התנועה הסבתאית

הסופר משה סקאל מייצג דור אשר לאט אך בבטחה מגלה את סבא וסבתא שלו, המעניקים לו את קולו וזהותו בעולם בין פריז לקהיר. שחר-מריו מרדכי עם ביקורת על הספר "יולנדה"
שחר-מריו מרדכי

בספר שיריה של דליה רביקוביץ, "אהבה אמיתית", פונה המשוררת אל סבתהּ ומבהירה: "סבתא, אני מתכוונת אלייך,/ הסבתא האירופית, לא הסבתא השנייה" ("היתה בינינו הבנה"). לסבתא הזאת בדיוק, האירופית, מתכוון גם משה סקאל בספרו, "יולנדה", על אף שיולנדה האירופית אינה אירופית כלל ועיקר. היא ילידת קהיר, אליה הִגרו הוריה מירושלים ומחלב. כך שאירופאיותה הינה תוצר של שייכות נפשית, לא בהכרח פיסית. ובלשונו של הסבא ז'ורז': "חשבתָּ שהיו רק פרענקים בקהיר, מומו? אז תדע לך שלא" (עמוד 64).

אבל מומו, המספר שאינו אלא בן דמותו של המחבר, עומד על ה"פרדוקס" עוד בתחילת הרומן: "מהצד של יולנדה אני תוצר מובהק של האימפריאליזם. הצרפתית שלה, שאפשרה לה לחיות בעיר הולדתה בניכור גמור לסביבתה הערבית, היא אותה תרבות שהביאה אותי יום אחד לפריז וקבעה מבחינות רבות את האדם שאהיה" (עמוד 24). מומו, אם כן, הולך בדרכי יולנדה, ועל אף שתעודת הלידה מורה על הלבנט (תהא זו קהיר או תל אביב), הרי שתהודת הנפש, אין ספק בכך, "מְאוֹרֶפֶּת".

בשיחה, שניהלתי עם דוד וינפלד לפני כחצי שנה, הסב וינפלד את תשומת לבי לאבחנתו של אבות ישורון, כמדומני, בנוגע לנתן זך. זך, כך על פי האבחנה, "אֵרֵפּ" את השפה של השירה העברית. סקאל "מְאַרֵפּ" את הזהות הלבנטינית. אבל בל תטעו. סקאל אינו מכריע בין זהות אשכנזית לזהות מזרחית כאילו יש תחרות ביניהן על לבו. הרי סבתא נור, "הסבתא השנייה" אם לעשות שימוש בציטוט של רביקוביץ, תובעת גם תובעת את מקומה בעלילה, ולא פעם אף גונבת את ההצגה. היא, בעצם, אינה מוכנה להיות "הסבתא השנייה".

יולנדה מעולם לא שבה לקהיר, בה נולדה, ומעולם לא תרה את פריז, אותה חלמה. צילום: Zanthia, cc by-nc-sa

לא מדובר כאן בשסע העדתי, שלתוך הקונבנציות השחוקות שלו נשאבת החברה הישראלית מזה שנים. לא. סקאל מחבק את שתי הזהויות גם יחד, אך באורח פרדוקסלי הוא מתקשה – ממש כמו יולנדה – להגדיר את זהותו ומקומו בתוך מרחב הישראליוּת, שהוא ספֵק כּור היתוך ספֵק פלורליסטי. מומו מעמיד דברים על דיוקם: "מהצד האחר שלי, הדמשקאי, יש בי כמיהה אדירה להיות בן המקום, כמו סבי בזמנו. סבא מנשה אמנם לִמד בדמשק צרפתית לפרנסתו, באליאנס, אך עד מהרה נטש את ההוראה והלך לעבוד בבורסה של דמשק….ובזכות קשריו המצוינים הצליח להשיג ב-48' אשרת יציאה ללבנון, שם שהתה המשפחה כשנה לפני ההגירה הסופית – לישראל". (עמוד 24). למה מתכוון מומו באמרו: "להיות בן המקום כמו סבי בזמנו"? והלוא סבו, מנשה, היה בן המקום בדמשק כשם שהיה בן המקום בתל אביב. ובעצם, מה שהיה בגדר הגירה סופית לסבא מנשה נפתח מחדש בעבור הנכד. הגירה היא שוב אופציה שלגיטימי לפלרטט איתה.

אני חושב שאפשר לברך את הספרות הישראלית בברכת מזל טוב. משה סקאל מייצג דור אשר לאט אך בבטחה מגלה את הסבא והסבתא שלו. זאת בניגוד לדליה רביקוביץ, שכותבת לסבתהּ: "הסיפור שלנו/ יש בו פרטים שהשתיקה יפה להם,/ מוטב להשאיר כתמי שכחה על דברים שארעו בעבר". בנקודה זו נפרדות הדרכים של רביקוביץ מזה וסקאל ובני דורו מזה. בעבור סקאל חובה לחשוף את הפרטים שמאחורי מסך השתיקה ולהסיר את כתמי השִׁכחה, או שמא: ההשכחה. ברכת ה"מזל טוב, נולדה לך סבתא" במקומה. זאת משום ששירת וסיפורת האני של העשורים האחרונים, אשר כמו פנתה עורף לשירת וסיפורת האנחנו מדור תש"ח והפלמ"ח, שָׁבָה אל האנחנו הזנוחים בגלגול חדש דווקא כדי למצוא את שרשי האני.

כלומר: לא עוד – או לא רק – עיסוק אובססיבי באני תוך זניחת הקשר המשפחתי של שושלת הדורות אלא הרחבת טווח הראייה. הפריזמה מתרחבת אל מעבר לחדר האינטימי ומעבר לבית אבא אל בית סבא וסבתא. למעשה, הסיפור של הסבא והסבתא הוא שמעניק לנכד את קולו, את זהותו ומקומו בעולם. הקול של סבא וסבתא משיב לנכד את נופיהם ואת הזכות לתור אותם ולנכס מחדש את מראם וניחוחותיהם. לא בכדי בוחר מומו לתרגם לצרפתית את שירה של לאה גולדברג על האורנים הליטאיים, שכן "בצל הארנים האלה/ כל ילדותי שקמה לתחייה". וזוהי – בשינוי אדרת – הילדות של יולנדה ה"פריזאית" מקהיר. כשהיא מדדה ברחובות תל אביב ורגלה החולה נגררת על המרצפות, מספר הנכד ש"פתאם אין לה מושג מה היא עושה כאן בכלל. היכן נופי ילדותה?…היכן הפירמידות…היכן הבניינים המפוארים של רחוב סולימאן פאשה?"

יולנדה מעולם לא שבה לקהיר, בה נולדה, ומעולם לא תרה את פריז, אותה חלמה. אבל המימוש הספרותי הכפול של זכות השיבה של הסבתא הן לנופי ילדותה והן ללב הספרות העברית שלא בדלת האחורית, הוא מהלך שיש לעמוד עליו היטב. אצל סקאל סבתא ניצבת בחזית העלילה. לא ברקע. והרגל החולה של סבתא יולנדה כמו הרגל הקטועה של סבא ז'ורז' מסמלות הגירה, שֶגם חוֹלִי בצידה. וכך החולי בדרכי השתן אצל מומו הנכד. לבריחת השתן דווקא במטבח של בית ההורים או לתוך סל הניירות של מנהל בית הספר, כשסמלו של בית הספר נמחק, יש משמעות. לכן מחוקים/לא מוזכרים שמות ההורים והמנהל, בעוד שמות הסבים והסבתות נישאים בגאון.

התמזגות כמעט-טוטאלית עם הסבתא, עד כדי מגע פיסי. צילום: Jhawk, cc by-nc-nd

זוהי פעולה מכוונת של מחיקה או של השתנה בקשת על מקורות הסמכות (ההורים והמורים), שכמו קושרים את מומו למקום ושוללים ממנו שורשים. פריז, אם כן, מסמלת משאת נפש לצורך התחקות אחר השורשים. בהקשר זה יש לציין שהרומן היפה ושובה הלב של סקאל אינו נעדר הומור וקריצות עין שובבות. כשנפש המספר נקשרת בנפשו של פסנתרן ישראלי שהכיר בפריז, מתוודה יולנדה שתמיד חשבה שיחיה עם משורר. זה כנראה המשורר שבספרו "מיעוט" כותב כיצד מילט את נפשו מ"שדה המוקשים" של הארץ ו"שבתי לאירופה" כי "לנו יש פריז, יש לונדון, יש ברלין" ("מיעוט", דורי מנור). אלא שהחולי רודף אחר מומו הסופר עד פריז, והוא מוצא עצמו קודח מחום, כשדווקא ישראלי בפריז (שאולי) מסייע לו להחלים. ואולם דווקא בשנאה התהומית שמפַתח שאולי לפריז, שהיתה לבית חדש עבור מומו, מסתמן הכיוון. הרי לבסוף הסופר (מומו) והפסנתרן (ובעצם גם המשורר) שבים לישראל, וכמאמר אצ"ג "לוחשים אהבה אל חולות וטרשים בכנען". איך ניתן להסביר פרדוקס כזה?

