• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שתי שפות שונות

רופא/ה בהתמחות מתבוננים סביב ורואים את חבריהם שעובדים בתעשיית ההיי-טק משתכרים שכר גבוה מהם בהרבה בפחות מאמץ. איציק ספורטא מסכים עם השורה האחרונה של מאבק הרופאים, אך נתקל באי-נוחות מסוימת
איציק ספורטא

בעוד יום-יומיים, ייתכן מצב שבו מאות רופאים מתמחים ורופאות מתמחות בבתי החולים במרכז הארץ יעזבו את מקום עבודתם ואת מקצועם, שבו השקיעו שנים רבות. כמובן שבמצב כזה מערכת הבריאות תהיה במצוקה שקשה לחשוב כיצד אפשר יהיה להתגבר עליה – הרי הרופאים הללו הם מי שנמצאים בבתי החולים ביום, בערב ובלילה. אלא שהמחאה שלהם שונה מהותית ממחאה של עובדים אחרים ומהדרך בה מתנהלים יחסי העבודה בדרך כלל.

בדרך כלל שביתה או מחאה מסוג אחר במקום העבודה נועדה בכדי לשפר שכר ותנאי עבודה, כאשר העובדים נמנעים מלבצע את עבודתם כדי להגיע להסכם שיאפשר המשך העבודה. האיום להתפטרות המונית לא נחשב לחלק מאותה מערכת. אין זה אומר שעובדים שאינם מרוצים מן ההסכם אינם מתפטרים או מוצאים לעצמם תעסוקה חלופית, אלא שאני לא זוכר מאבק שבו האיום המרכזי אינו שביתה אלא עזיבה קולקטיבית.

תחום יחסי העבודה מניח שעובדים ומעבידיהם מתכוונים להמשיך את יחסי העבודה לאחר המשבר ופתרונו. צילום: activestills.org

תחום יחסי העבודה מניח שעובדים ומעבידיהם מתכוונים להמשיך את יחסי העבודה לאחר המשבר ופתרונו, לכן אימצו החוקרים בתחום את המושגים exit ו-voice. המושגים הללו פותחו בספר של חוקר בשם הירשמן (מסמך ארוך), שהכיל אותם על מגוון גדול של תחומים מצרכנות עד אזרחות. החוקרים ביחסי עבודה טענו שעובד כיחיד שאינו מרוצה ממצבו במקום העבודה יכול לעזוב (exit) ובכך הוא מביע את חוסר שביעות רצונו, האופציה השנייה היא לבטא את הבעייתיות במקום העבודה (voice). כיוון שלעובדים כיחידים האופציה השנייה קשה יותר, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא דרך התארגנות בארגון עובדים – אז המחאה אינה של יחיד אלא של קולקטיב. במצב כזה יש יתרון גם לארגון וגם לעובד כיחיד – במקום לנחש מה העובדים רוצים, ישנו ארגון שמייצג אותם ומציג את הבעיות בפני ההנהלה. בעבור העובדים זה רצוי כי מלבד היכולת שלהם לעזוב את מקום העבודה, יש להם כעת את האופציה להסדיר את היחסים, השכר ותנאי העבודה במקום העבודה הנוכחי.

בחיפה כימיקלים שובתים כבר מעל לחמישה חודשים במטרה להסדיר שם את יחסי העבודה ולבטל את ההסדרים של עובדי דור ב' ועובדי קבלן; בשום שלב לא טענו העובדים שאם לא יתקבלו תביעותיהם הם יתפטרו. כך היה גם בשביתת העובדות הסוציאליות ובשביתת הרופאים. אלא שבשביתת הרופאים לאחר חתימת ההסכם טענו המתמחים שההסכם אינו לרוחם והם מבקשים לפתוח אותו – ולא, הם יתפטרו. צריך לזכור שגם בשביתת העובדות הסוציאליות הייתה מחאה לפני שנחתם ההסכם על ידי העובדות שלא היו מרוצות מההסכם המסתמן, ושגם יו"ר ההסתדרות איים לנטוש את המאבק אם לא ייחתם ההסכם.

המצב הנוכחי בשביתת הרופאים הוא תוצאה שלא נחזתה על ידי כל המשתתפים בתהליך: האוצר כדרכו בקודש מנסה לחתום על הסכמים ארוכי טווח, תשע שנים זה הרבה יותר מדי, ולשמור על היעילות הכלכלית של המערכת. יעילות שאינה מתאימה למערכת הבריאות, תפוסה מלאה אינה הצלחה אלא כישלון. מבחינת האוצר, הסתדרות הרופאים היא המייצגת את כלל הרופאים וכאשר נחתם הסכם אין לפתוח אותו.

