בזיעת אפיך תאכל לחם

האמירה הברורה הזאת שעבודה קשה תביא לכך שבני אדם יוכלו לספק את צרכיהם הבסיסיים, רחוקה מאיתנו בישראל של 2011. עדית לב טוענת שהתמקדות המחאה בזכויות עובדים ושינוי מבנה שוק העבודה תחבר אותה למצוקות של קהלים נרחבים
עדית לב

המחאה לאן? היא שאלה שעולה באופן תדיר בזמן האחרון. מאבק יעיל מתמקד בנושא אחד שלוקח אותו קדימה בכל שלב. בשלב ההתחלתי, הדיור כנושא בוער היה בחירה נבונה למאבק החברתי המוצלח ביותר שידענו. כעת רצוי להתמקד בשורש של הבעיות החברתיות על מנת לשמר את להבת המאבק.

אחד הגורמים היסודיים של מצוקות חברתיות רבות הוא מצבם של עובדים ועובדות שמבנה שוק התעסוקה בישראל מותיר אותם מוחלשים ולא מתוגמלים כראוי. נושא זה גם כמעט שלא קיבל התייחסות בפרסומי דו"ח טרכטנברג. במאהלי אין-ברירה רבים ברחבי הארץ ניתן למצוא אנשים, ובעיקר נשים, העובדים קשה לפרנסתם אך עדיין לא מצליחים לקיים את משפחותיהם ולהבטיח להן קורת-גג סבירה. זו עדות למשקל של תעסוקה פוגענית ביצירת מצוקת הדיור. אם כן, התמקדות בזכויות עובדים ושינוי מבנה שוק העבודה תחבר את המאבק למצוקות של קהלים נרחבים.

כאשר אלוהים מגרש את האדם הראשון מגן עדן, שם סופקו לו כל צרכיו, הוא דן אותו לחיים בהם "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית, ג' יט'). אנחנו תמיד זוכרים את החלק של המאמץ להגיע ללחם כאשר אנחנו חושבים על הפסוק הזה, אבל יש בו עוד דבר, יש בו אמירה ברורה שלאדם יהיה לחם. הלחם הזה הוא דימוי לאוכל, לדיור ולכל צרכי החיים. האמירה הברורה הזו שעבודה קשה תביא אדם לכך שהוא יוכל לספק את צרכיו הבסיסיים, רחוקה מאיתנו בישראל של 2011.

ההוצאה המשפחתית הממוצעת של משפחה בישראל עומדת על 13,400 שקל לחודש, בעוד שההכנסה החודשית הממוצעת היא 12,020 שקל – כך שמשפחה ישראלית ממוצעת חיה במינוס חודשי קבוע של 1,470 שקל. כאשר מדובר על מקבלי שכר מינימום המצב כמובן קשה יותר, והמשמעות היא שאנשים לא מצליחים לרכוש את כל הצרכים שלהם משכר עמלם.

כל זה הופך להיות משמעותי יותר כאשר מבינים שבמדינת ישראל 40.5% מהעובדים מרוויחים עד 4,000 שקל, ועוד 20.7% מרוויחים בין 4,000 ל-6,000 שקל. עד היום אני לא מצליחה להבין איך הנשים והגברים שאני פוגשת במרכז הזכויות של רבנים למען זכויות האדם בחדרה, שמשרת אוכלוסיות מוחלשות, מצליחים לחיות מהסכומים הנמוכים אותם הם מרוויחים; האמת המרה היא, שאי אפשר באמת לממן את כל הצרכים הבסיסיים ולכן מחסירים הרבה מהם, למשל לא רוכשים את כל התרופות שאדם צריך.

האם שכר המינימום בישראל אכן מספיק לצרכי הקיום הבסיסיים ביותר? גם אם נניח לרגע שכן, עדיין ישנה עוד בעייה מהותית שתיאר כאן ד"ר שלמה סבירסקי: "[חוק] שכר המינימום שואל מהו המינימום הנדרש לצרכי הקיום הבסיסיים ביותר, ולא מה נדרש לו לאדם כדי להתקיים בכבוד. אך האם רק מזון, לבוש וקורת גג דרושים לאדם או שמא גם השכלה, יצירה, הנאה מן העולם והענקת חינוך איכותי לילדיו?" כך הופך חוק שכר המינימום לצורה של החלשת קהילות שלמות.

מעבר לשכר המינימום ישנן עוד לא מעט סוגיות מהותיות בשוק התעסוקה, שיש לעסוק בהן על מנת לאפשר לאנשים עובדים במדינת ישראל חיים הגונים:

1. העברת עובדי קבלן במגזר הציבורי להעסקה ישירה.

2. הגברת האכיפה של חוקי העבודה.

3. יצירת היצע משמעותי של משרות שהכנסה ראויה בצידן, בפריסה גיאוגרפית נרחבת.

4. יצירת אופק תעסוקתי ראוי ע"י טיפוח תנאים מתאימים, הכשרה ותמריצים.

5. הכרה בזכות לסיוע מהמדינה ביציאה לעבוד.

6. הנגשת והוזלת התחבורה הציבורית.