אחד ההסברים טמון, אולי, בכך שהסבא והסבתא בִּקשו להיות דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה. אבל מעשי ידיהם טבעו בים עם הכשלון המפואר של הגשר, קרי דור ההמשך, כפי שמעידות תוצאות מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. אך סמלי הוא שמומו נזכר בגשר כָּרות, שנבקע באמצעו, בַּשעות בַּן חיכה לאמו שתגיח עם מכוניתה מעיקול הרחוב. אם כן, מה נותר לנכדים, הדור השלישי, ילידי שנות השישים, השבעים והשמונים? אולי לומר שירה ואולי להביט במבוכה על ארץ ציון, כשעין לגלוּת צופיה. לכן החזרה אל הסבא והסבתא, לנקודת המוצא, היא מהלך טבעי, הכרחי ובלתי נמנע כדי לגבש את הזהות ולהבין את המקום במרחב.

לא מן הנמנע שזו אופציה שלא היתה קיימת עבור ההורים, משום שמֵרבים מהם נשללה הזכות להכיר את הסבא והסבתא. ובכל זאת מעניין שהסבתא היא דמות רקע אצל עמוס עוז וא.ב. יהושע. למשל, ודוצ'ה המופלאה ב"המאהב" ליהושע; לכאורה – הזויה, למעשה – רואָה נכוחה. אצל עוז הסבתא "מזמזמת לעצמה ניגונים שהביאה עימה ממקומות שבהם חייתה כנראה בלי אימת המִקרוֹבּים", שהרי גם סבתא של עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" (עמוד 98) היתה אובססיבית להיגיינה כמו יולנדה של סקאל. אך אצל סקאל קורמת תנועה אחרת, עזה יותר, שאולי ניתן לכנותה "התנועה הסבתאית".

כי הנה, הסבא והסבתא פורצים לקדמת הבמה ולחזית העלילה דרך יוצרים צעירים, מזרחיים או מזרחיים-אירופאיים, כמו משה סקאל ואלמוג בהר ("אני מחפש את פני סבא בפני/ לראות אם נותר בי זכרונו", כותב בהר, שסבו האחד מזרחי והאחר אירופאי, ב"צמאון בארות") או כמו יעקב ביטון ("אינה דדה"), יקיר בן-משה ("שיר תשובה" ב"מטעם" 25) וגם אני לא יכולתי להימנע מעיסוק בסבתא רוזה וסבא מריו ובסבתא שרה וסבא יום טוב בספרי "תולדות העתיד". בעצם "שיבת הסבתא" מן המזרח היא סוגיה שדורשת עיון מעמיק יותר, וכבר אמר א.ב. יהושע ש"בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד", והחרה-החזיק אחריו דרור משעני, שהוא גם העורך של "יולנדה".

מה שמייחד אולי הן את ביטון והן את סקאל הוא ההתמזגות הכמעט-טוטאלית עם הסבתא עד כדי מגע פיסי. ביטון לובש את תחתוני הסבתא; מומו היה הנכד היחיד שהורשה להתקרב לשולחן הטואלט, עליו הונחו קופסאות המסרקים, הרולים וכלי האיפור. ויתרה מכך: ביטון מתוודה כיצד רצה להכניס את היד לגוף כדי למצוא את נפשה של סבתא; מומו ליטף את "העור הרפוי במעלה זרועה", ופעם אחת כשחשבה שהוא ישן והחליפה חולצה, צפה בשדיה ה"מנוקדים בשתי פטמות סגולות. השדיים היפים ביותר בעולם" (עמוד 21). הפרובוקטיביות שבַּיסוד האירוטי, ניתן לשער, אינה אלא הרובד החיצוני בלבד. מה שחותר תחת הקשר הגופני הזה נובע מהמשבר אליו נקלעה החברה הישראלית, שבעטיו מבקש ה'דור השלישי' להיכנס תחת כנפי הסבתא שתהא לו גם אם ואחות. ובעיקר מקלט.

