• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הפרעות בתקשורת

תור הזהב של סדר היום החברתי בתקשורת שוכך. במקום להתרגל לכך, עלינו לשנות את האופן בו מסקרת המדיה מאבקים חברתיים, לרבות המקרר הריק ומאבקי העובדים. יניב בר אילן טוען שזה לא ייגמר אם נמשיך לשדר
יניב בר אילן

חודשי המחאה החברתית נתפשו ללא ספק כחזון אחרית הימים עבור דובריהם של ארגונים חברתיים: המילים פערים חברתיים, עובדי קבלן, הפרטה וכמובן צדק חברתי – שלרוב נתפסות בעיניים עיתונאיות, איך נאמר זאת בעדינות, כאנטיתזה למה ש"מעניין את הציבור" – קיבלו פתאום את עיקר הבמה. זה לא שכתבי הרווחה החינוך או הבריאות לא מכירים או חלילה אדישים למצוקות החברתיות הנ"ל, להיפך. אך הכתבים יודעים היטב כי מאבקים חברתיים רבים לא יעמדו בחסמים המציבים בפניהם עורכים. גם כאן אין מדובר באטימות לב: כפי שהגדיר ד"ר דניאל דור את חלוקת העבודה בין עורכים לכתבים, הרי שכתבים נדרשים להכיר את השטח, את תחומי הכתיבה ומושאיו, והעורכים נדרשים להכיר את הקהל. ולמען הדיוק, את האופן שבו המדיה תופשת את הקהל. העורכים נתונים במערכת סבוכה של לחצים צולבים ובהם השיקול המסחרי הנשען על נוסחת העניין הציבורי.

מסיבת עיתונאים של ראשי המאבק. אז איזו עוולה חברתית נסקר היום?

והנה נפל דבר ומסתבר כי העניין הציבורי אימץ בחום את המחאה החברתית, מהלך שעורר דיסוננס במערכות המדיה השונות: מתוך מבחר עצום של עוולות חברתיות, מה משיק לליבה של המאבק הראשוני על יוקר המחייה? שאלו עצמם עורכים. היתה זו שעתם היפה של כתבי התחומים האמורים שקיבלו קרקע נרחבת לפרסום סיפורים המוכרים להם משגרת היומיום ובדרך כלל נדחים, שעתם היפה של עורכים שתרגמו את כללי המשחק המסחרי לסוגיות רווחה וחינוך.

היתה, משום שכצפוי לא לעולם חוסן. תור הזהב של סדר היום החברתי בתקשורת שוכח. לשמחתנו, לא בשל החמרה במצב הביטחוני כפי שסברו רבים, אלא בתהליך נוסחתי כמעט שכונה כבר על ידי חוקר התקשורת רוברט דאונס כמחזור ההתעניינות בסוגיה. סוגיות חברתיות רבות, טען דאונס, מצויות במעין לולאה תמידית בדעת הקהל ולפיכך לא יזכו לפיתרון נאות. בשלב הראשון הטרום-בעייתי, דעת הקהל לא נותנת דעתה לסוגיה – גם כאשר הסוגיה נוגעת לכולנו, דוגמת יוקר המחייה. בשלב הבא, כתוצאה ממהלך גלוי דוגמת הקמת המאהל ברוטשילד, מופיע גילוי מדאיג – חשיפת המובן מאליו שאיש לא עסק בו בדרך להתלהבות אופורית – התחושה כי הבעיה/יות בדרך לפיתרון בשל הזעזוע בציבורי ואילוץ מקבלי ההחלטות להתערב בנושא.

או אז, מתבררת עלות הפיתרון – לרוב, מורכבותה של הבעיה מעוררת דיסוננס קוגניטיבי בדעת הקהל. הבעיה כואבת, אך הפיתרון מורכב ומחייב מעורבות אזרחית: בתשלום מסים גבוהים יותר, בהמשך היציאה לרחובות. לרוב, אומר דאונס, יבחר הציבור בהכחשה, והתקשורת בהפעילה את חיישני העניין הציבורי תביא לירידה הדרגתית בסיקור הנושא.

חדשות טובות לא מוכרות. צילום מסך ערוץ 2

האם גם על המחאה החברתית נגזר כבטרגדיה יוונית לשרוד בגלות הנצחית של מחזור ההתעניינות בסוגיה? האם "נתרגל" לגלי מחאה קצרים, תקופתיים, שיזכו לאמפתיה ממקבלי החלטות וייקברו בוועדות אנמיות? לא בהכרח.

כולנו כבר מדקלמים את הקלישאה המתגבשת, על כך שהמחאה החברתית ניערה את הציבור הישראלי מאדישותו. קלישאתית פחות, היא הקביעה כי המחאה החברתית עוררה ביקורת חברתית בתוך התקשורת הישראלית: ביקורת נוקבת כנגד הריכוזיות איננה מובנת מאליה בענף ריכוזי כל כך כמו התקשורת הישראלית; במה נרחבת ופרשנית לעמדות הנהגת המחאה ולא רק לקולות המחאה וביקורת נוקבת כלפי דו"ח ועדת טרכטנברג. כל אלה נובעים מאמונה כנה בצדקתה של המחאה, של מי שמהווים חלק מהמעמד הבינוני השחוק ומכירים – הרבה בזכות המחאה – בתפקידם החברתי. את התפקיד הזה ניתן להמשיך גם אחרי שיקופל אחרון האוהלים. המדיה הישנה יכולה וצריכה להוות בית לדיון ציבורי נוקב.

בכדי שזה יקרה, מתחייבים מספר שינויים באופן שבו מסקרת המדיה מאבקים חברתיים שבשגרה:

1. קווים לדמותו של הפרשן הכלכלי. דווקא בארה"ב, מעוז הקפיטליזם, קיימת כבר כמה שנים הכרה בכך שפרשנות כלכלית מבוססת על תפישה אידיאולוגית וזיקה פוליטית. פול קרוגמן, פרשן כלכלי וממנבאי המשבר הכלכלי, מפריד את הפרשנים הכלכליים בארה"ב בהתאם לרקע האקדמי שלהם: "כלכלני המים המתוקים" (בוגרי מוסדות הסמוכים לאגמים) המזוהים עם עמדות שמרניות יותר – ניאו-פרידמניות. ו"כלכלני המים המלוחים" (בוגרי מוסדות בערי חוף) הנתפשים כמתונים יותר – ניאו-קיינסיאנים. זאת ועוד, לתוכניות טלוויזיה המציגות פרשנות כלכלית בארה"ב נטייה כלכלית ברורה ומוצהרת. בישראל, עדיין נתפש הפרשן הכלכלי כאורקל, כאשר קולו יהיה לרוב הומוגני ובעל נטייה ניאו-ליברלית. הגיע העת לומר: פרשנות כלכלית ימנית דינה כפרשנות מדינית ימנית.

2. חדשות טובות לא מוכרות. עמודי הכלכלה לא חסרים דיווחים על עוולות הנגרמות לעובדים. אלא שעוד בטרם הוקם האוהל הראשון, בחרו קבוצות עובדים שלא להסתפק בקיטורים, לקחת את גורלם בידיהם ולצאת למאבק לא פשוט. מחאתם כשלעצמה תקבל במה מכובדת, כל שכן שביתות, אך סיומו המוצלח של המאבק – נעדר לרוב מעמודי החדשות. יאמרו חברי העיתונאים, כי חתימה על הסכמים איננה סקסית כמו מאבק, במיוחד כשזה כרוך במאבק קולני (דרך מגאפונים) ומלווה בשריפת צמיגים. אך בשימור מתכונת כזו, נפקד מהשיח הציבורי דיווח על מקור ההשראה לשינוי חברתי במקום העבודה.