7. השקעה בחינוך.

לרשימה הזאת, לצערנו, אין זכר בתוך המלצות טרכטנברג.

המיסגור של המחאה כמחאת עובדים ומחפשי עבודה מסיט את הדיון מתביעות לתקציב מהממשלה, הנחשבות לחלק מתרבות ה"מגיע לי". לתביעות לתיגמול הוגן על עמלינו שהן במובהק עניין של הוגנות ביחסים הכלכליים שבין עובדים ליזמים ובעלי הון. המצב בו העבודה מקבלת את פירורי הצמיחה הכלכלית מותירה שכבות נרחבות במצב של מצוקה תמידית, ההופכת את העובדים לשקופים וחסרי קיום מהותי. אנחנו דורשים לחזור למעמד של שותפים; לחזור למעמד האנושי, הכולל הכרה בצלם האנוש והאל שיש בכולנו, ומתוך כך אנו זכאים להיות חלק מתעסוקה הוגנת וראויה, ועל כך נאבק!

הכותבת היא מנהלת תחום צדק חברתי של רבנים למען זכויות האדם, פעילה במאהל אודיטוריום בחיפה וחברה בקואליציה של ארגונים למען תעסוקה הוגנת

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אילת

    המשכורת שלי אינה שכר מינימום. עם זאת, היא קפואה במקום כבר שנים, ללא סיכוי להעלאה באופק, ומשנה לשנה היא שווה פחות מול ההוצאות הגדלות. שכר דירה לבדו לוקח יותר מחצי מהנטו.
    העלאת שכר המינימום אינה מספקת – שכרי, כמו של הרבה במגזר הפרטי שמרוויחים מעל המינימום אך עדיין מעט, לא ישתנה. צריך שהשכר יעודכן מדי שנה בהתאם לעליית המחירים.

  2. מאיר עמור

    המבחן לרלוונטיות של המחאה החברתית מורכב מהדרישה לשינוי חברתי בשלושה תחומים. ראשית, רפורמה אגררית בה משטר האדמות בישראל ישונה מהקצה לקצה ממה שהוא היום (רפורמה באדמות הקיבוצים, המושבים ותיקים וצעירים, חיסול המועצות האיזוריות). שנית, רפורמה בשכר שעל פיה עובד/ת יוכלו לספק חינוך אקדמי לילדיהם (לבטח כששני בני הזוג עובדים). שלישית, תוך 10 שנים 50% מהפרופסורים/ת באוניברסיטאות יהיו "לא אשכנזים/ת). עד עתה שום "ועדה" ושום "דו"ח" לא אמרו את הדברים הישירים והמדידים הללו. יש וצריך לקשור את הדרישה לשינוי עם שירות צבאי. בלי שינוי אין שירות צבאי.
    מאיר עמור

  3. אפרת

    תומכת בכותבת – עדית לב.
    את משמשת קול לרבים מאיתנו.

    אכן:
    "מעבר לשכר המינימום ישנן עוד לא מעט סוגיות מהותיות בשוק התעסוקה, שיש לעסוק בהן על מנת לאפשר לאנשים עובדים במדינת ישראל חיים הגונים:
    1. העברת עובדי קבלן במגזר הציבורי להעסקה ישירה.
    2. הגברת האכיפה של חוקי העבודה.
    3. יצירת היצע משמעותי של משרות שהכנסה ראויה בצידן, בפריסה גיאוגרפית נרחבת.
    4. יצירת אופק תעסוקתי ראוי ע"י טיפוח תנאים מתאימים, הכשרה ותמריצים.
    5. הכרה בזכות לסיוע מהמדינה ביציאה לעבוד.
    6. הנגשת והוזלת התחבורה הציבורית.
    7. השקעה בחינוך.
    לרשימה הזאת, לצערנו, אין זכר בתוך המלצות טרכטנברג."

    ובמיוחד תמיכה מוחלטת בפיסקת הסיום !!

  4. אורלי בנימין

    מאד מסכימה ותומכת בקריאה להפוך את המאבק למאבק משותף של עובדות ועובדים. יחד עם זאת רציתי להזכיר:
    החל מתחילת שנות ה- 80 השיטה המשפטית במדינות מפותחות מתנה יצוא במכרוז ותחרות על הפעלת שירותים ציבוריים ביותר ויותר תחומים. מבחינה זו הפרטה, מיקור חוץ והעסקה מתווכת (דרך צד שלישי) אינם נוגעים רק לעובדי קבלן אלא הינם שיטה מתרחבת של נישול עובדים מזכותם לייצוג מול מעסיקים. חוזים בין לקוחות פרטיים לספקים כמו גם בין המדינה וספקים מנסחים את עומס העבודה על עובדים, תנאי הבטיחות ותנאי העסקה ללא שקיפות וללא מו"מ עם נציגי איגוד העובדים. יצוג עובדים (ובמקרים רבים גם יצוג צרכנים) במו"מ על חוזים אלו חייב להיות דרישת יסוד בכל מאבק חברתי לשינוי השיטה המרוששת עובדים ובמיוחד עובדות.