Occupy Boston ואחרים. הם יתמקדו בהיבטים כלכליים-חברתיים של החיים המנוולים באמריקה, ואולי הקיץ הישראלי יהווה להם גם מקור השראה, בתנאי שכולנו נוסיף ונזכור לפרגן לאביב הערבי. מחאה כלכלית-חברתית באמריקה? לגמרי הגיע הזמן, ובהצלחה. אבל אנחנו כבר היינו שם בקיץ. אנחנו צעד קדימה. ואת העניין שניסינו לשים בצד, הם מתעקשים משום מה לשרבב ישר לכותרת. אחרי הקיץ, הנה, זה מה שאנחנו צריכים לעשות, ישר בכותרת: Occupy רוטשילד, כדי לעשות צדק.