הסתדרות הרופאים לא שמה לב שחלק מהרופאים אותם היא מייצגת אינם חושבים שזהו ייצוג ראוי. על פי תפישתם של הרופאים הבכירים, תקופת ההתמחות היא תקופת ביניים שנמשכת זמן קצוב ולכן הרופאים המתמחים יסתפקו במה שהם מקבלים, כיון שרוב הקריירה שלהם תהיה כרופאים בכירים. הטעות של ההסתדרות הרפואית הייתה שהם לא הבחינו במה שקורה מחוץ למקצוע הרפואה, או שהבחינו ולא קלטו את החשיבות של השינויים הללו. רופא או רופאה בהתמחות מתבוננים סביב ורואים את חבריהם שעובדים בתעשיית ההיי-טק ובסקטור הפיננסי משתכרים שכר גבוה מהם בהרבה בפחות מאמץ. מה גם שההתמחות ותת-ההתמחות יכולות להימשך כ-10 שנים, תקופה ממש לא קצרה. באותו זמן המועסקים בהיי-טק נהנים משכר ומתנאי עבודה העולים על אלו של הרופאים המתמחים.

כך שהצדדים הנוגעים לסכסוך הזה מדברים בשפות שונות שנראה שקשה יהיה לגשר ביניהן. יש הטוענים שהרופאים המתמחים מושפעים על ידי רופאים בכירים ומנהלי בתי חולים שרוצים להכניס את השר"פ למערכת הבריאות הציבורית. כמו כן נשמעת הטענה שמה שמציק לרופאים הוא ההטבות שניתנו לפריפריה לעומת המרכז. אני לא ממש בטוח מהי הסיבה שגרמה לרופאים המתמחים לנקוט בצעדים שהם נוקטים, אבל אני בטוח שהיה צריך כבר מזמן, בלי קשר למאבק הנוכחי, לשנות את השכר והדרך בה מועסקים הרופאים הללו.

ברור ששכר היסוד שלהם צריך לעלות. שמעתי וקראתי הרבה, עד שהבנתי ששכר היסוד שלהם הוא 7,000 שקל לחודש – לי ברור שזהו שכר נמוך מידי ויש להעלותו משמעותית. כמו כן ברור שמספר המשמרות צריך לקטון לחצי, ושיש להוריד את משך המשמרת מיממה פלוס ל-18 שעות. רופאים במקצועות במחסור צריכים לקבל שכר גבוה יותר כמו גם רופאים בפריפריה. עדיף גם שרופאים בכירים יעבדו מספר מצומצם של משמרות אחר הצהריים. נראה שלשלושת הנושאים האחרונים מתנגדים הרופאים המתמחים הפעילים במאבק, אני לא כל כך מבין למה.

כיוון שאני מחשיב עצמי כתומך כמעט אוטומטי במאבקים של עובדים, מצאתי עצמי לא פעם לא מבין למה אני חש לא בנוח עם המאבק הנוכחי; הרי אני בטוח שצריך לשפר את שכרם ואת תנאי העבודה של הרופאים המתמחים. מה שלדעתי גרם לכך היא הרטוריקה של דוברי המחאה הזאת, בעיקר האיום לא רק לעזוב את בתי החולים, שאת זה עוד יכולתי להבין, אלא האיום שיעזבו את הארץ כי במקומות אחרים אפשר להשתכר יותר. אני רגיל לשמוע את זה ממרצים לכלכלה או מנהל עסקים או לחילופין מבעלי הון למיניהם. האיום הזה, שוב אוטומטית, גורם אצלי לחוסר נחת אם לא למעלה מזה.

מי שמערכת הבריאות חשובה לו צריך לדרוש גם הגדלת התקצוב למערכת (הוספת תקנים, מיטות, ציוד) והפחתה של ההוצאה הפרטית, וגם שיפור בשכר ותנאי העבודה של הרופאים המתמחים ורופאים בכלל. אם כל המאבק הזה יסתיים רק בשכר גבוה יותר יהיה חבל, אם יוכנס השר"פ בדלת האחורית זה יהיה ממש רע. הגיע הזמן שהאוצר ישנה את הדרך בה הוא רואה את המערכות החברתיות: זה לא מפעלי נעליים, שהגוף היציג ייצג את כלל הרופאים ושהרופאים המתמחים ידעו שהם עובדים במערכת ציבורית שיש לה בכל זאת מגבלה או שתיים לעומת חברות כלכליות שעושות מעט ומשלמות הרבה.

כנראה שיעניין אותך גם: