• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

ובכלל, לא היתה פרידה

טאהא מוחמד עלי לא יכול היה לדמיין, במציאות כמו בשיר, מפגש, אפילו אם הוא לדו-קרב, שאינו כולל גם שיחה. אלמוג בהר בעקבות מותו של המשורר השבוע
אלמוג בהר

טאהא מוחמד עלי נולד בכפר סַפוּרְיֶה בגליל בשנת 1931. ב-1948 נכבש הכפר על ידי צה"ל, תושביו הפכו פליטים ועל חורבותיו קמה ציפורי. הוא ומשפחתו ברחו בתחילה לדרום לבנון, עם רוב בני הכפר, ולאחר שנה שבו לגליל והתמקמו בנצרת. לימודיו הפורמליים הסתיימו בכיתה ד', אך הוא העמיק בלימודיו האוטודידקטיים כל חייו. בנצרת, לא הרחק מכנסית הבשורה, הקים חנות מזכרות עתיקות הפעילה עד היום. במשך עשורים ארוכים פרסם טאהא מוחמד עלי שירים מועטים, ורק ב-1983 קיבץ את שירתו לספר ראשון, "השיר הרביעי ועוד עשרה שירים". אחר כך פרסם עוד ספרי שירה וכן קובץ סיפורים: "לרמות את הרוצחים" (1989), "שריפה בבית הקברות של המנזר" (1992), "אל, ח'ליף, ונער פרפרים צבעוניים" (2002), "לא יותר" (2005). הוא מת השבוע.

שירתו של טאהא מוחמד עלי התרחקה מן הצורות, המשקלים והכללים של השירה הערבית הקלאסית והניאו-קלאסית, וכן שילבה בתוכה את הערבית הפלסטינית המדוברת, בניגוד להקפדה על הערבית הספרותית הצחה לאורך מרבית ההיסטוריה של השירה הערבית. הוא היה מן המשוררים הפלסטינים החשובים בדורו, ועד לפני יומיים היה הוא מן המשוררים החיים החשובים בארץ הזאת כולה, בכל לשונותיה. עתה עליו להיאבק על מקומו בין המשוררים המתים. בשירתו תופסים זיכרון הנכבה והניסיון להחיות את הכפר שחרב, על דמויותיו השונות, מקום מרכזי (למשל "עבד אלהאדי האהבל"). אלו מעוצבים לא פעם עם מידה של הומור ואירוניה.

בעברית ראה אור ב-2006 מבחר תרגומים לשירתו במהדורה דו-לשונית ("שירים", הוצאת אנדלוס, מערבית: אנטון שמאס). בשנת 2000 ראה אור תרגום לאנגלית של מבחר משיריו, בהוצאת איביס הירושלמית, בתרגומם של פיטר קול, יחיא חיג'אזי וגבריאל לוין, תחת השם "Never Mind". הספר ראה אור מחדש במהדורה נרחבת ודו-לשונית (ערבית-אנגלית), בהוצאה האמריקאית Copper Canyon Press, בשנת 2006. כמו כן פורסמה באנגלית, בהוצאת אוניברסיטת ייל, ביוגרפיה שכתבה עדינה הופמן ("My Happiness Bears No Relation to Happiness: A Poet's Life in the Palestinian Century").

בשירו המאוחר "נקמה" מ-2006, התחולל פירוק מרתק של מושג יסודי זה שזכה למקום מרכזי בסכסוך, על כל רבדיו, האישיים, המשפחתיים, הלאומיים והאנושיים. תחילת השיר עוסקת ברצונו הפשוט של האדם מוכה הגורל לנקמה במכהו: "לפעמים / עולה בי הרצון לערוך / דו-קרב / עם האיש / שהרג את אבי / והרס את ביתי / והפך אותי פליט / בארץ האדם הצרה" (מערבית: ששון סומך).

בהתחלה זאת אנו פוגשים אדם שאביו נהרג וביתו נהרס והוא הפך פליט, והוא מסמן את האדם הספציפי שחולל את כל אלו ומבקש לערוך עמו דו-קרב. הנקמה תהיה תלויה בנצחונו של הדובר בשיר בתחרות הדו-קרב, אך גם אם יפסיד ויהרג תהיה בכך משום נחמה במצבו: "אם יהרוג אותי / אזכה במנוחה / ואם אמית אותו / והנה נקמתי את נקמתי".

