הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
גבולות השכר והמדינה
בפרקים הקודמים בחנו כמה מדרכי ההשפעה של הממשלה על השכר במשק. בפרק זה – האחרון בסדרה – נדון בדרך נוספת, חשובה ביותר: היכולת של המדינה להגדיר, באמצעות שליטתה בגבולות המרחב הגיאוגרפי הקרוי "ישראל", מהו כוח העבודה הישראלי.
התופעה מוכרת לכל: כיום, הקשר בין מדינת הלאום ולאום העובדים אינו חד וחלק כפי שהיה בעבר. חישבו על מה שקרה כאן ביוני 1967: משה דיין, אז שר הביטחון, פתח את הגבול למעבר עובדים פלסטיניים לתוך ישראל. זאת, כאמצעי לקשור את הפלסטינים לישראל ולמנוע מהם משק נפרד ומדינה נפרדת. בתוך זמן לא רב החלו נכנסים לארץ מדי יום עשרות-אלפי פלסטינים, שעבדו בשכר נמוך מזה של הישראלים אך גבוה ממה שיכלו לקבל בשטחיהם.
חישבו על מה שקרה כאן עשרים שנה מאוחר יותר, כאשר פרצה האינתיפאדה הראשונה ומפחד פיגועים הטילה הממשלה סגר על השטחים: קבלני הבניין והחקלאים לחצו אז על הממשלה לפתוח את הגבולות לכניסת מה שקרוי "עובדים זרים" – מאסיה, אפריקה, מזרח אירופה, דרום אמריקה. כיום יש בישראל מאות-אלפי מהגרי עבודה המועסקים בשכר נמוך. חישבו על הפליטים הסודניים המתדפקים לאחרונה על גבולה הדרומי של ישראל, כאשר רבים מאלה המצליחים לחדור מאיישים כיום משרות בענפי התיירות וההסעדה – בשכר נמוך.
מה משותף לכל הדוגמאות? שלא "השוק החופשי" קובע את השכר. צה"ל, משמר הגבול ופקידי רשות ההגירה במשרד הפנים חשובים לא פחות מן "היד הנעלמה" בקביעת רמת השכר במשק הישראלי. זהו אחד מ-23 הדברים שלא מספרים לנו על הקפיטליזם, כפי שכתב הא-ג'ון צ'אנג, מחבר הספר בשם זה. לחיילי המילואים המתגייסים כדי לפטרל לאורך חומת ההפרדה או לאורך כבישים עוקפים בגדה המערבית, נאמר שהם שם כדי לשמור על ביטחון ישראל; אלא שבו בזמן הם גם שומרים על התעסוקה וגם על רמת השכר שלהם עצמם. אלמלא שלושה כוחות אלה, ייתכן שרבים מחיילי המילואים היו מוצאים עצמם מפגינים מיד עם שחרורם למען "עבודה יהודית".
לא רק ישראל. יוון, בלחץ האיחוד האירופי, בונה מכשול קרקעי בגבולה עם תורכיה כדי למנוע כניסת עובדים מאסיה ומאפריקה ללב אירופה. ארצות הברית בנתה חומה ועוד מכשולים בגבולה עם מקסיקו, למנוע כניסת עובדים מכל אמריקה הלטינית. הדוגמאות רבות מספור. מדוע?
באחד הפרקים הקודמים דיברנו על התרכזות העושר בישראל בידי מיעוט, הקובע סטנדרטים חדשים עבור כולם. כך גם ברמה הגלובלית: העושר האנושי הולך וגדל אך בה בעת הוא גם הולך ומתרכז במספר לא רב של ארצות. אמנם, גם סין והודו הצטרפו למועדון המשקים הצומחים, אך רמת החיים הרווחת בכל אחת משתיהן עדיין נמוכה. התנועה בין ארצות קלה וזולה היום יותר מבעבר, ומיליונים מתדפקים על שערי העושר המרוכז.