יולנדה

מאת משה סקאל

הוצאת כתר, 2011

217 עמודים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עמוס

    יש הרבה מה להגיד על התופעה בכללותה, שבה סבא וסבתא קמים לתחייה כ"שלילת השלילה" (הגולה, המזרח, הדת, היום-יום) – מול הכחשות, הלעגות, הדחקות, דה-לגיטימציה וכפייה מסלפת של זיכרון רשמי וסיפור-על לאומי על הזכרונות הכי אינטימיים.

    בהקשר הזה אי אפשר להתעלם מספרו של יוסי סוכרי מספרו המרשים והחלוצי של יוסי סוכרי "אמיליה ומלח הארץ" שהציג סבתא מזרחית מסוג אחר, ושדמותה מהדהדת אצל סקאל…

    וכמובן,שווה להיזכר בשיר היפה של אסתר ראב על ה"סבתות בירושלים", שסיומו אינו זקוק לפירוש –

    סבתות קדושות בירושלים,
    זכותכן תגן עלי.
    עלה ריח בגדיכן באפי,
    ריח נרות-שבת ונפטלין.

  2. סבא צעיר שמצא את מקומו הרחק מישראל

    המרחב הזה חמים, אבל גם חונק. כל יוזמת שלום נחנקת בו באיבה. יוזמה עולמית לא מוצאת כאן מקום. כאן גררה הרגל הבריאה את הרגל החולה שנים, על מרצפות הבטון האפור של מדרכות תל-אביב.

    דליה רביקוביץ צדקה, כשכתבה: "הסיפור שלנו / יש בו פרטים שהשתיקה יפה להם / מוטב להשאיר כתמי שכחה על דברים שארעו בעבר". אולי דליה היתה צנועה מדי, כי הכל נכתב כאן בעט שיקרי, ומלא שנאה לאחר / שאותו באנו לגרש / את ביתו להרוס / את מקומו לתפוש / ולשיר: / "אנו באנו ארצה – לבנות ולהיבנות בה".

    אבל הציונות הרסה לא רק את המולדת הוירטואלית. גם את מולדתי הפיזית. היא לא השאירה כמעט שריד למקום שאליו יכול אדם להרגיש קירבה, ללחוש "אהבה אל חולות וטרשים בכנען". "שביל החמורים" שחיבר בין הכרמל להדר הלך. הרקפות והכלניות, גם הן. אין כבר נוריות. הכל "תורבת". הבתים הערבים הפכו "נכסים". בעליהם החדשים (אחרי "נכסי נפקדים" שהפכו ל"מקרקעי ישראל") הם בעיקר אשכנזים או "עולי אמריקה". ויתר המקום נטוע בלוקים של בטון וביניהם רצועות אספלט שחור שעליהן רצות מכוניות זריזות-רצחניות תוצרת גרמניה. ככה זה ב"שדרות הציונות" שהיתה בילדותי רחוב ההר.

    ועכשיו הציונות מעבירה את אותו התהליך על השטחים המוחזקים. ואני חייב להתמודד עם נופים שהיו ואינם, ועם נופים חדשים. עם עצי ליבנה יפים, עם עצי אשוח. עם נופים זרים.

  3. דני כהן

    סמי סמוחה מדבר על שני כורי היתוך שהפעילה הממסד הישראלי: כור היתוך אשכנזי וכור היתוך מזרחי.
    בדרך נשכחו לא רק: מסורת, לשונות, תרבות אלא גם פערי החברה שהיו קיימים.
    חלק מהסבתות בעיקר במטרופולינים של: חלב, קהיר, קזבלנקה ובגדד חיו חיי מותרות של: משרתים, השכלה לשונית ותרבותית אירופאית, וישיבה בבתי הקפה עם משכילים אירופאים ואליטות ערביות.
    בשביל חלק כמו יהודי מזרח אירופה זה היה עידן הפורענות: מערכת כלכלית-קולניאלית שהחריבה את הכלכלה הישנה, וגרמה להגירה ולהדחקות בשכונות עוני צפופות או השאירות בפרפריה הענייה והמתרוששת. מעבר מאימפריה רב לאומית ודתית עותמנית למדינה קולניאלית ולהפיכתם למיעוט בין רוב לאומני ומוסלמי למיעוט נוצרי, עשיר ומערבי.
    מעניין בהקשר זה הסיפור של שלמה בן עמי על חייו הקשים של אביו במרוקו ומאוחר יותר במדינת ישראל.