אבל מרגע שעולה רעיון הנקמה, יישומו מסתבך: "אבל / אם יתברר לי / בעת הדו-קרב / שליריבי אם הממתינה לשובו / או אב / המניח את יד ימינו / על חזהו, על מקום הלב, / בכל עת שבנו מאחר להגיע – / אזי לא אהרוג אותו, אם / ידי תהיה / על העליונה". האפשרות לממש את הנקמה, ולהרוג את היריב, מסתבכת כאשר מתגלה אנושיותו של היריב, המוקף בני משפחה הקרובים לו ודואגים לו. טאהא מוחמד עלי לא יכול היה לדמיין, במציאות כמו בשיר, מפגש, אף אם הוא מפגש לדו-קרב, שאינו כולל גם שיחה. אפשר לדמיין כיצד הוא משוחח עם מחריב ביתו ושואלו על אמו ואביו.

רשימת הקרובים ליריב, המצדיקים את אי-הריגתו, אינה מצטמצמת לאביו או לאמו, אלא מתרחבת לאחיו ואחיותיו, לאשתו ולילדיו ואף מעבר לכך: "אם יש לו / ידידים ורעים / או שכנים ומכרים / חברים שהכיר בבית הסוהר / או היו שכנים למיטתו בבית החולים / או חברים מימי בית הספר / המתענינים במעשיו / ובכל הזדמנות / מוסרים לו ד"ש".

אבל מה יעשה המשורר אם יגלה שרוצח אביו חסר את כל אלו? "אבל אם יהיה בודד / כענף שנגדע מאילן / לא ידידים, רעים, שכנים / לא מכרים, לא אב, לא אם / ולא שותפים לדרך / אני, הלא, לא אוסיף משלי / למכאובי בדידותו / לסבל גויעתו / לתוגת כליונו. / אסתפק בכך שאתעלם ממנו / אם אתקל בו בדרך, / ואשכנע את עצמי / שעצם ההתעלמות / עצמה / היא סוג של נקמה".

אנושיותו של הרוצח מובלטת דווקא דרך אפשרות עריריותו, אפשרות היותו נתון בעצמו לבדידות, לגוויעה, לתוגה ולכליון. ואז נותרת בידי המשורר אפשרות חדשה המוצגת כ"סוג של נקמה", התעלמות, אפשרות שהיא במובנים רבים למעשה היפוכה של הנקמה, או לפחות ביטול יסוד האלימות המעגלית שבתוכה, אך בשיר, בשל התהליך שאותו עובר הדובר, היא מופיעה כתיקון.

רסיס פלדה שגדל להיות ענן דם

פעמים רבות התחזתה שירתו של טאהא מוחמד עלי לפשוטה, אך היתה זאת על-פי רוב פשטות מטעה, שהסתירה מאחוריה מורכבות רבה, כאבים ומתחים. כך למשל בשירו "איכר" תיאר את עצמו: "איכר / בן-איכר אני / תמימות-אם יש בי / ועורמה / של סוחר דגים" (מערבית: אנטון שמאס). כך ביקש להציג עצמו לפני הקוראים בדמות הפלאח, המשלב את תמימות האם ואת עורמת הסוחר, כדי שיוכל הן לזכור בגעגועים את המציאות, והן להיאבק במציאות שכלל אינה מתגעגעת אליו.