זה יוצר דילמה: אם אירופה תפתח שעריה בפני כל החפצים להגיע אליה – צעד מוצדק הן מבחינת הצדק האנושי הבסיסי והן מבחינת התיאוריה הכלכלית הקלאסית – אירופה לא תהיה עוד אירופה: השכר של רבים (לא כולם) ירד, והעומס שיטילו המיליונים החדשים על תקציבי המדינות יהיה כבד. אם תרצו, זה מזכיר את דילמת הניצולים בסירת ההצלה של אניה טובעת: אם הסירה תמלט את אלה שקפצו עליה ראשונים, יידונו כל שאר לטביעה; אם יעלו את כל המבקשים להינצל, היא תטבע ואיש לא יינצל.
הפתרון הנקוט בידי כל הממשלות: הגבלות כלשהן של המעבר בגבולות. ההגבלות הן בדרך כלל פשרות בין לחצים מנוגדים: פירמות ותאגידים המתבססים על עבודה זולה – חקלאות, בניין, מלונאות, הסעדה – רוצים גבולות פתוחים יחסית; איגודים מקצועיים, קבוצות דתיות, טהרני גזע – מעוניינים בגבולות סגורים יותר.
אצלנו יש שני סיפורים רלבנטיים: הסיפור של "העובדים הזרים", המגיעים אלינו בעשרים השנים האחרונות, וסיפורם של העובדים הפלסטיניים המלווה את הציונות מראשיתה.
קלים לניצול
"העובדים הזרים", שהם בעצם מהגרי עבודה, מונים כיום כ-300 אלף בני אדם שהגיעו מכל העולם. הידועים שבהם הם עובדות סיעוד שרובן מן הפיליפינים ועובדי חקלאות תאילנדים. לא כולם תופסים מקומות עבודה של ישראלים: ענף הסיעוד קרם עור וגידים עם בואן של הנשים הפיליפיניות, למרות שחוק סיעוד נחקק קודם בואן, ואילו הפועלים התאילנדים ממלאים את מקומם של עובדים פלסטיניים, שאיישו את החממות – ענף שהתפתח בשנות ה-1980. אולם ישנם גם מהגרי עבודה רבים המתחרים ישירות בעובדים ישראליים בבניין, בהסעדה, במלונאות. מכל מקום, נוכחותם של מהגרי העבודה והמאגר הבלתי-נדלה של מהגרים נוספים מחלישים את כוח המיקוח של עובדים ישראליים.
מהגרי העבודה קלים לניצול. ההסתדרות אינה מאגדת אותם ואינה מגינה עליהם. גם לא רשויות המדינה. יתרה מזאת, רבים ואף טובים נהנים מנוכחותם כאן: קשישים ישראלים זוכים, הודות לעובדות סיעוד זולות, לטיפול שממנו לא נהנו קשישי דורות קודמים; והחקלאות פורחת הודות לעובדים תאילנדים זולים.
אז מה לא בסדר? ראשית, העובדה שמדובר בעובדים מנוצלים. העובדה ששכרם כאן גבוה ממה שהיו משתכרים בארצותיהם אינה מורידה מקביעה זאת, משום שהם מנוצלים כאן ולא שם. שנית, העובדה שניצול זה פוגע בעובדים הישראלים, באותו אופן בו העישון פוגע גם במי שאינו מעשן אך מצוי בסביבתם של מעשנים. ניתן אולי להכליל ולומר כי אותם 40% מכוח העבודה בישראל המרוויחים עד 4,000 שקל בחודש מושפעים מאוד מנוכחותם בישראל של מאות-אלפי מהגרי עבודה ועוד קודם לכן, מנוכחותם של עובדים פלסטינים.
מה עושים? פתרון אחד, פופולרי – וליתר דיוק פופוליסטי – מאוד, הוא סגירת הגבול. פקידי ההגירה בנמל התעופה, צה"ל ומשמר הגבול לאורך הגבולות, ימנעו את כניסתם של מהגרי העבודה. האם זה אפשרי? עד כה, קבלנים וחקלאים נהנו מדלת פתוחה אל מקבלי ההחלטות. מה כן יעזור? הסתדרות חזקה, שביחד עם איגודים מקצועיים אחרים יאגדו את מהגרי העבודה וילחצו על המעסיקים להעניק להם תנאי העסקה ושכר זהים לאלה של עובדים ישראליים. בשוודיה, למשל, מהגרי עבודה שמקבלים אישור עבודה רשאים להיות חברים באיגודים מקצועיים וזוכים להגנתם של הסכמים קיבוציים (אבל מהגרי עבודה רבים מועסקים גם ללא אישור עבודה; ורבים אחרים אינם מועסקים). עובדים ועובדות מאוגדים ומאורגנים יכולים להפעיל על הממשלה לחץ כבד יותר מזה שיוכלים להפעיל קבלנים וחקלאים. לחץ שכזה הוא חלק מן המאבק לשינוי פירמידת השכר בישראל.
