תשכחו מעם הנצח

בשבוע שעבר פירסמתי כאן מאמר בו ביקשתי לנתח את השפעתה של המחאה על מדיניות הממשלה, על השיח במערכת הפוליטית ועל השיח הציבורי בישראל. במאמר זה אנתח את אופיה של תנועת המחאה עצמה. הסיסמה המרכזית של הקיץ האחרון היתה "העם דורש צדק חברתי", וממנה נגזרות שלוש שאלות עיקריות: מיהו אותו "עם"? כיצד הוא "דורש"? ומה זה "צדק חברתי"? במאמר זה אציג את התשובה שלי לשאלה הראשונה.

בקיץ האחרון עברה המלה "עם" רפורמה מרחיקת לכת. כשבקיץ 2005 יצאו לרחובות חסידי מועצת יש"ע וזימרו "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", הם התכוונו לעם במשמעות הלאומית, בהנגדה לעם הפלסטיני. אך כשבקיץ 2011 יצאו לרחובות מאות אלפי מפגינים בקריאות "העם דורש צדק חברתי", הם יצרו הגדרה שונה למושג. הרבה בהשראת המהפכות בעולם הערבי, הם דיברו על עם במשמעותו המעמדית, בהנגדה לטייקונים ולשחיתות הפוליטית.

יש בכך משום אירוניה פוליטית. נתניהו תמיד הקפיד להשתמש ביד רחבה במונח "עם" כדי להצדיק את מדיניותו הביטחונית: הוא כינה עצמו "מנהיג חזק לעם חזק", והוא דרש מהפלסטינים להכיר בישראל כ"מדינת העם היהודי". אלא שדווקא ההתנגדות למדיניותו הכלכלית היא שהצליחה להכניס את "העם" למרכז השיח הפוליטי, במשמעותו המעמדית – כמו במילים הותיקות של האינטרנציונל: "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב".

אז מיהו אותו עם? תנועת המחאה התחילה דווקא בלבה של ישראל הראשונה, בשדרות רוטשילד. המוחים הראשונים הם בניהם ונכדיהם של מי שהיו בעבר האליטה הישראלית, אך עשורים של הפרטה הביאו לירידה קיצונית ברמת החיים שלהם (מה שדוברי המחאה כינו "קריסת מעמד הביניים").

אך המחאה לא הייתה יכולה לזכות להצלחה חסרת התקדים שלה אילו היתה נותרת בגבולות שדרות רוטשילד. סקר של ערוץ 10 חשף כי במחאה תומכים 85% ממצביעי הליכוד, 78% ממצביעי ש"ס ו-50% ממצביעי הבית היהודי. יום לאחר הפגנת ה-500 אלף הלין דרור אידר, פרשן ב"ישראל היום", על כך שבעצרת ההמונים בתל אביב הוא לא פגש תושבים מהפריפריה. ואכן, הם לא הגיעו להפגנה בתל אביב. תושבי הפריפריה יצאו להפגין בפריפריה, בקנה מידה שטרם נראה כמותו.

כדאי להתמקד ביחסן של שתי קבוצות חברתיות אל המחאה החברתית: המתנחלים והערבים. אחת השאלות שחזרו על עצמן במסגרת סיקור המחאה בתקשורת היתה: מדוע המתנחלים לא מצטרפים אליה? מדובר על ציבור מאורגן שיודע לצאת לרחובות, ועשה זאת פעמים רבות בעבר. ועם זאת, בקיץ הזה המעורבות היחידה של מועצת יש"ע במחאה הייתה ביקור מתוקשר של היו"ר דני דיין במאהל ברוטשילד. בנוסף, ברוך מרזל וקומץ כהניסטים הקימו אוהל בשדרות רוטשילד, חילקו חומרי שטנה נגד ערבים ומהגרי עבודה, הלכו מכות עם פעילי מאהל הדו-קיום והסתלקו אחרי זמן קצר. לא בדיוק מחאת המונים.

הסיבה העיקרית לחוסר המעורבות של המתנחלים במחאה החברתית, היא פשוטה: אין להם אינטרס מטריאלי בהצלחתה. כדי לממש את חזון ארץ ישראל השלמה, יצרו ממשלות ישראל לאורך השנים מדיניות העדפה קיצונית של ההתנחלויות: זהו המקום היחידי בו הממשלה בונה דיור ציבורי. בנוסף, ההתנחלויות זוכות להעדפה בתקציבי רשויות מקומיות, להקלות במיסים ולסבסוד של מוצרים. במצב כזה, אין שום סיבה למתנחלים לצאת להפגין נגד יוקר המחייה – הם פשוט לא מרגישים אותו. אם נצרף לכך את העובדה שהמחאה הזאת יוצאת נגד הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, נוכל להבין את הסתייגותם של המתנחלים ומנהיגיהם ממנה וממטרותיה.