שטרסלר. בישראל, הפרשן הכלכלי עדיין נתפס כאורקל

האם אכן סיום מוצלח של מאבק לא מעניין את הציבור? חישבו על הסיטואציה הבאה: קבוצת עובדים מואסת בתנאי עבודה נצלנים, מצליחה באסיפות חשאיות לאגד את העובדים; משלמת מחיר אישי כבד, נאלצת להתמודד עם סוללות עורכי דין ויועצי תקשורת ששכר המעסיק, יוצאת למאבק עיקש ששיאו בשביתה ובה הם כמובן לא זוכים למשכורת – ומצליחים לשנות דפוסי העסקה שהושרשו במקום העבודה. אלה בדיוק החומרים מהם עשויים סרטים הוליוודיים. אם לא היינו עדים להם בשגרה, היינו משוכנעים כי מדובר בהמצאה סכרינית. אך זה קורה. וסיפורים כאלה בדיוק הם מה שיתדלק את המשך המחאה.

3. לא מקרר ריקמקררים. "לא צריך להיות קומוניסט, סוציאליסט או סתם נאיבי כדי להאמין בחשיבות הסולידרית בחברה כמתכון לחוזקה", כתב בשבוע שעבר גיא רולניק (דה-מרקר, 28.09) בצדק. ואולם, רוב הסיפורים שיעסקו במאבקים חברתיים יתמקדו במקרה הבודד (להלן, המקרר הריק). נכון, הסיפור האישי מעורר הרבה יותר אמפתיה מדירוגי שכר ורצף תעסוקתי, אך מדוע שלא יהווה פלטפורמה לסיפור ההתאגדות: מדוע בחרו העובדים להתאגד? באילו קשיים הם נתקלים? אז יתברר כי אותה סולידריות מקצועית מגשרת על פני רקעים אתניים שונים, דתות ושונות מתורגמת לסולידריות חברתית אמיתית.

4. מי משלם? כרגיל, הציבור. זו בדרך כלל הגושפנקא לכתבות העוסקות בשביתות. ההנהלה והעובדים מתגוששים והציבור בתווך משלם את המחיר. מאותה הסיבה, מאבקי עובדים במגזר הפרטי יזכו לכיסוי תקשורתי מינורי. מחאת יוקר המחייה הזכירה לנו כי גם העובדים השובתים הם חלק מה"ציבור". כישלון מאבקם או הצלחתם יקרינו על מקומות עבודה נוספים. אחד המבחנים המעניינים של התקשורת הישראלית בזמן הקרוב יהיה מידת היכולת לדון בנסיבות ולא רק בתוצאות השביתה. גם כאן העניין הציבורי שהתעורר בחודשי הקיץ כבר קיים – מאבק של עובדי דור א' למען עובדי דור ב'; מלחמת ועד העובדים בהרחבת מעמד עובדי הקבלן. סיסמאות מוכרות מן המחאה ומסעירות לא פחות מסיפורו של האזרח שיאחר לעבודה בשל שיבושים ברכבת, נניח.

***

את תחילתה של רוח המחאה, בין אם מדובר במחאת הקוטג' או במחאת הדיור, מקובל לייחס לפייסבוק. עם זאת, קשה לדמיין את המחאה הזאת ללא התקשורת המיינסטרימית שדיווחה על ה"תופעה" והרחיבה אותה. הדיווח על המחאה בשלביה הטרומיים נבעו מזיהוי הפוטנציאל התקשורתי ומאמפתיה ליוזמים. אותו תמהיל של פוטנציאל ואמפתיה עדיין כאן; ברכבת ישראל, במאבקם של עובדי הקבלן ובמאבק המורים והעובדים הסוציאליים שהופרטו. הוא רק זקוק לקצת דחיפה של המדיה הישנה.

הכותב הוא רכז התקשורת של כוח לעובדים, ומרצה לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה למנהל

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.