עם זאת, צריך לציין בצער שהשלכות עקרון ההגנה המקצועית אינן שונות בהכרח מאלה של עקרון ההדרה: מעסיקים שיחויבו להעניק למהגרי עבודה תנאי העסקה ושכר שווים לאלה של חברי האיגודים המקצועיים המקומיים יפסיקו לייבא עובדים מחו"ל. העובדים הללו ייעצרו על הגבול, לא על ידי צה"ל ומשמר הגבול אלא מתוקף היעדר הביקוש מצד המעסיקים הפוטנציאליים. דילמת הניצולים בסירת ההצלה תישאר בתוקף כל עוד העולם כל-כך בלתי שוויוני. הפתרון מצוי בפיתוח כלכלי שוויוני כלל-עולמי. ישראל יכולה לתרום לכך משהו – דווקא במגרש הביתי שלה.
מדינה אחת?
וזה מעביר אותנו אל הסיפור הפלסטיני. בתקופה שקדמה להקמת המדינה, אחד המאבקים הגדולים של העובדים היהודיים היה על "עבודה עברית" (היום, כאמור, היו קוראים לכך "עבודה יהודית"). אותו מאבק נועד להבטיח שהמעסיקים היהודים לא יעדיפו עובדים פלסטינים – זולים יותר – על פני יהודים. העובדים היהודים, מצדם, כלל לא העלו על דעתם לעבוד בתמורה לשכר "פלסטיני". הפתרון: בהיעדר משטרה או משמר גבול או פקידי הגירה שיכלו למנוע כניסת פלסטינים, בחרו העובדים היהודים בהחרמת מעסיקים יהודים שהעסיקו פלסטינים.
שאלת הגבולות בין הפרויקט הציוני לבין הפרויקט הלאומי הפלסטיני ממשיכה להיות קריטית גם היום, כאשר ישראל שולטת שליטה צבאית מלאה על השטחים. שליטה זו מאפשרת לה לווסת את תנועת העובדים הפלסטינים, הן מהשטחים לתוך ישראל והן את התנועה שלהם בתוך השטחים – ובמיוחד בתנועה מן הכפרים והערים הפלסטיניות אל ההתנחלויות.
בו בזמן מאפשרת השליטה הצבאית לישראל לווסת את היקף הפעילות הכלכלית של הפלסטינים בתוך שטחיהם. במהלך רוב שנות הכיבוש שהחל ב-67', עשתה ישראל ככל יכולתה כדי למנוע פיתוח כלכלי פלסטיני עצמאי. התוצאה: כוח עבודה זול, שיעורי אבטלה גבוהים ושיעורי עוני גבוהים – והימשכות לשוק העבודה הישראלי, גם אם בתמורה לשכר (ישראלי) נמוך. "הפריחה הכלכלית" שנרשמה בשנתיים-שלוש האחרונות, בניצוחו של ראש הממשלה סאלם פיאד, מוגבלת ועדיין רחוקה מלתת מענה לכל הצרכים הרבים. הסיכוי הטוב ביותר של הפלסטינים לשנות את המצב הוא בהשגת שליטה על המתרחש בתוך גבולם, ואת זה יוכלו להשיג אך ורק באמצעות מדינה עצמאית, על כל מגבלותיה.
האם רצוי להחליף את חזון שתי המדינות בחזון של מדינה אחת? לפחות בכל הנוגע לפירמידת השכר, התשובה היא שלילית. ניתן לבחון זאת כבר היום. ראשית, מדינה אחת היא במידה רבה המצב השורר מאז כיבוש הגדה לפני 44 שנים, והנה פלסטין לא חוותה פיתוח כלכלי משמעותי. שנית, פלסטינים בעלי זכויות אזרח מלאות חיים לצד ישראלים בתוך ישראל מאז 48' – הפלסטינים שהם אזרחי ישראל. אם ההווה של פלסטינים אלה הוא העתיד המצפה לכלל הפלסטינים במדינה אחת דו-לאומית, הרי שרעיון המדינה האחת אינו מבשר טובות: הפלסטינים בתוך ישראל מתאפיינים בשכר הנמוך ביותר, באבטלה הגבוהה ביותר, בעוני הנרחב ביותר, בהשקעות הכלכליות המועטות ביותר.