שירתו של טאהא מוחמד עלי הציעה מרשם להישרדותו של המובס, הדבק בחיים ומשלח חצים של הומור וזיכרון מול מביסיו ומול הצופים באדישות בתבוסתו: "ומחר, / מחר, שלא תדע, / אין שיחת טלפון שתתקבל / בארמון כלשהו או בבית-בושת / או באיזו נסיכות כלשהי מנסיכויות המפרץ / שלא תציע מרשם חדש / להשמדתי. / אבל, / כפי שפרח הגרניום מספר / וכפי שהגבולות מצפים, / אני לא אמות / אני לא אמות – // כמו רסיס פלדה / בגודל סכין קפיצית / נעוץ בצוואר / כך אני נשאר – / כתם דם / בגודל ענן / על חולצת העולם" ("טרומבוזה בעורקי הנפט", מערבית: אנטון שמאס). בזמן שכל הטכנולוגיה וכל יושבי הארמונות מגויסים להביא את מותו, הוא מצווה על עצמו להביס את ציפיות הגבולות החדשים ולהישאר, אמנם קטן כרסיס, אך נעוץ במקום הכואב ביותר, עד שבסופו של דבר יופיע בזיכרון העולם כולו, כאותו כתם שלא נמחק, רסיס פלדה שגדל להיות ענן דם.

טהא מוחמד עלי. אנחנו לא תפסנו / ברגע הפרידה / שהיתה זו פרידה / אז מנין יבוא הבכי?"

בשירו המכונן "לא יוצאים", שביטא את רגעי המצור על כפרו ספוריה, זמן שבו "רחובות שוממים… פנים מתפוצצות בלהבות… והמתים גודשים אופק ומפתנים" (מערבית: אנטון שמאס), תיאר את ההמתנה של האנשים בחוץ ליציאת אנשי הכפר, ותהה: "האם אנחנו בפנים כלשהו על מנת שנצא?". סיומו של השיר בא לפני יציאתם בפועל של יושבי הכפר את מקומם, אך דווקא בשל כך היה פסימי וקודר עוד יותר: "וכולם בחוץ מגיפים את היציאות / מברכים את הרודן / מתפללים ומבקשים מאלוהים הכל-יכול / שנמות". בשיר מאוחר יותר, "לא היה ולא נברא", הסביר: "אנחנו לא בכינו / בשעת הפרידה. / שכן / זמן לא היה לנו / ולא דמעות / ובכלל, לא היתה פרידה. // אנחנו לא תפסנו / ברגע הפרידה / שהיתה זו פרידה / אז מנין יבוא הבכי?" (מערבית: אנטון שמאס).

בסופו של דבר עמד גם טאהא מוחמד עלי מול השכחה, והזכיר לעצמו ולה: "ואני, אני אלמלא קווצה משערך / ערמונית כעין צוף החרובים… שהיתה כאן לפנים… לא הייתי חש שיש דבר כלשהו / שקושר אותי לאדמה הזאת" ("ענבר", מערבית: אנטון שמאס), ועמד בהתרסה מול האדמה שרבים קידשו: "בוגדנית היא האדמה / האדמה לא תשמור אמונים / האדמה חסרת מבטחים / האדמה זונה היא / משדלת את השנים / מנהלת בר-ריקודים / עבור המלחים / צוחקת בכל הלשונות / ומלעיטה את מותניה לכל המזדמן. / האדמה מתכחשת לנו, / בוגדת בנו, מרמה". מול הרומנטיקה של קידוש האדמה העמיד את בוגדנותה, אך גם את ריבוי לשונותיה בשעת הצחוק, וסיים את השיר בפניה אל האהובה: "צמתך היא / הסיבה היחידה / שקושרת אותי בחבל תליה אל הזונה הזאת".

מול דמותו התמימה-שמחה, שקול צחוקה רעם בשירים רבים כמו גם במציאות, פרסם "אזהרה", שאולי ביקש שתגיע אל הציידים מבין קוראיו: "אל חובבי הציד / והמשחרים לטרף – / בבקשה, אל נא תכוונו את רוביכם / אל שמחתי. / היא לא שווה את מחיר הכדור / (שיבוזבז לכיוונה) / הן אשר נראה לכם / חינני וקל תנועה / כצביה, / ונס לכל עבר / כחוגלה – / הוא לא שמחה. / האמינו לי – / לשמחתי / אין שום קשר לשמחה" (מערבית: אנטון שמאס). פרדוקס זה, "לשמחתי / אין שום קשר לשמחה", ליווה את חייו שלא ויתרו לרגע על חיות ההווה, גם כשביקש לנסות ולשחזר פרט אחר פרט את העבר המחוק.

