חינוך רע

1.

טיעון: הפחתת הנטל על מעמד הביניים באמצעות הוזלה והנגשה של השירותים החברתיים – עיקר ההוצאה הפרטית על חינוך מתמקדת בחינוך לגילאים צעירים. בשלבי חינוך מאוחרים יותר, מתקיים חינוך חובה חינם בשעות הבוקר והצהריים המוקדמות (מתוך הפרק "תפיסת המדיניות הכלכלית").

תשובה: חוק חינוך חינם הוא עד גיל 16. בפועל, הוא לא חינם. ישנם תשלומי הורים על סל השירותים: אחות ביה"ס, ספרי לימוד, תל"ן (תוכנית לימודית נוספת) ועוד. המערכת החינוכית הציבורית עברה הפרטה עמוקה וגודל ההוצאות של ההורים עבור השירות שלכאורה הוא חינם הולך ותופח עם השנים.

2.

טיעון: הרחבת היקף היצע מעונות היום במחיר מפוקח – יעד כולל של תוספת 60,000 מקומות לילדים במעונות תחת מנגנון הפיקוח הממשלתי בחומש הקרוב, מתוכם 30,000 בבינוי ממשלתי (מתוך פרק "תפיסת מדיניות כלכלית").

תשובה: תוך חמש שנים המדינה תבנה מעונות לילדים, עד לתוספת של 30,000 מקומות מתוך ה-60,000. ומה עם המחצית השנייה? מי יבנה אותה? הרשויות המקומיות למשל? כידוע, בפריפריה החברתית הרשויות המקומיות גם כך עניות מאוד, עם מיעוט של מקורות הכנסה. הן לא יוכלו לבנות. אז מי כן? טרכטנברג רוצה בנייה פרטית. אבל בינוי פרטי יהיה כדאי בתנאי שהקבלנים והמפעילים הפרטיים יעשו עסקה טובה, וכדי שזה לא יהיה מעונות-יום למיליונרים, המדינה תהיה חייבת להקציב כספים כדי להבטיח רווח ליזמים. לשם כך המדינה חייבת להבטיח מראש את השתתפותה, אבל טרכטנברג הרי לא מוכן לכך.

3.

טיעון: בשנת 2010 עמד מחזור הילדים בגילאי 0-3 (שלושה שנתונים) על כ-470 אלף. מתוכם, על פי הערכות שהוצגו בפני הוועדה, כ-100 אלף ילדים שהו במסגרות מפוקחות ומסובסדות על ידי המדינה; כ-100 אלף ילדים נוספים שהו במסגרות שאינן מפוקחות על ידי המדינה; כ-270 אלף ילדים שהו עם הוריהם, בני משפחתם או עם מטפלת בתשלום (מתוך חלק א' בדו"ח, העוסק במעונות-יום ובמשפחתונים לגילאי 0-3).

תשובה: במילים אחרות, יותר ממחצית הילדים בגילאים הללו לא מגיעים כלל למעונות – למעלה מרבע מיליון ילדים. כזכור, ההצעה של טרכטנברג היא לבנות מעונות בהיקף של 6,000 מקומות בשנה, או 30,000 בחמש שנים (כי לכך ההתחייבות המדינתית, השאר הוא ספקולציה). ברור שמה שהדו"ח אומר הוא שאין כל השקעה משמעותית אשר תשנה את סדרי העדיפויות התקציביים בתחום הגיל הרך, ושתאפשר ליותר הורים לשלוח את ילדיהם למעונות-יום. המספר הזעום של המקומות שאמורים להתווסף ביחס לגודל הבעיה מראה על אי-רצון להתמודד באמת עם הבעיות.

4.

טיעון: האצת תהליך חקיקת חוק הפיקוח ומתן תמריצים ליישומו ולכניסת מעונות פרטיים למנגנון הפיקוח על המחיר (מתוך הפרק "תפיסת מדיניות כלכלית").