בקרב הציבור הערבי, לעומת זאת, נפל גל המחאה על אוזניים קשובות. מצוקת הדיור ביישובים הערביים קיצונית עוד יותר מאשר באחרים, והעוני והאבטלה ביישובים אלו העצימו את השפעת עליית המחירים על התושבים. בשבועות הראשונים למחאה לא הצטרפו אליה מפגינים ערבים. ההפרדה הלאומית, שהממסד הישראלי שוקד על קיומה, מצליחה להקטין את ההשפעה ההדדית של תהליכים פוליטיים ותרבותיים בין הציבור היהודי והערבי.

אולם מקץ כשלושה שבועות של מחאה, חילחל המאבק אל מעבר לחומת ההפרדה המדומיינת בין היהודים והערבים. מאהלים הוקמו ביישובים ערביים ובשכונות ערביות, הפגנות התקיימו בנצרת וביישובים אחרים, ובערים המעורבות מפגינים ערבים הצטרפו להפגנות והעצימו אותן. המאהלים הערביים לא הסתפקו בדרישותיה הכלליות של המחאה, אלא העלו דרישות ייחודיות משלהם – בעיקר נגד מדיניות האפליה בדיור ונגד היעדר תוכניות מתאר ביישובים הערביים.

מי שהשתתף בהפגנות בחיפה, יכול היה לראות בזמן אמת את תהליך הפיכתה של המחאה ליהודית-ערבית: הפגנת הענק הראשונה בעיר התקיימה על רכס הכרמל, ועל הבמה נאם רק דובר ערבי אחד. ההפגנות הבאות התקיימו בתוואי שכלל שכונות יהודיות וערביות, ובעצרת שבסיומן הייתה השתתפות שוויונית של דוברים יהודים וערבים, לרבות נציגים מהמאהלים בשכונות ואדי ניסנאס והדר. כל הפגנה הייתה גדולה מקודמתה, וככל שהצטרפו יותר מפגינים ערבים, כך גם למסרים נגד שכר הדיור הגבוה הצטרפו מסרים נגד הרס הבתים והאפליה.

בישראל של היום, אין זה דבר מובן מאליו. בתוך גל הגזענות של השנים האחרונות, אין הפתעה נעימה יותר מאשר לגלות שהסופרים עודה בשאראת, סלמאן נאטור וסייד קשוע זוכים לתשואות המונים ממאות אלפי-מפגינים ומתייצבים בלב הקונצנזוס הישראלי, בעוד שנתניהו ושטייניץ נאלצים להיכנס לעמדת מגננה.

על אף כל האמור לעיל, אי אפשר כמובן לצייר תמונה אוטופית של המחאה. תנועת מחאה נולדת מתוך הדפוסים החברתיים שנגדם היא יוצאת, ולכן גם בתוך תנועת המחאה עצמה מתקיימים דפוסים של הכלה והדרה שקובעים מי נמצא במרכזה ומי בשוליים שלה.

אחת הדוגמאות הבולטות להדרה בתוך תנועת המחאה היא מגדרית: מגורים באוהל הם מקום בו נשים פגיעות יותר להטרדה מינית; רבים מהמאהלים הוקמו באזורים בהם נשים מרגישות שלא בנוח להסתובב בלילה; במאהלים שונים הייתה התעלמות מקולן של נשים ומהתרומה שלהן לוויכוחים על דרך המאבק; מאבקים חברתיים חשובים כמו המאבק נגד סגירת המקלטים לנשים מוכות והמאבק נגד אי-תקצוב מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, לא הובלטו במסגרת המחאה ולא זכו להיכנס למסמכי הדרישות שהופנו אל הממשלה.

היו אמנם ניסיונות ממשיים להתמודד עם ההדרה המגדרית: בעצרת הראשונה בתל אביב דיברו רק נשים, במאהל בשדרות רוטשילד נערכו סדנאות בנושא הטרדה מינית והתמודדות איתה, במאהלים שונים התקיימו כללי דיון פמיניסטיים באופן מודע. אף על פי כן, לא ניתן למחוק את העובדה שדפוסים לא שוויוניים של הדרת נשים התקיימו גם בתוך המחאה שלנו. לא ניתן למחוק גם דפוסים אחרים של הדרה: רבות מן ההחלטות הכלל-ארציות התקבלו במרכז, מבלי להתחשב בעמדת מאהלי הפריפריה. כמו כן, שילוב האוכלוסייה הערבית במחאה נתקל בתלונות על כך שהם "מכניסים פוליטיקה" (כאשר הדרישות של המפגינים היהודים הן לכאורה "א-פוליטיות"), וגרר ויכוחים קולניים בין הפעילים.

על אף הביקורת, יש לזכור: בקיץ 2011 התרחשה המחאה הגדולה בתולדות האומה. העם יצא לרחובות. עם הארץ, יהודים וערבים יחד, תוך התגברות על החלוקה הלאומית. את ההשלכות הפוליטיות של המעשה הזה נבין רק בעוד מספר עשורים, אבל את חשיבותו אפשר להבין כבר עכשיו. במאמרים הבאים אעסוק בשאלה של האופן בו העם "דורש צדק חברתי", ומהו אותו "צדק חברתי" אותו הוא דורש.