ספוריה, 1920~

בשירו "אופטימיות" עיצב דיאלוג בינו לבין צוענייה המזהירה אותו בשל חובותיו שלא נפרעו לבנק הדמעות: "מעט בכיך, סבא, / בילדותך / ודלות דמעותיך / בילדותך ושחר נעוריך / הם אשר / סיבכו אותך בחוב אדיר / לבנקי הדמע / ולקופות הבכי" (מערבית: ששון סומך). המשורר הזדרז להסביר את סיבת אי-בכיו בעבר: "אבל, עלמתי-תמתי, / בילדותי / כמעט שלא היה / על מה לבכות, / בימי עלומי / ושחר נעורי / וראשית אוני / לא היו סיבות לבכי תמרורים / ולדמעות שליש. / הבית היה ביתם / והם דרו בו / והמון השכונה ישבו גם-יחד".

הצוענייה מזהה בכל זאת מקום ל"אופטימית" לגבי אפשרות פרעון חובותיו לבנקי הדמע בזקנתו: "אלא שאני, / אני אופטימית / באשר לך. / ברור לי בתכלית / שעכשיו / כשביתם / אינו ביתם / הכפר נקרע לגזרים / והחבל נִקרע / והתפוררה הסבלנות / ונתפזרה התקוה, / מה שברור לי עתה / שאתה, סבא, / פורץ כלך בבכי / ודמעותיך נגרות. / זהו הדבר שהרגיע אותי / בענינך. / הנה בזקנותך יכולתך אדירה / לקיים את כל התחיבויותיך / יהא זה חוב דמעותיך הישן / ואפלו החדש, סבא. / ולהחזיר עד תום / את מכלול נדריך הישנים / ואלה החדשים".

טאהא מוחמד עלי למד לבכות לעת זקנה, ובשיר "זלזלים נופלים" סיפר על עוד לימוד מאוחר: "וכך שישים השנים חלפו / עד שהבינותי: / אין שתיָה טובה ממַים / ואין מאכל טעים מלחם / ואין ערך ממשי לשום אמנות / אם לא תרבה חדווה / בלב האדם" (מערבית: ששון סומך). את שורות השיר הללו אפשר לקרוא במלוא פשטותן, כמים וכלחם, ולהתמלא חדווה. אפשר גם לתהות מתוכן על שישים השנים, רוב חייו וחיי יצירתו, שבהן לא ידע פשטות זאת של מים ולחם ואמנות שערכה בחדווה שהיא מעניקה.

גירסה מקוצרת של המאמר התפרסמה בוויינט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמי.כ

    לא יותר\ טהא מוחמד עלי

    השינויים שחלו במצבי

    הגופני

    לאחר שדרכה כף רגלי על

    מפתן השישים של שנותי

    היו ספורים ופשוטים.

    סתם כמה שינויים לא יותר:

    לחץ דם מתוק עד כדי סוכרת,

    דלקת שלא מפסיקה להדליק את המפרקים.

    הפרעות כרוניות בהפרשה של יחידת עילית

    מקרב הבלוטות העיקריות.

    בפה מלא אני יכול לומר ששמיעתי כבדה

    והשתבשה ראייתי באופן יסודי דרך

    משקפים עבי-עדשות.

    תלות מוחלטת במקל ההליכה

    אפילו כשאני סתם משתעל.

    נדודי שינה שנדדו אלי מארץ האמגושים,

    מנדנדים בלי הפסק בלילה שחור כזפת

    ארוך יותר משערן של שישים שידות רעות.

    סתם כמה שינויים כפי שאתם רואים.

    אה, שכחתי: וגם תשישות שלא תמוש

    מן השריר המופקד על השמחה בליבי.

    כמו כן, כדאי לשים לב לתופעה מעניינת,

    כגון השימוש שעשיתי לעיל בביטוי

    "בפה מלא"

    והיה צריך לומר

    "בפה ריק משיניים"

  2. רתם אילני

    מי אם לא אתה, אלמוג, תכתוב לזכרו של משורר ואדם כה מיוחד ואנושי. אני מקווה ששיריו ייקראו שנים רבות אחריו וילמדו אותנו מעט ובצניעות איך לחיות כאן בלי לשכוח