תשובה: אם אין הבטחה לסבסוד ציבורי, אין כל סיבה שמעון פרטי (בניגוד למעון ציבורי) ירצה לקבל על עצמו פיקוח במחירים. לשם כך צריכים תקציבי סבסוד. הדו"ח של טרכטנברג אמנם מדבר על כך במקום אחר, אך הוא עדיין משאיר את ההצטרפות למנגנון הפיקוח בידי המעונות הפרטיים עצמם. אחת מהבעיות שכבר אפשר לזהות עכשיו היא, שמעון פרטי עם גישה אליטיסטית יעדיף שלא לקבל ילד מסובסד על ידי המדינה.

5.

טיעון: למימוש ההמלצה בדבר תמרוץ מעונות יום פרטיים להיכנס למערך הפיקוח על המחירים, מוצע להקצות תקציב תוספתי בסך 700 מיליון שקל על פני חמש השנים הבאות, מתוכם 300 בשנה הראשונה (מתוך חלק א' בדו"ח, העוסק במעונות-יום ובמשפחתונים לגילאי 0-3).

תשובה: מדובר על כ-2,000 שקל לילד לחודש עבור סבסוד ילדים השוהים במעונות פרטיים. במלים פשוטות, המשך תמיכה בשיטת ההפרטה ואי-לקיחת אחריות ציבורית – לא במובן המינימלי ביותר של פיקוח מחייב על מחירים, ולא במובן הרחב יותר של הפעלה ציבורית נרחבת של מעונות-יום.

6.

טיעון: "הרחבת היצע המעונות בהיקף של 60,000 מקומות בחומש הקרוב כרוכה גם בהרחבת מנגנון הסבסוד הקיים בעלות המוערכת בכ-600 מיליון שקל בהפעלה מלאה במונחי 2016 לבסיס התקציב (מתוך חלק א' בדו"ח, העוסק במעונות-יום ובמשפחתונים לגילאי 0-3).

תשובה: שימו לב להבדל לעומת הסעיף הקודם. לעומת סבסוד ממוצע של כ-2,000 שקל לחודש לילד/ה במעונות הפרטיים, כאן מדובר על תוספת של 166 שקל סבסוד ממוצע לחודש לכל ילד/ה לכלל המערכת. ההבדל מספר את כל הסיפור – טרכטנברג מעוניין ביותר מעונות פרטיים, ולא בהרחבת המערכת הציבורית.

7.

טיעון: מרבית אוכלוסיית הילדים בגילאי 3-4 אינה זכאית לחינוך חינם (מתוך חלק ב', חינוך בגני הילדים לגילאים 3-4).

תשובה: בחלק זה הוועדה ממליצה על תוספות משמעותיות, וזה מבורך – אבל שורש הבעיה אינו זוכה להתייחסות. יש להזכיר, שהיעדרו של בסיס תקציבי במשרד החינוך למימון חוק חינוך חובה, נובע מביטול בפועל של חוק חינוך חובה (אשר חוקק ב-1984) על ידי חוק ההסדרים המאפשר למשרד האוצר לעקוף את החקיקה של הכנסת. אין בדו"ח טרכטנברג כל המלצה לבטל או לנטרל את חוק ההסדרים ואת יכולת הקואליציה והאוצר לקבור את ההמלצה, כפי שהם קברו וקוברים מדי שנה את חוק חינוך חובה.

8.

טיעון: מיל"ת (מסגרות יום לימודיות תוספתיות, או תוספת שעות לבתי-ספר שנחשבים "חלשים"): תוכנית מיל"ת פועלות במוסדות שונים, במימון משותף של משרד החינוך, הרשויות המקומיות וההורים. לצורך הפעלת התוכנית משרד החינוך מתקשר באמצעות מכרז עם זכיין חיצוני. כיום, התוכנית מיושמת בבתי ספר בעלי מדד טיפוח (מדד שטראוס) הגבוה מ-5 ומופעלת על ידי העמותה לקידום בחינוך של קרן רש"י […] אחוז השתתפות הרשות המקומית וההורים במימון מיל"ת משתנה בהתאם למדד הטיפוח של הרשות כאשר השתתפות הרשות וההורים נעה בטווח שבין 30%-50%, והרשות רשאית לגבות מההורים עד ל-50% מסך ההשתתפות (מתוך חלק ג' בדו"ח – מסגרות לימודיות בשעות אחה"צ לגילאי 3-9).