על רקע זה, הרעיון של שינוי פירמידת השכר בישראל, על כל המשתמע ממנו לגבי השקעות, תעסוקה ושכר, כולל ביישובים הערביים בתוך ישראל, דווקא נושא מסר של תקווה לא רק עבור ישראל אלא גם עבור האזור, בוודאי האזור שבין הירדן לים. ראשית, שינוי הפירמידה לא ייתכן ללא שדרוג כלכלי וחברתי של הפלסטינים שהם אזרחי ישראל. שנית, שדרוג הפירמידה לא ייתכן ללא שינוי מעמדם התעסוקתי של העובדים הפלסטינים המועסקים בתחומי ישראל: הם ייהנו מתנאי ההעסקה שיונהגו כאן, שכן איגודי העובדים הישראליים ירצו למנוע פרצות בחומת המגן על השכר המקומי. שלישית, ישראל בעלת סדר יום חברתי-כלכלי חדש, השואף לפירמידת שכר חדשה, תהיה מעוניינת במדינה פלסטינית צומחת ומשגשגת. חתירה לפירמידת שכר חדשה פירושה גם חתירה להפסקת הדיכוי הכלכלי והצבאי הישראלי בשטחים ולהפיכתם של הפלסטינים לשותפים שווי-מעמד בפיתוח כלכלי אזורי.
הכיבוש והדיכוי הכלכלי של הפלסטינים הוא אחד העמודים עליהם ניצבת פירמידת השכר הנוכחית בישראל. החלפתה של פירמידה זו בפירמידה חלופית, שוויונית הרבה יותר, כרוכה בעצמאות פלסטינית מדינית וכלכלית.
אבל זה לא כל הסיפור, כמובן. זה רק חלק ממנו. ראינו בסדרת מאמרים זאת כי פירמידה חלופית מצריכה שינויים חשובים נוספים ובהם: שליטה ציבורית באשראי; מדיניות השקעות הרואה לנגד עיניה את כל הארץ ואת כל אוכלוסייתה, ולא רק ענפים נבחרים במרכז הארץ; הרחבה מאוד משמעותית של שורות העובדים והעובדות המאוגדים; קידום השכלתי של כל הקבוצות בחברה הישראלית.
מעל הכל, שינוי הפירמידה מחייב הכרה באנושיות השווה של כולנו, של כל אחד ואחת מאיתנו.
אפשרי? בוודאי. קשה, ממושך, דורש אורך נשימה – אבל על אף כל זאת, אפשרי.
לפרקים הקודמים בסדרה:
פרק 12 – דיסלייק למס הכנסה שלילי
פרק 11 – מינימום שכר ושכר מינימום
פרק 5 – קורפורטיזם של קריצת עין
פרק 4 – ברוכים השבים לימי הביניים
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
"האם רצוי להחליף את חזון שתי המדינות בחזון של מדינה אחת? לפחות בכל הנוגע לפירמידת השכר, התשובה היא שלילית."
סבירסקי גוזר גזירה שווה בין מצבם של ערביי ישראל למצבם של ערביי השטחים אם תתקיים מדינה אחת. אבל מתעלם מהשינוי הפוליטי שיתרחש. לפלסטינים במדינה אחת יהיה כוח פוליטי לא קטן משל היהודים ולא תתכן במצב כזה הפלייה כפי שהיא היום, לא בחלוקת המשאבים,במצב התעסוקה, ההשקעות וכל ההפליות שמהם סובלים אזרחי ישראל הפלסטינים במדינה בעלת רוב ומדיניות ציונית.
דוקא חלוקה לשתי מדינות תנציח את המצב הקיים עקב החולשה הכלכלית של המדינה העתידה, אלא שהקולוניאליזם הישיר יהפוך לנאו-קולוניאליזם באמצעות מתווכים.