תשובה: ההפעלה של מיל"ת ניתנה לקרן רש"י במכרז מטעם משרד החינוך, כחלק ממדיניות ההפרטה של המשרד המעביר פעילויות ותוכניות חינוכיות לעמותות פרטיות. כפי שצוין קודם לכן, הדו"ח אינו מערער על ההפרטה, ומתעלם לגמרי מהעובדה שמבקר המדינה ביקר קשות את קרן רש"י על כך שנמנעה מהשתתפותה בסבסוד התכנית לאורך שנים, למרות הבטחותיה אשר גם זיכו אותה בפטור ממכרז. לאחר דו"ח מבקר המדינה, פורסם מכרז, ושוב קרן רש"י הפכה להיות המפעילה. יש לזכור, שאחוזי ההשתתפות של הרשויות וההורים הם נטל כבד על האוכלוסיות המוחלשות ועל הרשויות המוניציפליות העניות. במילים אחרות, המדינה אינה לוקחת אחריות מלאה על תכנית מיל"ת, אלא ממשיכה במדיניות ההפרטה של השירותים הציבוריים.

9.

טיעון: היות והעלות הכוללת של החלת מסגרות לימודיות לילדים בשעות אחר הצהריים על כלל התלמידים בגילאי 3-9 הינה משמעותית, הוועדה ממליצה על פריסה מדורגת על פני השנים כך שבשלושת האשכולות הנמוכים יינתן מימון ממשלתי מלא ובשבעת האשכולות האחרים תיקבע השתתפות דיפרנציאלית. בהתאם מוצע כי המימון הממוצע על פני אשכולות 4-10 יתחלק באופן שווה בין המדינה (50%) לרשויות המקומיות וההורים (יתרת המימון). שיעור ההשתתפות בפועל של המדינה יהיה דיפרנציאלי על פני האשכולות כך שבאשכולות הנמוכים הוא יהיה גבוה יותר משמעותית וירד באופן הדרגתי עם העליה ברמת האשכול. (מתןך חלק ג' – מסגרות לימודיות בשעות אחה"צ לגילאי 3-9).

תשובה: הוועדה ממשיכה לראות ברשויות ובהורים מקור מימון קבוע למחצית מהמימון ויותר באשכולות (עשירונים) הרביעי והלאה, והדיפרנציאליות של המימון ביחס למצבם הכלכלי של ההורים (האשכולות) מתייחסת רק להשתתפות המדינה, בעוד שההורים והרשות המקומית ישלמו ביחס הפוך למדינה. במילים אחרות, בעוד התשלום המקסימלי של המדינה לגבי העשירונים הללו יהיה 50% בממוצע, זה יהיה התשלום המינימלי של ההורים והרשות המקומית, ושיעור זה ילך ויגדל ככל ששיעור ההשתתפות המדינתית ילך ויקטן. המשמעות היא שהגורם העשיר והיציב ביותר, המדינה, לוקח על עצמו פחות אחריות לגבי האשכולות 4-10 ואשר ההורים והרשויות המקומיות, וכיוון שהמימון מהרשויות המקומיות איננו יציב או בטוח, במיוחד באזורי הפריפריה החברתית, הרי שמוטלת בספק היכולת לספק את המסגרות הלימודיות הללו באיכות טובה.

10.

טיעון: על פי הצו, רשימת הזכאים ליום חינוך ארוך היא בהתאם למתווה הבא: שכונות שיקום, רווחה חינוכית, יישובי עדיפות לאומית א', קו עימות, יישובים שזוהו כבעלי שיעור גבוה של אבטלה, יישובים הנמצאים באשכול הראשון והשני של המדד החברתי כלכלי (מתוך חלק ג' – מסגרות לימודיות בשעות אחה"צ לגילאי 3-9).

תשובה: מעבר לביורוקרטיזציה של העוני, המשפט מהווה, כמו תמיד, מכבסת מילים להבניה של אפליה כלפי האוכלוסייה הערבית. הקריטריונים לקביעת המתווה היו ונשארו פוליטיים בלבד ולא חברתיים. ביחס לאוכלוסייה יהודית, יש לשים לב שרוב השכונות המוחלשות בערים הגדולות אינן נמצאות ברשימת שיקום השכונות, פרויקט נכשל שלא שינה דבר, ופעל כמנגנון של "הפרד ומשול" בין אוכלוסיות מוחלשות, על בסיס של בחירה של שכונות בהתאם ללחצים העירוניים וההשתייכות המפלגתית.

11.

טיעון: חלק ד' – הפחתת הנטל בתשלומי הורים וברכישת ספרי לימוד (כל החלק!).

תשובה: כל החלק הזה שקר ביסודו. ראשית כל, משרד החינוך החליט להפריט את המערכת של קניית ספרי לימוד. תוכנית השאלת ספרים הופעלה בעבר ברובם המכריע של בתי הספר, אך היא נעלמה בהדרגה בין היתר בגלל לחצים של מו"לים המעוניינים להגדיל את נתח הרווחים מהשוק הרווחי של ספרי הלימוד. אחת מהשיטות לכך היא, להוציא לאור מהדורות חדשות בכל שנה של אותו חומר לימוד, ובמקביל לחייב את ההורים לקנות חוברות עבודה לשימוש חד-פעמי. כלומר היום, גם אם תהיה הרחבה של תכנית השאלת ספרים, כל שנה בית הספר יצטרך לקנות מחדש ספרים וכמובן חוברות עבודה. הדרך היחידה למנוע את סחיטת הכספים הזו היא: 1. למנוע פרסום מהדורות חדשות אשר תוכנן לא השתנה; 2. למנוע שימוש בחוברות עבודה ושאר עזרים חד-פעמיים; 3. להפעיל מו"ל ציבורי באחריות משרד החינוך אשר ייקח אחריות על פרסום רוב ספרי הלימוד הקבועים; אלו יהיו ספרים מסובסדים מראש לכלל האוכלוסייה, בלי צורך בסבסוד (שוב) של האוכלוסיות המוחלשות; 4. תכנית השאלת ספרים בית-ספרית תהיה חובה בכל בית ספר ולא רשות.

***

לסיכום: הפרק על החינוך לא מציע שינוי מהותי במערכת שקורסת ומופרטת. שלא במקרה, אין כל התייחסות לגילאים המבוגרים יותר. שם ההפרטה היא תכלית הכל. מכאן אנו למדים שמה שלא נאמר הוא פעמים רבות מה שמוסתר בכוונה תחילה, ושהדו"ח הזה נועד רק לתת מראית עין של טיפול בבעיות, בעוד שההתעלמות מהבעיות היסודיות מצביעה על כך שכל רצונם של כותבי הדו"ח וטרכטנברג בראשם הוא המשך המצב הקיים. שימו לב כמה הושקע בהמלצות – הגרועות והניאו-ליברליות בעצמן – בנושא הריכוזיות במשק, לעומת תשומת הלב המעטה שהושקעה בחלק הזה בדו"ח. נושא החינוך כנראה כל-כך לא מעניין את טרכטנברג וחבריו, עד שהם לא טרחו אפילו להסוות את ההתעלמות ממנו.

הכותב הוא איש חינוך, פעיל תראבוט, חבר בועדת המומחים בנושא החינוך